סרטון קצר ומעלה חיוך של הניו יורק טיימס מביא את סיפורה של "תזמורת ניצולי השואה", תזמורת כלייזמר זעירה שקמה בפלורידה על ידי סול דרייר וראובן סוסנוביץ, שניהם ניצולי שואה.
דרייר, בן 89, מנגן בתופים וסוסנוביץ, 85, באקורדיון וקלידים. בסרטון התיעודי הקצר הם מספרים איך למדו לנגן במחנות, ולמה הקימו את הלהקה שלהם בגיל כה מאוחר.
צפו בסרטון:
תגובות פייסבוק
אילו יכולתי לשוב לאחור
אילו יכולתי לשוב לאחור
לא הייתי אוהבת אותך.
כל-כך הרבה יותר קל
לשמוע על הלב שקט בחזה
כאילו כל הימים
וכל השעות זהים זה לזה.
אי-השקט מכך שאתה חסר לי
מותיר את עיניי עצובות
בהמתנה שתקבל
את היד שאני מושיטה לך.
אך אתה אינך.
עזבתי עם הגל האחרון
בלי לדעת אם יום יבוא ואשוב,
והדרך שרגלינו
הלכו בה ביחד
בוכה מצער געגועים
על מותה של האהבה
כשנפרדנו לשלום.
אנה בְּרִילייָה (Ana Brilha), ילידת פורטוגל (1979), היא עורכת דין ומשוררת עטורת פרסים.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר
הדבר המוזר הזה, חברוּת
הפודקאסט המוצלח מאוד Invisabilia, מוקדש לכל מה שנסתר מן העין ובכל זאת מעצב את חיינו: אמונות, רעיונות, השפעות שאיננו מודעים להן. כמו רבים מהפודקאסטים מבית היוצר של הרדיו הציבורי האמריקני, גם כאן נעשה שילוב מתוחכם בין דיון תאורטי לבין נרטיב - סיפורים ואנקדוטות המובאים בתוספת מגע אישי מאוד של שתי המגישות, שהן בעונה הנוכחית קיה מיאקה נטיסה (Kia Miakka Natisse) ו-יוויאי שו (Yowei Shaw). הפודקאסט נולד בראשית 2015, ולפרקים קרטע ולא עלה לרשת בתדירות קבועה, והצוות המייסד שלו כלל שמות שמוכרים מאוד לשוחרי פודקאסטים (האנה רוזין, אליקס שפיגל ולולו מילר), כך שמומלץ מאוד לחזור ולהאזין גם לעונות המוקדמות.
העונה הנוכחית, החדשה, של Invisabilia מוקדשת כולה לחברוּת, והיא משלבת סיפורים וסיפורונים על חברויות מכל מיני סוגים, עם תובנות ממחקרים חדשים במדעי המוח, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. כך נבחנים סיפורי חברויות, חלקם פשוטים ואחרים סבוכים מאוד, מבעד לעדשת הרגשות, הצרכים והחלומות שלנו, ונחשף האופן שבו כל אלה מפעילים אותנו, ולא תמיד במודע. הפרק שפתח את העונה (השמינית) נקרא A Friendly Ghost Story. הוא מתחיל באירוע נפוץ - Ghosting, התעלמות פתאומית, מוחלטת, של חבר מחבר. מאחר שגוסטינג היא תופעה נפוצה מאוד, בעיקר בקרב מי ששומרים על קשרים דיגיטליים, נדמה שאין טעם לנבור או לנסות להבין אותה, אלא שהסיפור המובא בפרק מורכב ומסובך הרבה יותר. צעירים שחלקו את רוב הרגעים המשמעותיים בחייהם בקולג׳, מנסים לשמור על קשר גם אחרי שכל אחד מהם פונה לדרך אחרת. אחד מהם, ודווקא מי שהיה דמות מרכזית בחבורה, סוג של מנטור או לפחות חבר נערץ, נעלם לחלוטין, אינו עונה להודעות, אינו מתייחס לשום פנייה, והעלבון כתוצאה מכך עמוק. עד שמתבררת האמת.
דמעות משתוללות
יאניס זיקפלדלמה אנחנו בוכים מאושר? ונוכח יופי? ומהתרגשות טובה? ומרוב צחוק? | ישנם ביוטיוב...
X 6 דקות