להנחית דרקון

כאשר מייבאים מילה, על פי רוב מייבאים אותה לבדה. אולי נכון יותר לומר שמילים "מתייבאות", כלומר שקורה שהן נכנסות לשפה האחרת, כמו מאליהן, גם אם הדבר קורה מתוך כוונה ואפילו יוזמה של קהילת דוברי השפה שלתוכה המילה מיובאת.

בסביבתן המקורית, האורגנית (והדימוי הביולוגי מועיל ונכון), מילים אינן קיימות לבד. עד כדי כך שיש לנו סיבה טובה לפקפק במושג "מילה", כפי שכבר עשינו כאן בעבר, ועוד נשוב לכך. אך אם נתייחס ליחידות הנכנסות למילון – בין אם למילון החי של הדוברים ובין אם בסופו של דבר גם לספרים המכונים "מילונים" – הרי שמילים מיובאות מזכירות לי מהגרים בעל כורחם. הללו בעיקר בודדים מאוד. מילה, או לכל הפחות שם המציין דבר בשפה מסוימת, נעקרת מסביבה הטבעית, מאבדת את מרבית הקשריה, נפרדת באחת מקרוביה, ומועתקת לשפה אחרת. שם היא מתפקדת, אך לעולם לא באופן שבו עשתה זאת בשפת המקור. מילים שנגזרות מאותו מקור כמוה, מילים שנגזרו ממנה, מילים שמהדהדות איתה עולמות של צליל, משמעות והקשרים תרבותיים מורכבים, אינן מהגרות יחד איתה. לעתים אחדות מהן – כפי שקורה בהגירה אנושית – "מתייבאות" לאחר זמן, עוברות תהליך משלהן, נידונות להיות זרות למחצה, שתלים בגוף שאינו טבעי להן.

כל המחשבות הללו עולות במלוא ענפיהן, נוכח המילה העברית "פֶטִיש".

אמרתי שמדובר במילה עברית, ויש בכך מידה של התגרות, לצד מידה משמעותית של אמת. המילה קיימת בעברית, מופיעה בטקסטים עבריים מזה שנים רבות, והיא שגורה בפיהם של רבים מדוברי העברית ודוברותיה. ובכל זאת, לא נתעלם מכך שמקור המילה הוא בשפות זרות. אך לפני כניסה לפרטים כלשהם, יש גם טעם במידה של חוסר איפוק: הבה נפתח את המילון. במקרה הזה, "המילון" הוא הסטנדרט הבסיסי המקובל על רבים כנקודת מוצא: מילון אבן שושן.

קשה לא לחייך נוכח הפיתולים של אבן שושן הפוריטני, בבואו להגדיר "פֶטִיש". ובכן: "1. אליל, פסל. 2. נושא להערצה, אדם או תופעה שהעלום לדרגת אל ויחסו להם כוח עליו:..." והוא מיד מדגים, שמא לא קלטנו את המסר המסתייג, הכמעט מבוהל: "היהדות שוללת כל פֶטיש. איך להפוך את הדבר לכעין פֶטיש".

אבן שושן אינו מטעה אותנו ואינו אומר דברים לא נכונים. אבל הוא משמיט עולם ומלואו, מתוך מה שנראה לא רק כפוריטניות אלא כפחד מן הזר, האחר, המאיים והנטוע בתרבות שהוא חושש להתקרב אליה. המילונים הזרים, באנגלית ובשפות אירופיות אחרות, אינם מסמיקים או מתביישים, אלא אומרים את הדברים באורח ברור: "פטיש" הוא דבר שמאמינים שגלומים בו כוחות רוחניים ומאגיים; הוא גם קמיע. אבל "פטיש" הוא גם משיכה או עוררות מינית בשל חפץ או אבר גוף שברגיל אינו נחשב מיני; ו"פטיש" הוא קיבעון, עיסוק אובססיבי שנחשב לא נורמלי, מופרז וכו'.

ובכל זאת, המושג "התייבא" לעברית בכל המובנים הללו ולא רק במובנים הצרים והחיוורים שאבן שושן הואיל להכניס למילונו.

