מפעל העפרונות האחרון בארה"ב

אחד מקיצורי הדרך המקובלים על מי שמתבטאים בענייני לשון תוך ויתור על ניתוח שיטתי של דוגמאות אמת, הוא הטענה כי דבר זה או אחר קל או קשה יותר לדוברים. ההולכים בדרך הלא בדוקה, הלא מדעית והלא רצינית הזאת משתמשים בקלות או בקושי כתירוץ זמין, כאילו ידוע להם מה קל או קשה, וכאילו ברור מאליו שכולנו רק מחפשים להקל על עצמנו, להפחית מן העומס שלנו בשעה שאנו מפיקים טקסט, בכתב או בעל פה.

לגישה הזאת אין בסיס והיא כוללנית ושטחית, אך דבר אחד היא מצליחה לקצר, כמעט תמיד: את הראייה של מי שמביט בדוגמאות הממשיות. יתרה מכך, היא מרכזת את תשומת הלב ב"למה" על חשבון ה"מה". והרי בלי "מה" אין כלל במה לדון, מה לנתח ומה להבין.

אחד המבנים הטריים והנפוצים שגישת "הדרך הקלה" מחמיצה, ובקלות יתרה, מתגלה בעברית החיה במשפטים שצורתם "כי" + [שם עצם].

ברגיל, אנחנו יודעים שאחרי "כי" יבוא משפט. המשפט יכול להיות משפט שמני, למשל: "אנחנו לא יכולים לקבל החלטה כי הוא לא כאן"; והוא יכול להיות משפט עם פועל, למשל: "הם לא נסעו לחו"ל כי הילד שלהם חלה". המשפט יכול להיות ארוך או קצר, פשוט או מורכב, ודומה שאין עליו מגבלות ממשיות.

והנה, אפשר למצוא בעברית שלנו, בוודאי לאחרונה, משפטים שצורתם: "הם החליטו שהם לא עושים חתונה גדולה, כי קורונה". לאחרונה מצאתי אפילו משפט כזה: "לא יכולתי להתווכח באותו רגע, כי עוינות". ומרגע שהמשפטים הללו צצים, אי-אפשר לא להיתקל בהם, כמובן.

אפשר לשלוף את "הדרך הקלה" ולומר שהדוברים "חוסכים מאמץ" ומקצרים, ניגשים ישר לעניין, בדוגרי צברי מהסוג המוכר. אלא שהטיעון הזה סובל מכמה וכמה בעיות. בראש ובראשונה, העובדות הן כפי שהן, והמשפטים נתונים לנו כפי שמצאנו אותם. שנית, לדוברים אין קושי להאריך, להתפתל, להעמיס ולהתפצל באמירות מורכבות מכל סוג, וקל לראות זאת בדוגמאות רבות מבוקר ועד ערב. שלישית, כל עניין הקלות הוא השערה לא בדוקה, ובשם הקלות היה אפשר להקל, אולי, במקומות אחרים ובצורות אחרות. ורביעית, גישה כזאת מחמיצה את ה"יש" המעניין שנגלה לנגד עינינו.

ראשית, המבנה. על אף כל המקובל בעניין מה שבא אחרי "כי", מסתבר שעברית עכשווית יוצרת מבנה תחבירי חדש. כעת עלינו לראות מה מופיע במקום שמיד לאחר "כי", במשפטים כאלו. האם יכול להיות שם מקור הפועל? לא מצאתי דוגמה כזאת. האם שם העצם יכול להיות מיודע בה"א הידיעה? יתכן, אבל עד כה לא נתקלתי בדוגמה כזאת (ואולי אחד הקוראים נתקל בדיוק בכך?).

שנית, המשמעות, כפי שהיא עולה מהתפקוד של המשפטים הללו. שם העצם שמופיע אחרי "כי" נוטה לתאר נסיבות כלליות. מכאן גם הנטייה שלו להופיע ללא ה' הידיעה לפניו. הנסיבות ידועות ומוכרות הן לדוברת והן לשומעים. מדובר במצבים השוררים במציאות הרחבה, או לפחות במציאות הכללית המשותפת לכל המעורבים.

שלישית, יש כאן אפשרות לקשור את משפטי "כי" + [שם עצם] לצורות אחרות, כמו "כי לא", "כי ככה", "כי דווקא" ועוד. כעת נוכל להבחין שכל שלוש הדוגמאות הללו, ובוודאי ישנן נוספות, מתייחסות אף הן לנסיבות כלליות השוררות בעת האמירה והידועות שם לשומעים, או לפחות עשויות להיות להם ברורות ללא הסבר נוסף. בדרך, נשים לב ש"כי לא" או "כי ככה" פחות נענות לניתוח החובבני והעצל של "דרך הקלות". יש בהן סופיות של קביעת הנסיבות כסיבה שמפורטת לאחר ה"כי". אפילו סופיות חותכת.

"דרך הקלות" אינה מקדמת הבנה או ידע, ניתוח או קישור בין פרטים ומבנים, ובכך אפשר להיווכח גם מהטיפול הקצרצר בנושא המסקרן שהדגמתי כאן. חשוב מכך לשים לב שללשון נוספים מבנים על ידי המימוש המעשי והחי שהדוברים עושים בחירות הלשונית. לא דובר אחד קובע, אלא הזרם הגדול של דוברים ודוברות רבים מאוד, במין דמוקרטיה גמישה של מספרים גדולים. מה שקובע הוא המשך השימוש, ובינתיים נראה שעתידו של "כי" + [שם עצם] מובטח והוא ימשיך להתקיים. אם הוא ייעלם, סביר שיחליף אותו מבנה אחר, או אולי מערך של מבנים, ובהם אין סיבה להניח שהקיצור או קלות האמירה יקבעו. בכל זאת, נוכל להסכים ש"כי קורונה" הוא משפט שקצת קשה לקצר. כי ככה. כי זהו.