עשרת סיפורי המדע הכי מוזרים של השנה

אני חושב שראיתי אותה נולדת, עם כל הקשיים והכאבים, ההיסוסים והמכאובים. במשך כעשרים שנה הרגישו רבים שהיא נדרשת, שיש בה צורך, אך התקשו להחליט כיצד היא תיראה. כפי שקורה לעתים קרובות, הלחץ היה אמריקני. שם, מעבר לים, מכל הסיבות הטובות ומתוך כוונות טהורות, דובר על "accountability". מכר ממוצא אמריקני, שעבד בתחום ביקורת הפנים וגם השתייך במשך תקופה מסוימת למשרד מבקר המדינה, לא חדל מלהלין על הצורך במקבילה עברית למושג שעבורו היה יומיומי ושהחל לחלחל לתקשורת ולשיח הפוליטי והכלכלי. לבסוף, היא באה לעולם. לא יפה, לא נאה להגייה, לא נוחה, ובכל זאת – היא כאן: "אחריותיות".

אמנם אפילו בשנת 2013 עוד התעקשה האקדמיה ללשון העברית שהמקבילה העברית ל-accountability תהיה "אחריות דיווח", אך המציאות עשתה את שלה ודוברי העברית פסקו לטובת "אחריותיות", שהפכה לחלק מהלקסיקון המקובל. באנגלית, accountability מציינת את האפשרות להיות accountable, כלומר לשאת באחריות, להידרש לתת הסבר פורמלי בגלל עניין כלשהו. כמו כן, מציין המונח קביעה כללית שאדם או גוף אחראים לדבר ונושאים בתוצאות של האחריות, וגם קבלה מרצון של אחריות לדבר ולתוצאותיו. כלומר, מדובר באפשרות, בסיכוי ובסיכון לשאת באחריות. באנגלית, הבסיס account נוגע לחשבון, במובן המוכר לנו בעברית ב"לתת דין וחשבון", אך יש לזכור ש-account באנגלית הוא גם "דיווח" ו"סיפור השתלשלות הדברים". מכאן ש-accountability היא האפשרות שנידרש לתת דיווח ולהסביר את מהלך הדברים, כשמשתמע מכך שיש לנו אחריות עליהם.

באנגלית, הדברים מסתדרים יפה: שם העצם account מאפשר את התואר accountable שהוא הבסיס לשם העצם המופשט accountability. אמנם ציניקנים יאמרו, ולא בלי מידה של צדק, שכל עניין ה"אחריות" בעולמם של דוברי העברית בימינו קצת רופף ומקרטע, אבל נתמקד כאן בשאלות הנוגעות למורפולוגיה העברית שלפנינו, כלומר לתצורת המלים ומה מתאפשר מבחינת הצורות העבריות. מהבחינה הזאת, "אחריות" אינה נוחה לגזירה וקשה להפיק ממנה מלים חדשות.

לא לגמרי ברור מהו מקור המלה העברית "אחריות". נראה כי היא קשורה לעמידה מאחורי דבר אבל אולי (גם?) לזיקה לאחריתם של דברים, כלומר לתוצאתם. לענייננו, העובדה שהיא אינה קשורה לשורש פורה מבחינת הפעלים הבנויים עליו מגבילה את האפשרות לגזור ממנה באורח טבעי ונוח. אילו הבסיס למקבילה עברית ל-accountability היה נגזר מן השורש "חשב", בגלל החשבון המגולם ב-account, ואיתו גם ה"דין וחשבון", היו מן הסתם אפשרויות אחרות ליצירת מקבילה עברית כזאת. כך או אחרת, דומה שהלחץ ליצור מונח עברי סביר גבר על שיקולי היופי והאלגנטית המורפולוגית, וכך קיבלנו את "אחריותיות" המשונה.

ובכל זאת, יש טעם לשים לב כי הצורן האנגלי -able- היוצר שמות תואר, והסיומת האנגלית -ability היוצרת שמות עצם מופשטים המביעים אפשרות ויכולת, יוצרים לחץ מתמיד על אוצר המלים העברי שלנו. הדבר ניכר במלים עבריות כמו "קומפטיבילי" ו"קומפטיביליות", "אדפטבילי" ו"אדפטביליות", שמקבילות להן על בסיס שורשים עבריים נמצאות בשלבים שונים של היווצרות והיקלטות, שאת סופם אין לשער. הפרודוקטיביות של הצורות האנגליות גדולה מאוד, באנגלית, והן נפוצות בתחומים המעשיים השונים שענייניהם מעסיקים גם את דוברי העברית.

