עם עלייתם של לואי סי־קיי, איימי שומר, סטיבן קולבר, טינה פיי וחניבעל בורס (בין היתר), נדמה שהקומדיה האמריקאית נמצאת בתור זהב חדש. אבל הם כולם עומדים על כתפי ענקים.
המגזין Vulture פירסם לאחרונה כתבת־רשימה מושקעת במיוחד, שחוזרת אל 100 הבדיחות שעיצבו את הקומדיה האמריקאית המודרנית - מבאסטר קיטון עד הומר סימפסון, מגראוצ׳ו מרקס עד ג׳רי סיינפלד, מג׳ורג׳ קארלין עד איימי פוהלר.
זהירות: צפויה לכם שעה של צחוק בקול רם באמצע המשרד.
תודה לרום
תגובות פייסבוק
אמא ואבא
אמא ואבא אינם עניין של מה בכך וגם לא עניין פשוט, אפילו לא מהבחינה הלשונית, בעברית שלנו.
המצאי מציג רביעייה, בשני זוגות: "אב" ו"אבא", "אם" ו"אמא". היסטורית, אמא ואבא הן צורות ארמיות שאומצו על ידי העברית לפני דורות רבים, והגיעו לעברית החדשה עם ותק משמעותי. ה-א' הסופית ב"אבא" ו"אמא" בארמית היא תווית הידוע, כלומר "אמא" היא "האם" ו"אבא" הוא "האב". במובן הזה, היות שלכל אחד מאיתנו, ברגיל או לפחות מסורתית וביולוגית, יש אב ואם, ה-אב וה-אם הם ההורים שלנו, האישיים, הספציפיים מאוד. וכך, "אבא" ו"אמא" הם המונחים העבריים המשמשים בפי אדם לציון כל אחד משני הוריו שלו. גם בעידן שבו יש לאנשים מסוימים שני אבות או שתי אימהות, או כל צירוף אפשרי אחר, ההורים של האדם עצמו, אלו שהוא חש כלפיהם את הקירבה המיידית, הגדולה, קירבה של ברירת-מחדל קיומית, הם "אבא" או "אמא", כלומר גם אם יש שניים או שתיים.
אם כך, ה-אם, ה-אב, כמונחים של קירבה, הם "אבא" ו"אמא". והקירבה הבסיסית היא בין הבן או הבת מצד אחד ובין ההורה או ההורים מצד אחר, קירבה שהיא דו-צדדית מבחינה לשונית, שכן גם ההורה מתייחס לעצמו, כלפי הילד, כ"אמא" או "אבא".
"אב" ו"אם" הם שני המונחים משמשים בהקשרים רשמיים, לציון הוריו של אדם, בעיקר בהקשרים אינפורמטיביים, או בהתייחסות כללית או גנרית. אם המרחב האינטימי, הספציפי מאוד, שמור ל"אמא" ו"אבא", הרי שהמרחב הכללי, הרשמי, הרחוק יותר מרגשות שמור ל"אם" ו"אב".
מכאן, העניינים מסתבכים עוד יותר. "אבי" ו"אמי", ויתר צורות השייכות, משמשים במשלבי לשון גבוהים יחסית. "אביו של ישו היה יוסף מנצרת" תהיה אמירה רשמית, מידע סדור ורציני. "אבא של ישו היה יוסף מנצרת" ייאמר במשלב דיבורי. אכן, "אבא של..." ו"אמא של...", צורות השייכות האנליטיות (כלומר לא באמצעות סיומת צמודה כמו "אביו", "אמי", "אבינו" וכו') השתרשו על רקע הפיכת "אבא" ו"אמא" לשמות עצם לכל דבר בעברית החיה של ימינו. אלא שמפאת האינטימיות היתרה, "אבא" ו"אמא" הם גם שמות פרטיים, בהקשרים רבים, משפחתיים, ביתיים, הקשרים של קירבה רבה.
