קצת בושה

לא פעם נדמה לנו שההיחשפות ברשת תעניק לנו תחושה של שחרור. האם זה נכון?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בהתנהגותנו ברשת יש סתירה ידועה: מצד אחד אנו יודעים שצופים בנו כל הזמן, ומשלמים מס שפתיים למעקב הזדוני של גוגל והממשלה. אך בה בעת, היקף הנושאים שנחשבים אישיים, חושפניים או בנאליים מכדי שנעלה אותם לאפליקציה כלשהי או נשתף אותם עם ה"עוקבים" שלנו ברשתות החברתיות, מתכווץ והולך מדי יום. כיוון שיש לנו גישה לשפע של צעצועים דיגיטליים, המציעים לנו נוחות וקישוריוּת קסומות כמעט, רבים מתמסרים "בקלות דעת למחשבה שפרטיות היא בעצם רעיון די מטופש", כפי שכתב גארי שטיינגארט (Shteyngart) ב"ניו יורקר" ב-2013.

המדיה החברתית חוללה שינויים פרדוקסליים ובלתי צפויים בתפישות האינטימיות והבושה שלנו

זה לא אומר שהרשתות החברתיות מפחיתות את רמת המודעות העצמית שלנו, או שהתנהגותנו ברשת אינה מלאכותית ביותר או מחושבת. זה גם לא אומר שאנשים החיים תחת משטרי דיכוי, או בני מיעוטים החיים בחברות המתנכלות להם, אינם חרדים, בצדק, לגבי אמירותיהם ברשת. אף-על-פי-כן, המדיה החברתית חוללה שינויים פרדוקסליים ובלתי צפויים בתפישות האינטימיות והבושה שלנו.

מבט, מצלמת מעקב, וידאו

"מבט", תצלום: פרנקו

לדוגמה, אני מתלונן על היעדר הפרטיות ובכל זאת מוותר על הפרטיות כל הזמן, בחפץ לב, תמורת נוחות. איני נדרש עוד לקחת סיכון במסעדה לא מוכרת, לנחש אם היא טובה או לא – אתר Yelp יאמר לי מה איכות המסעדה ואז ילווה אותי עד לדלת הכניסה. כבר אין סיבה שאסתבך בעיכובים בלתי צפויים בתחבורה הציבורית – "גוגל מפות" יאמר לי מה הדרך המהירה ביותר ליעדי, ואם בכל זאת אראה שאני מאחר, נהגי "אוּבֶּר" יביאו אותי לשם בדרך צדדית כלשהי. איני צריך עוד לזכור את ימי ההולדת של חבריי – פייסבוק ישלח לי התראה, וגם יפתה אותי בלי הפסקה לפרסם פוסטים כדי להזכיר לעולם שאני קיים. כדי לנצל את האפליקציות האלה היטב, כל שעליי לעשות הוא לחשוף בפני חברות-האֵם שלהן את המיקום שלי, ההרגלים שלי ותפישות העולם שלי בכל פעם שהן מעוניינות לבדוק מה חדש אצלי.

בנוכחותם של עדים הצופים בנו ללא הרף אין עוד צורך בכפייה פיזית. אנשים ממשטרים את עצמם

אז מה קורה פה? "הנִרְאוּת היא מלכודת", 1 כתב הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו ב"לפקח ולהעניש: הולדת בית-הסוהר" (1975). הוא התכוון לומר שמפתה ומסוכן לתת לאחרים לצפות בנו, ושמפתה ומסוכן ללמוד לצפות באחרים. הוא פנה לתוכנית ה"פנאופטיקון" שהגה ג'רמי בנת'ם במאה השמונה עשרה: כלא בעל מגדל מרכזי ובו סוהר בלתי נראה, המשקיף בכל עת על כל האסירים. הנחת היסוד היא שהאסירים יפנימו את נוכחותו של הסוהר המסתורי, בין שאכן יש מישהו במגדל ובין שלא, ולכן יקפידו על משמעת באופן עצמאי. "ישוקם המוסר – תישמר הבריאות – תוּשב החריצות – יופץ החינוך – יופחת הנטל על הציבור", קרא בהתלהבות בנת'ם.