מקור המילה fetish (כך באנגלית) נתון במחלוקת מסוימת, לא מבחינת המקור עצמו אלא בכל הנוגע לסדר הופעתה והתבססותה של המילה. רבים טוענים כי היא נוצרה בתקופת התגליות הגדולות, כשהאירופים החלו לשוט באורח סדיר אל החוף המערבי של אפריקה, ונתקלו שם בחפצי פולחן שהיו קשורים בכישוף, וכן במיני קמיעות שהאפריקנים הכינו. אם נזכור שהראשונים שהפליגו לחופים הללו היו הפורטוגזים, לא צריך להפתיע אותנו שהמלה feitiço מתועדת ביומני מסע ותיאורי תגליות כבר בשנים הראשונות של המאה ה-17. יתכן שכותב הולנדי שתיאר מסע פורטוגזי כזה היה הראשון שכתב את המילה בטקסט שהגיע עד ימינו. נראה כי משם היא עברה להולנדית, לצרפתית ולאנגלית, נושאת תמיד את עיקרי הצלילים והכתיב של השפה הפורטוגזית של אותם ימים.

אלא שהפורטוגזים לא יצרו את המילה feitiço יש מאין. המקור שלנו קדום מאוד, לטיני בתכלית. בלטינית הכוונה היא לדבר מלאכותי, כלומר שיוצר והוכן בכוונה, דבר "עשוי". בסופו של דבר, גם בפורטוגזית, החפץ ופעולתו התאחדו-התערבבו, והמילה החלה לציין גם "כישוף". מצד אחר, אך לא לגמרי אחר, גם לספרדים יש טיעון ביחס למילה. בספרדית הופיעה במילון המילה hechizo לקראת סוף המאה ה-15, והוגדרה כ"חפץ הקשור לאמונה טפלה שמכשפים עושים בו שימוש", בעוד שהמילה מאותו גזע שפירושה "מכשף", hechizero, מתועדת עוד קודם לכן. כל זה מאפשר לספרדים לטעון שהמילה היא "שלהם" ושמשפתם קרה שהיא עברה לפורטוגזית, ללא קשר ליתרון של הנווטים הפורטוגזים שהקדימו להגיע לחופי הזהב והשנהב של מערב אפריקה.

הוויכוח ההיסטורי הקטן הזה לא עניין אדון נכבד אחד מהמאה ה-19, קרל מארקס. הפילוסוף והכלכלן דיבר על "הפטישיזם של הסחורה", כשכוונתו לכך שהאלהת הסחורה והסגידה לה כאובייקט מאגי גורמות לתמורה שלילית ביחסים בין בני האדם, כשפעילויות אנושיות כמו ייצור ומסחר נתפשות כעת כיחסים של כסף וסחורה. אחריו בא זיגמונד פרויד ועשה שימוש במונח "פֶטִיש" כדי לתאר תופעה שהוא הבחין בה בקרב אחדים ממטופליו: משיכה מינית לפריטי לבוש, קווצות שיער, נעליים ועוד. אלא שגם פרויד לא המציא יש מאין, ונראה כי הוא נטל את המונח מהשימוש שנעשה בו בכתביהם של עמיתיו: ריכרד קרפט-אבינג (Krafft-Ebing)  בספרו “Psychopathia sexualis” משנת 1889, שמצדו נטל אותה מ-fétichisme ששימשה את הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה (Binet) במאמר משנת 1887, "על אודות הפטישיזם באהבה".

הערה לשונית שיש טעם לקחת בחשבון היא שהעובדה שגלגוליה של המילה באנגלית ובצרפתית משמרים את ה-f התחילית היא טענה חזקה לטובת המקור הפורטוגזי של "פֶטיש", שכן הפורטוגזית והספרדית נבדלות בדיוק בכך שהראשונה שומרת על ה-f הלטינית, ואילו האחרת נוטה להפוך אותה ל-h. גם סוף המילה מרמז בעליל על הצורה הפורטוגזית. ואילו בכל הקשור להקשרים התרבותיים, "פטיש" העברית נותרה מיותמת, עקורה מכל עברה הענף. מהגרת שהתייבאה לעברית.