כך, לרוב, ילדים ידברו על "אבא" בתוך הבית, ועל "אבא שלי" מחוץ לבית, בפני זרים ולאוזניהם. זרים יפנו אליהם וידברו על "אמא שלך", שכן "אמא" של הדובר אינה "אמא" של הילד שאיתו הדובר מדבר. ובכל זאת, מבוגרים פונים לילדים ואומרים: "תגיד לאמא שלך ש..." אך גם "תגיד לאמא ש..." – כשמקרים מהסוג השני מעידים על מרחק רב יותר בין הדובר המבוגר והשומע הילד, הפעוט. כשהילד מעט פחות קטן, צורות פנייה כאלו נתפשות לא פעם כנגועות במידה של התנשאות או זלזול. לשונית, "תגיד לאמא ש..." עושה שימוש ב"אמא" כשם פרטי, כפי שאכן הוא הדבר בעולמו של הילד, שמבחינתו "אבא" ו"אמא" הם אנשים ספציפיים מאוד, אולי הספציפיים ביותר. פנייה לילד באמצעות הצורה "תגיד לאבא שלך..." היא ניטרלית יותר.
בהקשר הזה, רבים זוכרים מילדותם את המפגש עם הורה של ילד אחר, ואת המנהג של פעוטות וילדים לפנות להורה של חבר או חברה באמצעות "אמא של רמי", "אבא של רונית" וכו'. הפונקציה הכללית, "אמא", "אבא", המתקיימת כברירת מחדל בעולמו של כל ילד, מבוטאת על ידי הילדים העבריים הקטנים הפונים להוריהם של חבריהם באמצעות ציון השייכות לחבר או החברה. הדבר מאפשר דיוק, פנייה ברורה, וגם אזכור של העובדה שהורים, כמו אברי גוף, קיימים תמיד ושייכים בדיוק אך ורק לאדם מסוים, בהקשר נתון. סימן לכך הוא השימוש הרווח ב"ההורים", בעיקר בשיחות בין אחים ואחיות, שבהן "ההורים" הוא שם פרטי המאגד שני אנשים. כלפי העולם החיצון, ידובר על "ההורים שלי" או "ההורים שלנו".
בלשונות שונות יש הבחנה בין שמות עצם ששייכים בשייכות עזה, מיוחד, אינהרנטית, ובין שמות עצם שהשייכות שלהם יותר מזדמנת, רחוקה, מקרית, רופפת או נתונה לדיון או ויכוח. קורה לא פעם שההתנהגות התחבירית שונה על פי סוג הזיקה. בעברית המודרנית המצב מורכב ומעורבים בו, כאמור, משלבי לשון, מורשות לשוניות היסטוריות, הקשרים של השיח הספציפי וזהותם של הדוברים.
לא פשוט. אפשר לחשוב על מי שלומדים עברית בגיל מבוגר ולהיאנח. קשה מאוד להקנות את פרטי הידע הזה ואת הרגישות מתי להשתמש באיזו צורה. גם הלומדים, כמו הבלשנים האמפיריים, נסמכים על דוגמאות אמת, צוברים מתוכן את התובנות ויוצרים לעצמם ספר דקדוק ממשי המראה כיצד הדברים פועלים באמת.
הכול סבבה
לכאורה, לפנינו מטרה קלה: המלה "סבבה". הרי דומה שהיא חדרה לכל מקום וסופחה לאינספור הקשרים בשפה היומיומית. מה לא "סבבה"? הכול סבבה. ובכל זאת, היא שווה עיון תחבירי, פנים-עברי.
מבחינת מקורה, מדובר במלה ערבית. השורש הערבי הקלאסי הוא צ.ב.ב. ויש לו שני עולמות משמעות: האחד עניינו זרימה, השתפכות, שפע נוזל ושפיעה של מים או אפילו של מתכת לוהטת ביציקה; ואילו השני נוגע לכמיהה עזה, לרצון חזק, להשתוקקות. מעט התעמלות מחשבתית יכולה אולי אפילו לקשור בין שני העולמות הללו, אולי במונחים של אנרגיה ודינמיות, אם כי לא ברור מה נשיג בכך. כל בירור או ספקולציה מהסוג הזה עשויים לתרום להבנה של הערבית (הקלאסית, אולי המודרנית בעקבותיה) אך לא בהכרח יקדמו אותנו מבחינת השפה העברית.
יש לנו כל הסיבות להניח שמקור המלה אכן בערבית, ולכן מוטב לנו להביט אל הערבית המדוברת. למשל, כפי שהדברים מופיעים במילון הנהדר של מי שהיה אחד מגדולי החוקרים והמתעדים של הדיאלקטים הערביים בסביבתנו המיידית, במרחב שבין הגליל, ירושלים ושפלת החוף, יוחנן אליחי שהלך לא מזמן לעולמו. במילונו "המילון החדש לערבית מדוברת – ערבי עברי", גרסה מקוצרת של המילון הגדול שהוא עמל עליו עשרות שנים ושגרסה רחבה שלו הופיעה באנגלית – "The Olive Tree Dictionary", אליחי בהיר וקצר: "צבאבה" בערבית פלסטינית פירושו "יופי, מצוין", ואפילו "פנטסטי".