לפי פוקו, הדינמיקה של הפנאופטיקון דומה מאוד לאופן שבו אנשים החיים בחברה מפקחים על עצמם. בנוכחותם של עדים הצופים בנו ללא הרף, הוא אמר, אין עוד צורך בכפייה פיזית. אנשים ממשטרים את עצמם. הם אינם יודעים מה הצופים מתעדים בכל רגע נתון, מה בדיוק הם מחפשים, או מהם העונשים על אי-ציות. אבל הדמיון הופך אותם לצייתנים. בנסיבות אלה, טען פוקו, אדריכלות הפיקוח הופכת זדונית, מתוחכמת ובלתי מורגשת, "קלה" כל כך עד שכמעט לא ניתן להבחין בה.

פנאופטיקון, בניינים גבוהים, תצפית

"פנאופטיקון", תצלום: ניק וינטרהלטר

לא זאת בלבד שהפרטים בחברה מקבלים את סוג המשמעת הזה, אלא שבמהרה הם מפסיקים לשים אליו לב, ולמעשה מנציחים אותו ברצון. אם תתנו לאנשים שליטה בצנזורה העצמית שלהם, הם ימשיכו לראות בעצמם בריות חופשיות השולטות בחייהם. המעקב הופך את הכוח ל"מרובב, אוטומטי ואנונימי", כותב פוקו – לא איום אלים מלמעלה, אלא "רשת יחסים" המולידה הסכמה שבשתיקה. תפישת הכוח של פוקו מזכירה את האופן שבו פרויד מתאר ב"תרבות בלא נחת" (1930) את תפקיד ה"סופר-אגו" בנפש האדם: כוח מרסן ומוסרני שהתרבות נטעה בכל פרט ופרט, "משל [הוא] חיל מצב בעיר כבושה". 2

אז מה היה אומר פוקו על הנוף הדיגיטלי העכשווי ועל הרשתות החברתיות? במובנים רבים, מדינת המעקב המודרנית – המנצלת את הטכנולוגיות החדשות ומתרחבת בזכותן – היא דוגמה מצוינת לפנאופטיקון. בספרו Exposed: Desire and Disobedience in the Digital Age (משנת 2015), התיאורטיקן האמריקני ברנרד הרקורט (Harcourt) מציין ש"מדינת מעקב" כבר אינו תיאור הולם. הוא מעדיף לדבר על "אוליגרכיה מרובת זרועות" (tentacular oligarchy) וכולל בכך גם את התאגידים המרגלים עלינו כיום מנקודות מבט שונות ורבות. לכך יש להוסיף את קהל העוקבים שלנו, מעמיתינו ומכרינו ועד הציבור בכלל.

טענתו המרכזית של פוקו היא שהניטור הזה מדאיג, לא רק בגלל הדברים שהתאגידים והמדינות עלולים לעשות בנתונים שלנו, אלא גם מפני שמעשה הצפייה עצמו הוא ניצול הרסני של כוח. יש לו היכולת להשפיע על התנהגותנו ולכפות עלינו קונפורמיזם וצייתנות מבלי שנהיה מודעים לגמרי להיקפם.

אבל משהו לא מסתדר כאן. לאינטרנט אין מרכז, ואנו איננו זקוקים לראיות חותכות לקונספירציה תאגידית וממשלתית כדי לדעת שרואים אותנו ברשת. ישנה תחושה שעוקבים אחרינו מכל מקום ומשום מקום, ובכל זאת החשיפה העצמית נמשכת. האם המשמוּע היה יעיל כל כך שהסוהרים סילקו את המגדל, או שמא פועלת כאן דינמיקה אחרת?

