אבנים וארטישוקים

1.

אני יושבת עם חברה בקְלוֹזֶרי דֶה לִילָה במוֹנְפַּרנאס, והיא מספרת לי שני סיפורים. הראשון הוא על סבא שלה, שהגיע לתחנת הרכבת גָר דֶה ל'אֶסט בפאריס אחרי השואה שכל ארבעים ושניים בני משפחתו נספו בה. הוא היה רעב, אולי אפילו גווע ברעב, והתיישב במסעדת התחנה. המלצר הושיט לו תפריט והסבא, שידע רק יידיש, הצביע על אחת השורות באקראי. המלצר הלך וחזר עם ארטישוק. סבא של החברה שלי הסתכל בו אין־אונים. מימיו לא ראה ארטישוק – הזר והמוזר, הסתום והחתום מכל הדברים שבני האדם החליטו שהם אכילים. חוסר הבנה אילם והדדי התהווה בין הארטישוק לבין האיש שהיה הניצול היחיד. המלצר ראה את כל זה והבין משהו. בעדינות, בזהירות שלא להלבין את פניו, התיישב המלצר מולו ולימד אותו איך אוכלים ארטישוק. "הנה עַם שמוכן ללמד יהודי איך לאכול", חשב סבא של החברה שלי, ובאותו הרגע החליט להישאר בצרפת לכל ימי חייו.
ועוד סיפור סיפרה לי החברה שלי: כשהייתה בת שבע־עשרה, שמנה ואומללה, הזמין אותה בחור שהשתייך לחוג נוצץ של אנשים צעירים ויפים לארוחת ערב חגיגית. מאז ומתמיד עוררה בה הקבוצה הזאת רושם אדיר; בערבים ראתה אותם לא פעם שותים שמפניה בקלוזרי דה לילה, כשאבא שלה לקח אותה לשבת שם עם חברותיו הדוגמניות. היא הייתה נפעמת. כשהגיעה, ראתה שולחן עגול וגדול ערוך לשמונה סועדים ונוכחה לדעת שהיא האורחת התשיעית. המארחת הציעה לה לקחת כיסא ולהתיישב מאחורי שאר המוזמנים, מחוץ למעגל. באותו הערב, חברתי – שעד אז לא הייתה שאפתנית – נשבעה בלבה שתוציא לעצמה שם ותנקום את נקמתה. היא הייתה לאמנית הידועה ביותר בצרפת. רוב האנשים שישבו סביב השולחן ההוא הם היום בין המתים.

אלפרד אייזנשטדט, ״ילדים מגיבים למותו של הדרקון״, תיאטרון הבובות של פריז, 1963. (טיים-לייף, באמצעות גטי-אימייג׳)

2.

בני בן השלוש עומד על כיסא, משקיף מחלון דירתנו בבּוּלבאר סַן־מישל. אני אמות בפאריס או בברוקלין? הוא שואל. אני לא מעזה לספר לו שאין מקום אחד אלא אין־סוף מקומות שהוא עשוי למות בהם; שככל שאנו מתבגרים, גדל העולם ומתאים את עצמו למידותיו של פחד המוות שלנו.

3.

יום־יום אני מטיילת עם בני בגני לוקסמבורג והוא מלקט אבנים משבילי החצץ. אני אוהב אותך, הוא אומר לי, קחי מתנה, ומושיט לי את כל האבנים שהוא מצליח להחזיק. אני לא יודעת מה לעשות באבנים רבות כל כך. חברת התעופה מאפשרת לכל נוסע רק עשרים ושלושה קילוגרם של מטען. אבל אני לא מסוגלת לזרוק אותן.
אני לוקחת איתי את בני לבית הקברות במונפרנאס לבקר את בקט. אנחנו מסתבכים קצת ובסוף מוצאים אותו. אני לא מספרת לבני שאנחנו בבית קברות ושזהו קבר, כדי לא לעודד עוד יותר את עיסוקו במוות. על לוח השחם, שרק שמו של בקט חקוק בו, השאיר מישהו מעגל של אבנים קטנות. אני אומרת לבני שהמקום הזה מזכיר לי סופר שאני אוהבת, וכשמקום מזכיר משהו ליהודים, אנחנו בוחרים אבן ומשאירים אותה שם. הוא מקבל את הדבר הזה באותו אמון פשוט שבו הוא מקבל כל מה שאני מספרת לו. הוא מתחיל לשוטט, מוצא אבן קטנה מנומרת ומציב אותה במרכז המעגל. אנחנו עומדים ומביטים בה בסיפוק. ואז, בהינף יד, הוא מפזר את כל האבנים. אנחנו חוצים את גשר פּוֹן־נֶף. בעלי תוהה בקול רם איך הצליח פול צלאן להתאבד בנהר שקט כזה, ואפילו כשאבנים בכיסיו. אני רושמת לפניי להוסיף עוד סעיף לרשימת השימושים שמוצא היהודי לאבנים. שוב במונפרנאס, בני מתחיל לבכות. מה קרה? אני שואלת. מתתי נמלה, הוא אומר, ומצביע על נמלה שמעך בטעות בעקב נעלו.

4.

עטיפת הגיליון

כמו בבתי דירות רבים בפאריס, גם בבניין שלנו יש מעלית ישנה וקטנה מאוד, לא גדולה בהרבה מארון מתים. כשמזמינים אותה, המנוע משתעל ובמאמץ אדירים קם בגניחה לתחייה. כדי להיכנס יש לפתוח תחילה במשיכה את דלת הברזל המפורזל, אחר כך להסיט את שער המתכת המתקפל כאקורדיון, להיכנס ולסגור את הדלת ואת השער המתקפל, ואם איתרע מזלך ואת נאלצת לחלוק את המעלית עם נוסע נוסף, להידחק ולהיצמד לאחד הקירות. המעלית עולה בחלל הריק שבאמצע גרם המדרגות העגול שסביבו ערוכות כל הדירות. היא עולה לאט, בהיסוס מבעית, כאילו בכל רגע היא עלולה להתייאש ולצלול אל התהום בנפילה חופשית. שנתי קלה ובלילות אני מתעוררת בכל פעם שהיא מתנערת מקיפאונה ומתחילה לגרור את כובד משקלה בין הקומות.

הצליל הנוסף שמעיר אותי הוא קול הרעם, כמו קול רעידת אדמה מתקרבת, של רכבת הפרוורים העוברת בין לוקסמבורג לפּוֹר־רויאל. הרכבות עוברות מדי רבע שעה עד שהקו נסגר בחצות, אבל גם בלילות שבהם אני נרדמת מוקדם, הרעם נשמע רק פעמיים, לכל היותר שלוש. בלילות שונים בשבוע אפשר לשמוע את המעלית שלוש או ארבע פעמים, ולכל היותר חמש או שש. אף פעם אחת בכל לילותינו בפריז לא עלתה המעלית ועברה הרכבת באותו רגע עצמו.

מאנגלית: מיכל אלפון

הסיפור "אבנים וארטישוקים" פורסם לראשונה בגיליון מספר 116 של גרנטה העולמית ותורגם במיוחד עבור גיליון מס' 1 של המהדורה העברית של גרנטה שרואה אור לראשונה בימים אלו.