איננו זקוקים ליותר מכך כדי להתרחק מהמילון הערבי הקלאסי ולהסתכל אל המתרחש כאן בארץ, והפעם בעברית. ראשית, אנחנו מכירים את "סבבה" (כך מופיעה המלה העברית) בדיוק במובן הזה ובאותו השימוש: כתואר שמובנו "מצוין״, ״נהדר״, ״פנטסטי" וכו'. "הייתה מסיבה סבבה", "הלך לנו סבבה במבחן הסופי" – אלה משפטים יומיומיים בעברית העכשווית שלנו.
אך יש "סבבה" אחרת, שתפקידה מורכב יותר, והיא בעלת תחביר מעניין ולא מאוד פשוט לתיאור. כוונתי ל"סבבה" שמביעה הסכמה. "עם הסנדוויץ', במקום פירה יצא לכם סלט ירוק", אומרים בבית הקפה, ומהלקוחות נשמע קול המשיב "סבבה", כלומר הסכמה. וההסכמה אינה חייבת להיות נלהבת, או להיות קרובה לעולם של "יופי", "מצוין", "נהדר", "פנטסטי". זאת יכולה להיות הסכמה עם הבעה של חיוביות, או אפילו הסכמה כמעט ניטרלית.
כאשר מודיעים לנו שבמקום פירה יתקבל סלט ירוק, יכולה ההודעה להיות מלווה, בסופה, ב"סבבה?" – כלומר ב"זה בסדר?", עם נופך דק של חיוביות. והתשובה המקובלת, החיובית, תהיה אף היא "סבבה". והנה מתחיל להתגלות התפקיד התחבירי של "סבבה", תפקיד בשיח המדובר, בדיאלוגים בין דוברי עברית בני ימינו. אמירה נסגרת בשאלה קטנה "סבבה?" ונענית בהסכמה חלקה, "סבבה". ואפשר גם לשמוע הסכמות "סבבה" ללא שאלות, אלא כתגובה לאמירה: "רק שתדעו, אנחנו סוגרים את המטבח ב-12", והתשובה, כמובן, "סבבה" – כלומר "הבנו, זה בסדר, קלטנו".
כך יוצא ש"סבבה" יכולה "לארוז" אמירה בדו-שיח, לסמן שהאמירה הושלמה, ושהיא משוגרת אל השומע. והשומע מצדו יכול להשיב באמירה אחרת, אף היא חתומה ב"סבבה" כדי להמשיך את השיחה, או לחתום רק ב"סבבה" של הסכמה. "סבבה" מתייגת את האמירה ומתייגת גם את התגובה או התשובה. כך אנו שומעים לא פעם מין שיחה בפינג-פונג של מנות המשוגרות מצד לצד, שבהן "סבבה" מסמנת את האריזה של חבילת התוכן העוברת אל הדובר האחר.
אין ברירה אלא להסיק ש"סבבה" בעלת התפקיד התחבירי היא רכיב מוטמע, חי ופעיל בעברית החיה המדוברת כיום. אין לכך כל קשר למלה הערבית "צבאבה" או למקור כלשהו הקשור לשורש הערבי הקלאסי. "סבבה" נכנסה לעברית והחלה לפתח קריירה משלה, ובתוך כך התפצלה לפחות לשתיים: "סבבה" שם התואר, היא אלמנט אחד, מילוני בעיקרו; "סבבה" כפי שראינו כאן בקצרה היא אלמנט אחר, בעל תפקיד תחבירי מובהק.
אפשר לדבר על השפעה ערבית, ואולי לאחד הקוראים או הקוראות יהיה הסבר ערבי טוב. אבל עם הסבר כזה או בלעדיו, התחביר של העברית המדוברת עבר שינוי והסתפח אליו רכיב בעל תפקיד מעניין, שאולי עוד ירחיב את הפונקציות שלו. הנה אנו רואים: שפות עושות דברים כאלו.
מי גאון של אמא
קרלין פלורהמקובל לחשוב שהפרזה בשבחים הופכת ילדים למפונקים מדי, אבל מחקרים מציגים תמונה...
X 11 דקות