22 חיילים אמריקאיים ששירתו בעיראק ואפגניסטן מתאבדים מדי יום. הנתון הסטטיסטי המטלטל הזה פורסם החודש כחלק מקמפיין Storm the hill של ארגון IAVA (ארגון החיילים ששירתו בעיראק ואפגניסטן), שדרש מהממשלה להכיר במצוקת החיילים המשוחררים ולהעמיד לרשותם טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי בר-השגה.
אנשי IAVA נטעו במדשאת הנשיונל מול בוושינגטון דגל אחד לזכר כל חייל שהתאבד השנה. מדובר בכמעט 2,000 איש מאז תחילת 2014, וכ-8,000 איש בשנה - יותר ממספר החיילים האמריקאים שנהרגו על אדמת עיראק ואפגניסטן בסכסוך כולו.
ומה קורה בצה"ל?
תגובות פייסבוק
הקהילה, המגזר וכל השאר
באירוע חברתי שגרתי, ניגשה אלי גברת וסיפרה לי על מכרה שעומדת לקראת שינוי בחייה. אותה מכרה מתכוונת לנסוע אל מעבר לים – מה שמכנים היום בעברית בשם "רילוקיישן" – לצורך צבירת ניסיון חיוני במקצוע תובעני. המקצוע אינו בתחומי העיסוק שלי, אך המדינה שאליה המכרה אמורה "לעשות רילוקיישן" בהחלט מוכרת לי. אמרתי מה שאמרתי, בין עצות ומלות עידוד על היתרונות והחסרונות שאישה זרה צפויה לגלות בעבודה במקום החדש, ואז בת שיחי הסבירה:
"אתה מבין, חוץ מזה היא מהקהילה".
שנייה ועוד שנייה, ולאחר שפסלתי אפשרויות, בת שיחי הסבירה:
"היא תעבור לשם עם בת הזוג שלה", ובכך הבהירה לי מהי אותה "קהילה". ולא סתם, אלא ה-קהילה, כלומר זאת שאני אמור לדעת מה היא ואת מי היא כוללת ומה משתמע מכך שאדם שייך או משויך אליה.
השדון הלשוני רצה להשיב: "היא מהקהילה, אבל לא מהמגזר, נכון?"
"הקהילה", "המגזר" – שמות פרטיים ישראליים, מלות קוד שכולנו מודעים להן, משתמשים בהן ואולי לא מרבים לתת עליהן את הדעת. לכאורה, מדובר בלשון נקייה, בניסיון להיות מנומסים, אפילו מה שמכונה "מכילים" ומתחשבים כלפי המיעוט, הזר, השונה, האחר. "הקהילה" הוא מושג שכולל את מי שמזהים עצמם כלהט"ב או לאחרונה כלהטב"קי, כלומר מה שבאנגלית מקודד בצירוף האותיות LGBTQ ולאחרונה אף הובע באחד העיתונים הזרים באמצעות הצירוף הנדיב והפתוח LGBTQIA+. מעניין במובן הזה סימן ה-"+", שיש לשער שהוא מביע את האפשרות להתארכות שרשרת האותיות בעתיד הנראה לעין.
ואצלנו, "הקהילה". ובכל זאת, תווית היידוע מעלה בעיה. ללא הקשר בהיר ומוגדר, היה אפשר לחשוב שאין קהילה זולת הקהילה שבת שיחי התכוונה אליה. ובאותן שתי שניות עד שהיא הבהירה, באמצעות פרט נוסף והקשר – "היא תעבור לשם עם בת הזוג שלה" – חישבתי האם יתכן שהיא מדברת על קהילה אתנית, ובהקשר הישראלי, על הקהילה האתיופית: שמעתי לא פעם יוצאי אתיופיה המדברים על "הקהילה", וכוונתם לקהילת יוצאי אתיופיה. וגם זאת לשון זהירה, הנמנעת מלומר "אתיופים" או "יוצאי אתיופיה" (או מלהבדיל בין שתי תת-קבוצות אפשריות). שמעתי גם אחדים משתמשים ב"העדה" – המושג ראוי להתייחסות נפרדת, ולא רק בהקשר הנוגע לעברית שלנו.
אכן, ההקשר הוא הסיפור, וממנו עולה המשמעות, שלמעשה נוצרת בו תמיד. אך חשוב גם לשים לב לשתלטנות, לאימפריאליות, ולאגרסיביות הכבושה למחצה שיש בשימוש בצורות מיודעות על בסיס שמות עצם כלליים כל כך: ה-קהילה, האחת והיחידה. יש לקוות שהדבר הוא כך בהקשרים המסוימים, הרלוונטיים ולא בכלל, כי יש קהילות אחרות, ויש אולי גם מי שאינם רוצים שאחרים ישייכו אותם לקהילה (פורמלית, מדומיינת, מבוססת או מתגבשת), בלי לקבל את רשותם.