למשל, לאחרונה התראיינה בעתון "הארץ" פרופסור אניטה היל האמריקנית, הזכורה כמי שהעידה בשנת 1991 בפני הסנאט האמריקני בעת הדיון באישור המועמד לבית המשפט העליון קלרנס תומס, וטענה שהוא הטריד אותו מינית כשעבדה אצלו. בראיון שערכה איתה תמר קפלנסקי נשאלה היל על "תרבות הביטול", ובין היתר ענתה כך: "זו לא שאלה של ביטול, אלא של מה שנקרא אחריותיות, החובה לתת דין וחשבון על התנהגויות מסוימות".

ככל הידוע, פרופסור היל אינה דוברת עברית, ולכן עלינו להניח שהמשפט הוא תרגום של דבריה באנגלית. האם ההרחבה "החובה לתת דין וחשבון על התנהגויות מסוימות" היא תרגום של דברים שהיא אמרה, או שמא מדובר בהבהרה של המלה המשונה "אחריותיות", שטרם קנתה לה אחיזה מלאה בעברית? הצירוף "אלא של מה שנקרא" מעלה חשד שבתרגום הוספה ההבהרה, וכי בדרך ניתנה לנו הצעה רכה ומושכלת לאמץ את המלה "אחריותיות", שחוזרת בראיון שלוש פעמים. אחת מהן מעניינת אף היא, דברים שמובאים מפיה של היל: "השאלה היא מהי אחריותיות, מה נחשב לקיחת אחריות". שוב, אין מסתפקים במלה "אחריותיות" אלא מצמידים לה הסבר, פרפראזה.

אם אמנם מדובר בתוספות מטעם המראיינת או המתרגמים, הרי שאין סיבה לפליאה. מזה שנים רבות כך עושים עיתונים עבריים המציעים לקוראיהם מלים מחודשות, עוזרים להם להבין את משמעותן ומחליקים אותן בהקשרים המתאימים, כמו סירופ רפואי ממותק המוגש בכף חמימה אל פיו של ילד. הדוגמאות לכך רבות מאוד ואחדות מהמופלאות ביותר מצויות ב"מילון המלים האובדות" של עוזי אורנן.

באורח מרתק ומשעשע, אותו ראיון עברי יפה עם פרופסור אניטה היל כולל מילה נוספת בעלת תצורה הכוללת את האלמנטים האנגליים המצויים ב-accountability, כפי שאנו רואים בדוגמה הבאה: "לסיפורים ולמרואיינות האלה מגיעים בדיוק אותם סטנדרטים ואותה קרדיביליות כמו לסיפורים אחרים".

למונח האנגלי credibility, כלומר "מידת האפשרות לתת אמון" נמצאה מקבילה עברית, "מהימנות". מישהו צריך לתת דין וחשבון על השכחתה המרומזת באותו ראיון.

הדבר מוכר לנו מילדותנו המוקדמת והוא לכאורה פשוט: כשאנחנו שואלים שאלה, אנחנו מצפים לתשובה. אנו נושאים תבנית קבועה, לשונית וגם רעיונית, דקדוקית וגם מושגית: לשאלה אמורה להיות תשובה, ואם אין תשובה, משהו חסר. ילדים קטנים מרבים לשאול שאלות המופנות למבוגרים הקרובים אליהם, והמבוגרים חשים שעליהם לספק תשובה. במידה רבה, גם כאנשים בוגרים אנחנו חיים בציפייה כזאת, ומכירים בכך שבאין תשובה לשאלה מסוימת, עלינו לזהות שמדובר בעניין לברר, בנושא שיש ללמוד, בסוגיה שיש להתיר או בתמיהה שיש להתעמק בה, ושאולי לא תימצא לה תשובה.

אלא שבמציאות הלשונית הדברים נוטים להיות מורכבים יותר, ובוודאי גם דקים ומעודנים יותר. ל"תשובה" קם מתחרה בדמותו של המונח "מענה". ובתחום הלשון, כשיש שני אלמנטים שנראים כמתחרים, מחלקים ביניהם תחום, ושניהם משתתפים באותם מבנים והקשרים, יש מקום לעיון מדויק, אפילו לחקירה קטנה – שלא פעם עשויה להוביל לעניינים גדולים יותר.

