אדם מבקש להרוס את אביו

כיצד חיים עם העובדה שאביך אחראי למותם של מיליוני אנשים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אני מכיר את ניקלאס פרנק זה זמן רב. בתור קורא, שכן כבר שנים רבות הוא כתב של המגזין שטרן, גם כיום. ניקלאס פרנק מושך תשומת לב במה שהוא כותב. תמיד אפשר לחוש עוצמה מיוחדת בטקסטים שלו, לעתים גם זעם מיוחד. ואז הופיעה אותה סדרת כתבות בשטרן, "אבי, הרוצח הנאצי", ואני עדיין זוכר היטב ערב אחד אצלנו בבית, כשהיו כמה אורחים — ושוחחו על ניקלאס פרנק הזה, כרגיל באותם ימים בגרמניה המערבית. ניקלאס פרנק היה שיחת היום. השאלה שנשאלה אצלנו ובחוגים אחרים היתה: האם מותר היה לו לעסוק באבא שלו כפי שעסק?

ניקלאס פרנק גילה זעם משולח רסן באותה סדרת כתבות, ועבר כל גבול עיתונאי. הוא תיאר כיצד ב־ 16 באוקטובר, היום שהוצא בו אביו להורג בתלייה, אונן על תמונת אביו המת. הוא כתב על פנטזיות השנאה והרצח שלו על מר פרנק האב, שאין דומות להן. בן מנתח ביסודיות את מולידו עד לנימי נפשו ומציג דין וחשבון קטלני: פחדן, מושחת, תאב שררה, אכזר, רכרוכי. על צד החיוב: שום דבר. והבן מלא זעם גם כלפי עצמו. הוא שב ומזהה את פחדנותו של אביו גם בו, הוא מרגיש את לבו של אביו הולם בקרבו — ונקרע מבפנים. הסדרה של ניקלאס פרנק, שהופיעה קודם לכן בספר, היא מופת של חוסר טעם. אבל: האם זה יכול להיות אחרת כשמדובר בהנס פרנק, האחראי למותם של לא פחות מכמה מיליוני בני אדם?

כבר כתבתי זאת: הרוצח הנס פרנק, השטן. כבר בפתיחה ושוב, אחר כך. אני חוזר על עצמי. מדוע אני כותב את זה שוב כעת? האם אני חייב לשוב תמיד ולשוות לנגד עיני את ממדי הדבר המבהיל הזה?

באותה עת, באמצע שנות השמונים, היתה דעת הקהל בגרמניה מזועזעת פה אחד: מעורר שאט נפש, הטקסט הזה, הבן הזה הוא ממש בושה. עשרות מכתבי קוראים הופיעו במגזין שטרן, והאמירה החוזרת בהם: לא משנה מה עשה האב, אבא תמיד נשאר אבא, יש לכבד אותו וכולי. גם לאינטלקטואלים בשמאל לא היה הרבה מה לעשות עם התפרצות הרגש הזאת. נו טוב, אמרו אז, ברור שלניקלאס הקטן יש בעיה. אין צורך לדבר עליה, מוטב שילך לפסיכיאטר. בהחלט ראוי לציון שאחת התגובות החיוביות היחידות היתה זו של האמריקני רוברט מ"ו קֵמפּנֶר, אחד התובעים הראשיים במשפט פושעי המלחמה בנירנברג. חודשים ישב פנים אל פנים מול הנס פרנק, והספיק עוד לראות את איש הגיהינום הזה בעודו בחיים. "הפרסום של פרנק," כתב קמפנר, "על החד־פעמיות שבו, תורם תרומה חשובה לקידום זכויות האדם."

עטיפת הספר

עטיפת הספר

קלאוס פון שיראך, בנו של מנהיג הנוער של הרייך בלדור פון שיראך, עיווה את פרצופו במשרדו שברחוב לאופולד במינכן לשמע השם ניקלאס פרנק. "השטן הזה," אומר שיראך, "האיש הזה חטא חטא שלעולם לא יכופר." בספרד, הוא אמר, אומרים שמי שמקלל את הוריו מקולל בעצמו לנצח: "הגישה הזאת מוצאת חן בעיני." אצלנו בבית לא היתה האווירה באותו ערב שונה הרבה יותר מבשאר גרמניה. עם זאת, מסיבות טכניות בלבד הקשורות במשפחה, נכחה תערובת מעניינת ביותר של אנשים: בתו של קצין בכיר באֵס־ אֵס, וגם בתו של יהודי גרמני ששרד בשואה. שתיהן עיתונאיות במקצוען, ושתיהן היו תמימות דעים בעניין הזה: לא, מר פרנק, לשפשף על אביך המת בתור ילד ואחר כך לספר על כך בתור מבוגר, זה כבר באמת יותר מדי, דבר כזה אסור לעשות, אפילו במקרה הקיצוני הזה.