הייתה תקופה, לא כל כך מזמן, שבה נדמה היה כי האינטרנט יוליד מרחב ציבורי חדש למאה העשרים ואחת – פוליס דיגיטלית איתנה, שתחליף את האתרים הפיזיים המתפוררים ואת הסביבות העירוניות המפולגות. נכון, ייתכן שהרשתות החברתיות מבשרות את מות המכובדוּת הבורגנית, אבל האם אינן מעודדות אנשים, בה בעת, להיות גלויי לב, להשתחרר מעכבות ולומר את אשר על ליבם בלי בושה? פוקו טען שפיקוח המוני יחסל את חופש הביטוי ואת חופש המחשבה, ויגייס את שיתוף הפעולה של הפרטים הנתונים לפיקוח. אבל אולי הרשתות החברתיות מחסנות אותנו מפני כפייה כזאת. ייתכן שאנו האזרחים הדמוקרטיים שהפילוסופים מפללים לבואם מאז ימי סוקרטס: אנשים המוכנים לחשוף את חייהם למען השיח והשיג, אנשים שמבחינתם דבר אינו נסתר ואין נושא שהואמחוץ לגבולות הדיון.

מובן שבשלב הזה כבר בנאלי לציין את בחירתו של דונלד טראמפ, בסיוע מכונות המֶמים רוויות-השנאה של ה"אלט-רייט", כהוכחה למגבלותיו של החלום הזה. המרחב הציבורי של הרשתות החברתיות משמש לעתים קרובות דווקא כאתר פרטי, שבו רבים מביעים את עצמם, בידיעה שכל הצופים בהם יסכימו – או, והדבר נכון בייחוד לטרולים – במחשבה שהם לא ייאלצו להתמודד עם ההשלכות של דבריהם ברשת, כאילו התיווך הטכנולוגי מגן עליהם. סמארטפון וחיבור לאינטרנט אינם מציידים אותנו באופן אוטומטי בכלים שיאפשרו לנו לשתף פעולה ולשוחח זה עם זה ביעילות ובכבוד, כנדרש בדמוקרטיה.

אפלטון לבטח היה נבהל למראה חוסר הבושה שאנו מפגינים באינטרנט. הוא חשב שבושה היא רגש חיוני בעל חשיבות מכרעת לעיסוק הפילוסופי ולהתנהגות מוסרית. בדיאלוגים הידועים של אפלטון, סוקרטס פוגש תמיד באנשים המתלוננים בפניו, לאחר שהם מתחילים להפנים את טיעוניו, שחוכמתו מעוררת בהם בושה. באחד מחלקי "המשתה", השיכור אלקיבּיאדס מכריז על אהבתו המהולה בתסכול לפילוסוף: "שכן ברור לי כי אין בידי לטעון טענות שכנגד, כאילו אין צורך לנהוג לפי עצותיו של [סוקרטס]; ועם זה ברור לי כי שעה שאלך מעמו, אכנע לכבוד שנוהג בי המון-העם". 3

הבושה מתעוררת כאשר אנו יודעים את הכללים ובכל זאת מתעלמים מהם. וזה בדיוק מה שאפלטון טוען לגבי ידע מוסרי: הוא כבר ברשותנו, אנחנו כבר יודעים מהי הדרך הנכונה לחיות חיים צודקים ומספקים, אבל דעתנו מוסחת ללא הרף מהמטרה האצילית הזאת. כלומר מבחינת אפלטון, הבושה היא הכוח שעוזר לנו להתנגד לדחף לנהוג כמו כולם כאשר אנו יודעים שלא נכון לנהוג כך. הבושה עוזרת לנו להיות נאמנים לעקרונותינו, לעמוד בעקיצותיו של סוקרטס ולהישמע לידע המוסרי שבתוכנו. אדם חסר בושה, אומר אפלטון, הוא עבד לתשוקה – לחומר, לכוח, לתהילה, לכבוד. תשוקה כזאת היא רודנית כיוון שמטבעה אינה ניתנת למימוש.