דומה המצב במקרה של "המגזר" בעברית הישראלית. מהו המגזר? מי שייכים לַמגזר? ערבים. גם הם, אגב, קבוצה מגוונת מאוד ואין הסכמה בשאלת "מיהו ערבי", לא בקרב אף תת-קבוצה בחברה הישראלית. הנכונות להיקרא, להחשיב עצמך, ערבי היא עניין אישי מאוד, מורכב, ועשוי לחרוג מגבולות של דת, שיוך לאומי או קהילת זיכרון, ולכלול אפילו את כל מי שדובר ערבית כשפת אם (זאת הייתה הגדרתו של הבלשן המומחה בתחום הדיאלקטים הערביים, חיים בלנק ז"ל). אך בשיח הישראלי, "המגזר" מחליף את "ערבים" ולא דווקא מסיבות טובות, ויש מקום לטענה לפיה השימוש ב"המגזר" מעודד את הסיווג של "ערבים" או "ערבי" כמונחים של גנאי או כאלה שיש להתבייש בהם. עד כדי כך הגיעו הדברים, שגם דוברי ערבית במקומותינו מדברים על al-wasat, "המגזר", בדיוק באותו המובן של "המגזר" בעברית הישראלית.
לכל מגזר אחר בחברה ובכלכלה הישראלית מתייחסים בצירוף הכולל הרחבה: "המגזר העסקי", "מגזר האימהות העובדות", "המגזר הפרטי" וכו', אבל "ה-מגזר", כשם פרטי משמש רק לציון הערבים בחברה הישראלית, גם אם הללו אינם מוגדרים באורח מדויק או מוסכם.
אם שואלים דובר עברית מודע ובעל מצפון, שיש לו (או לה) נכונות לרפלקציה של ממש, מדוע הוא משתמש ב"הקהילה" או "המגזר", הניסיון מראה שהתשובות יכללו את הצירוף הישראלי כל כך "לא נעים". כלומר לא נעים לכנות אנשים מסוימים כך או אחרת. ומרוב אי-נעימות, מונצחת הדרה, מונצח סימון כפוי, שיוך מגדיר ומגדֵר בכוחנות, ומטופחת אגרסיה פסיבית. השפה משקפת את כל אלה, עוד לפני שנמצא ביטוי עברי מקובל ל"פאסיב-אגרסיב".
שיהיה סדר
מייקל רוזן, המגיש של הפודקאסט Word of Mouth, הוא משורר אנגלי, שכותב בעיקר לילדים וגם כיהן בתפקיד Children's Laureate, שמתמנים אליו יוצרים שיצירותיהם פונות לילדים, מתוך הערכה מיוחדת להישגיהם וגם כדי שיעודדו ילדים לקרוא וליצור ויתמכו בפעילות המיועדת להעשרת עולמם של ילדים. רוזן כתב יותר מ-140 ספרים (ואולי רק נורית זרחי מתחרה בו בכך), ובכולם ישנו שילוב נהדר של משחקיות וראיית עולם אחרת, חתרנית אפילו, עם חיבה עמוקה לשפה האנגלית.
הפודקאסט, שהוא חלק ממערך הפודקאסטים של הבי בי סי, עוסק בשפה. בעיקר באנגלית, אבל לא רק, משום שרוזן ואורחיו עוסקים בהיבטים של השפה המשיקים לפסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, תרבות ואפילו רפואה. אחד הפרקים הוקדש לטיפול במי שנפגעה יכולת ההגייה שלהם, לאמצעים מכאניים שמשפרים את הדיבור ולאפשרויות תקשורת ושפה אחרות, פרק אחר עסק בשפות אפשריות של חייזרים, הפרק ״שפת גוף דיגיטלית״ בדק אפשרויות ומהמורות בתקשורת מקוונת, ובכלל זה כמובן גם בזום, ובפרק על ״14 מילים מדעיות נפלאות שמעולם לא שמעתם״ רוזן הרחיק אל מעבר למילים עצמן והביא אנקדוטות מתולדות המדע.
הפרק המומלץ מאוד, Alphabetical Order, תוהה ממתי התחלנו לסדר דברים על פי סדר אלפביתי ולמה. בעבר, כך מספרת האורחת בפרק ההיסטוריונית ג׳ודית פלנדרס (Judith Flanders), נהגו שיטות קיטלוג אחרות. בכל מה שקשור להיסטוריה או לכתבי הקודש, רשימות סודרו על פי סדר חשיבות, שהרי ברור, למשל, שאלוהים יופיע ברשימה לפני המלאכים, גם אם אלה (באנגלית) מתחילים באות מוקדמת יותר. השתלשלות העניינים מרתקת, והשאלה שנותרת פתוחה מעניינת לא פחות: מי צריך היום אינדקסים אלפביתיים, בעידן של חיפוש דיגיטלי ישיר?
העונג החמקמק
APS Observerנשים, מין ומיניות: מסתבר שהמחקר לא ידע מה למדוד. | הבדלי תפישות מגדריים...
X 6 דקות