הרגשתי די מנותק מהדיון הזה, כמו תמיד כשדיברו על הנציונל־סוציאליזם. הייתי בן 15 או 16 , והיום אני חושב שעשיתי רושם די מטופש. רחוק כל כך מכל זה, כן, כן, נורא, אבל בכל זאת זה כבר עבר לפני זמן כה רב. מישהו בלי שום דעה, אחד שרק לא לגמרי מבין למה המבוגרים נסערים כל כך הערב. אני עוד זוכר: אבי היה היחיד ליד השולחן שחלק עליהן. הוא לא רק גילה הבנה כלפיו, כלפי מי שפגש כשהיה איש צעיר. הוא החל לעשות אז את דרכו ל... התמודדות עם העבר? להבנתו? לאונס של העבר? לניפוץ העבר? הוא חשב שמה שפרנק כתב הוא טוב, ולא רק מבחינת השפה. אולי ידע אבי בדיוק, לכל המאוחר מאז תחקיריו בסוף שנות החמישים, שכל מי שמבקש להיות לאדונו של העבר הזה, נזדקק גם לתחמושת כבדה.

ביום קר בחודש נובמבר בשנת 1999 אני מספר לניקלאס פרנק על ההבנה שגילה אבי. אנחנו יושבים במסעדה איטלקית קטנה, לא רחוק מנמל המבורג ומבניין המערכת העצום של השטרן, שמזכיר קצת — אולי עקב קרבתו לקו המים — אוניית קיטור גדולה. חיכיתי לו באולם המבואה עד שירד ממשרדו: בן שישים, נשוי, בת אחת, גובה ממוצע, כמעט בלי שום שֵׂער על הראש, זקן אדמדם, גזוז קצר. עכשיו הוא אוכל מנה של פּנה אל אראביאטה וסלט ירקות, ואני אוכל מנה של פּנה אל אראביאטה וסלט ירקות. ניקלאס פרנק אומר: "חבל שאביך לא טלפן אלי אז. קצת עידוד היה יכול לעזור לי, לכל הרוחות. התגובות היו קשות מאוד."

למשל הוא זוכר היטב מאמר אחד בצייט שנכתב בו: פרנק, הבן, הפסיכופת. "זה השפיע עלי עמוקות ופגע בי מאוד." כדי להגן על עצמו, הלך אז ונסוג לתוכו, נאטם. משהו בתוכו קפא אז. "פעם אחת שאל אותי חבר לעבודה במעלית של השטרן: 'נו, ניקלאס, איך הולך אצלך בימים האלה?' באותו רגע בכלל לא הבנתי למה הוא מתכוון. כל כך חזק הידקתי את השריון שלי." נראה שבתור עיתונאי מתבונן ניקלאס פרנק באנשים אחרים בדייקנות כה רבה, מכיוון שמניסיונו האישי הוא יודע עד כמה יכול אדם להעמיד פנים.

בסתיו של שנת 1999, כשתיארתי לו בכמה שורות את הפרויקט שלי, הוא התקשר מיד. אני עוד זוכר היטב את קולו המתנגן בעליצות במענה הקולי שלי. "כאן ניקלאס פרנק, פרויקט יפה, אשמח להשתתף מתי שתרצה..." וכולי וכולי. קול רך וידידותי בעל גוון דרום גרמני. אי אפשר לומר אחרת: זה נשמע כקול של אדם מאוזן ועליז. האם זה אמור להיות אותו אדם, חשבתי לעצמי, אותו מטורף שכתב את הספר הזועם ההוא? ואולי בעצם חיבר כתב שחרור לעצמו, שחרור מכל האימה? אולי הוא מישהו שסוף כל סוף העלה באש אחת ולתמיד את ערמת הזבל שהעלתה צחנה מאחורי הבית שלו? זה אולי היה דבילי, אבל כך חשבתי. נראה שטעיתי.