אסכולת אתונה, רפאל, אפלטון, אריסטו, פרסקו

"אסכולת אתונה", 1509-1511, רפאל, פרסקו בוותיקן. תצלום: ויקיפדיה

פוקו, מצדו, בספרו "תולדות המיניות" (1976), לא הציג את הבושה ככוח משחרר. הוא טען שסקס, מעל לכול, מתווך בתרבות המערבית דרך כלי הווידוי, המשמש כצינור להפצת הסכמה מחד גיסא ובושה מאידך גיסא. "האדם, במערב, הפך לבהמת הווידוי", 4 הוא כותב. החל ממיסודו של מנהג הסקרמנט הקתולי התבקשו המאמינים לחשוף את נפשותיהם, לחטט עמוק בתוך תוכם ולתת לאמת, על כל כיעורה, לצאת לאור.

רק כך יכול היה הכומר לזכות אתכם, להעניק לכם את חסדו של האל. ובעשותו כך הסיר מעליכם את האשמה והכשיר את התנהגותכם.

לאחר מכן, כותב פוקו, מוסד הווידוי עבר ממוסדות הדת למגוון של מסורות חילוניות, כמו ספרות הווידוי, הבדיקות הרפואיות והפסיכואנליזה. אבל כל אלה התבססו על אותו עיקרון, והוא שמירה על הגבול שבין הנורמלי והמקובל לסוטה והמביש. "חובת הווידוי מוחזרת אלינו עכשיו מכל-כך הרבה נקודות שונות, והיא משולבת כבר בגופנו עמוק כל כך, עד שאין אנו מבחינים יותר בהיותה תוצאה של כוח המטיל עלינו אילוצים", כתב פוקו. "נדמה לנו דווקא שהאמת, הטמונה בחדרי חדרינו, ממש "מתחננת" להיחשף לאור השמש".

הווידוי מעניק לנו תחושה של שחרור כי נדמה שהוא מסיר מעלינו את עול הבושה. הוא יכול לשמש גם ככלי להצגתן של מידות טובות דמוקרטיות, כמו הכֵּנוּת, האומץ והענווה הנוכחים ב"וידויים" של אוגוסטינוס. אבל זוהי תרמית, אם להאמין לפוקו. אנחנו תמיד מתוודים בפני מישהו – גורם סמכות אמיתי או מדומיין. כשאנשים מפרסמים פוסטים ברשת, הם עושים זאת תמיד בציפייה לקהל, לעולם לא סתם כך.

כלומר, ייתכן שהתופעה הזאת רק נדמית כחוסר בושה, אך בפועל היא ההיפך המוחלט. אישורו של הקהל הדיגיטלי ממלא את תפקיד הכומר – או, במילים אחרות, הוא משמש כתחליף לקול המוסרי הפנימי של סוקרטס. אנשים פורקים את אשר על לבם בפני העוקבים שלהם, כי הם מקווים שהעוקבים יתנו תוקף לצרכים שלהם, יאשרו את הדעות שלהם, יקבלו בחיבה את המוזרויות שלהם. התוצאה היא קונפורמיזם גובר והולך בתוך המחנות, וכן הצטמקות של המרחב המשותף המאפשר לנו לקיים דיאלוג ולהגיע להבנה זה עם זה.

גורמי השלטון השתוקקו תמיד למנגנון שיחשוף את עולמם הפנימי של האזרחים, את "פיסת הלילה שכל אחד מאיתנו נושא בתוכו", כפי שכתב פוקו. ישנם, או נדמה שישנם, שטחי פרא מסוכנים למדי בתוך כל אחת ואחד מאיתנו. כדי למשול בנו יש לחשוף את השטחים האלה ולביית אותם. אין דרך טובה יותר להפריד בין אנשים ולהכניעם, לפתות אותם למַשטר את עצמם, מאשר לחשוף את סטיותיהם ובה בעת להבטיח מחילה.

פירמין דבּראבּאנְדר (DeBrabander) הוא מרצה לפילוסופיה ב-College of Art של Maryland Institute, ומחבר הספר Do Guns Make Us Free? (משנת 2015).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פירמין דֶבְּראבַּאנְדֶר, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על קצת בושה

02
Avri

הרבה קרה לי שנחשפתי ברשת, שפכתי את הכול, והרגשתי גועל. כמו התמכרות. לקח לי שנים ללמוד לחשוף ולשמור לעצמי. יופי של תזכורת לנפגעי רשת כמוני.