גם בלי להיכנס לסבך ההשלכות והגורמים המעורבים, יש טעם להביט ב"תשובה" לעומת "מענה" בשימוש השגור בהם בעברית הישראלית שלנו. דומה שבדרך כלל, "תשובה" ממלאת את התפקיד הצר יותר, הממוקד, כמחצית השנייה, הצפויה, הנדרשת, המבוקשת, למהלך שמתחיל בשאלה. "מה השעה?" – זאת שאלה מקובלת. "חמש וחצי" – זאת תשובה אפשרית. "איפה אתה?" – "כאן"; "אכלתם ארוחת בוקר? – "עוד לא".

כל הדוגמאות הקטנות הללו מציגות תשובות. אף אחת מהן אינה מקרה אופייני של מה שמכונה כיום "מענה". ראשית, נראה ש"מענה" מופיע בהקשרים מערכתיים רחבים יותר, וההיקף שהוא נקשר אליו נוטה גם הוא להיות רחב יותר: "הממשלה נדרשת לתת מענה לדרישה לשיפור בתשתיות"; "טענות העובדים על קיפאון בשכר נותרו ללא מענה". הממשלה כנראה לא נשאלה שאלה ממוקדת שלוותה בציפייה לתשובה, והעובדים בוודאי לא רק שאלו שאלה ("למה השכר שלנו קפוא?") שתשובה שהייתה ניתנת לה הייתה מפיסה את דעתם כמו תשובה ל"מה השעה?"

"מענה" מכוון להתייחס לעניין מורכב יותר, בתחום סמכותו של הצד שאמור או נדרש לספק אותו, גם אם הוא לא נשאל שאלה. ונראה כי "מענה" מקפל צפי לעשייה, תיקון, התחשבות, תשומת לב לצרכי המבקש. משפט מקובל כמו "חמש כבאיות בכל אזור הצפון אינן מענה ראוי לעונת הקיץ" אפילו לא כולל הנחה שיש שאלה. "מענה" בהקשר הזה הוא מכלול מה שדרוש כדי לטפל במצב שיכול לקרות. הדבר דומה במידה מסוימת להבדל באנגלית בין "answer" (שקרוב ל"תשובה") לעומת "response" (שקרוב ל"מענה"). המלה האנגלית "reponse" היא בעלת שורשים לטיניים עמוקים, "להבטיח מחדש" או "להציע מחדש". כלומר, מדובר בתגובה, תגובה חוזרת: כמו כשמקהלה מגיבה לזמר, כמו בדברים שמובאים בדיון משפטי בעקבות דברי הצד השני. כלומר, גם תחום ה"תשובה" מבוטא בחלקו הגדול על ידי "response", אך אולי בהקשרים פורמליים יותר. השתרגות השורשים הלטיניים עד לאנגלית (דרך הצרפתית העתיקה ועולם הכנסייה, המוזיקה והמשפט בימי הביניים) עשויה הייתה להשפיע על מהלכי העברית לאורך מאות שנים, אך בעיון עכשווי בעברית עלינו להתמקד במה שיש לפנינו כיום.

וכך עולה שפרט להבדלים במידת הרשמיות – כש"מענה" פורמלי יותר מ"תשובה" – יש גם הבדל בהיקף וברלוונטיות, במידת הקשר לקיומה או להנחת קיומה של שאלה, וגם במידה הזיקה למערכות גדולות או לגורמי סמכות שמהם מצופה לתת "מענה" יותר מאשר "תשובה" בלבד.

העניין האחרון הזה נוגע לתופעה רחבה יותר, שאינה מיוחדת דווקא לעברית: מול סמכות, מול בירוקרטיה, מול גורם שאנו תובעים ממנו משהו אך גם חשים שהוא מושל בנו או מפעיל עלינו כוח, רבים נוטים להשתמש בלשון גבוהה יותר, גם אם הדבר נעשה באורח מעט מופרז, ואפילו מגוחך. למשל בתרבות של לקוחות וקבלת שירות ממערכות מסחריות או בירוקרטיות, מחברות הטלפון ועד למוסדות להשכלה גבוהה, לקוחות דורשים "מענה". וכך, גם כשניתנת תשובה מלאה, מסודרת ומנומקת, העובדה שהתשובה אינה מספקת או אינה מה שהם ציפו לו, הם יטענו בעקשנות ובטון של מחאה: "לא קיבלנו מענה". וכך - עם או בלי השפעה של המושג "היענות" שהוא מאותו שורש – נדחקת ה"תשובה" לקרן זווית טכנית, ואילו "מענה" צומח ומתנפח, ואולי בעוד חצי דור או דור הוא יהיה שקול ל"קבלת כל הדרישות" ו"הסכמה בלתי מסויגת".