הנס פרנק, המושל הכללי על שטחי פולין הכבושה, במצעד משטרתי בקרקוב, 1939

הנס פרנק, המושל הכללי על שטחי פולין הכבושה, במצעד משטרתי בקרקוב, 1939

במסעדה האיטלקית מספר ניקלאס פרנק איך כתב אז את הספר: בהתקף שיכרון, הוא אומר, שנמשך 12 שבועות. בחוץ היה חורף, קר. גם בפנים: הוא ישב בכובע ומעיל בתוך ביתו באַיימסבּוּטֶל, בחדר השינה. מכונת הכתיבה המכנית הישנה והקטנה "אריקה", שבה כתב, היתה שייכת עוד לאמו.
מדוע היה צריך להיות קר כל כך בעת הכתיבה? מדוע לא הפעיל את ההסקה? ניקלאס פרנק לא נכנס לשאלה הזאת. הוא אומר רק שהוא ואשתו מעולם לא הדליקו את ההסקה בחדר השינה. והוא אומר שבכל ערב, כשסיים את מלאכת הכתיבה, אמר לפני לכתו לישון את אותו המשפט: "גם היום נחתו מכות קשות על אבי." והוא התכוון בכך גם לעניין המכני הטהור, למכות שהטיח במקלדת הישנה.

מכות קשות. נגד האיש שאהב לכנות את עצמו "מלך פולין". נגד האיש שהפך את אושוויץ לאפשרי, האיש האחראי למותם של מיליונים. כבר כתבתי זאת: הרוצח הנס פרנק, השטן. כבר בפתיחה ושוב, אחר כך. אני חוזר על עצמי. מדוע אני כותב את זה שוב כעת? האם אני חייב לשוב תמיד ולשוות לנגד עיני את ממדי הדבר המבהיל הזה?

אחרי המלחמה אהבה אמא לשבת כשעל ברכיה רשימת החברים ב"אקדמיה למשפט גרמני" שלך ולסמן, בשמחה גדולה לאיד, איקס גדול על שמות שנתקלה בהם במודעות אבל בעיתונים היומיים 

בעמוד שמונה הלם ניקלאס פרנק במילותיו:

כשהייתי ילד, אימצתי לי את מותך שלך. בראש ובראשונה היו לילות 16 באוקטובר קדושים בעיני. חיבבתי את מיתתך. נשכבתי עירום על הלינולאום המסריח בחדר השירותים הגדול, הרגליים מפושקות, רובע במרכז המבורג. יד שמאל על האיבר הרופס, ובתנועת שפשוף קלה התחלתי לראות אותך, איך אתה צועד הלוך ושוב בתא שלך, ידיך המאוגרפות לחוצות על עיניך, מדקלם לעצמך באנחה בפעם המאה כללי חיילוּת דביליים על מוות בגו זקוף, איך אתה שב ומתיישב, מטה אוזן לשמוע אם הם באים, אתה מכיר את כל הרעשים, אתה יושב כבר מספיק זמן בחדר המסורג, הדופק שלך הולם במהירות, אתה מכריח את עצמך להעיף מבט במכתבים האחרונים לאהוביך בבית, שם לב אולי עד כמה חלולים, מזויפים ומתחסדים הם נשמעים...

בעמוד 17 :
אחרי המלחמה אהבה אמא לשבת כשעל ברכיה רשימת החברים ב"אקדמיה למשפט גרמני" שלך ולסמן, בשמחה גדולה לאיד, איקס גדול על שמות שנתקלה בהם במודעות אבל בעיתונים היומיים או בהודעות על משרות פנויות במערכת המשפט ובשירות הציבורי. ברשימה של אמא נראו קורות חיים פטריוטיים אחרת לגמרי מאיך שהם נראים כיום, ברפובליקה הפדרלית. חלק מהאנשים היא גם הכירה אישית: "זה, למשל, לא יכול היה להתכופף ולהשתחוות נמוך מספיק!" תאר לעצמך שהיית שורד, אתה, האב־טיפוס של הפושע הגרמני של אותה תקופה [...] כמובן מעולם לא חיסלת איש במו ידיך, אבל דאגת לכך שהחיסולים יתקיימו בדיוק על פי התוכנית. מובן שעם החיים הקודמים האלה היית מתאים היטב לגרמניה החדשה; אחרי תהליך דה־נאציפיקציה קצר, המעבר שלך מהנאצים לאיחוד הנוצרי עשוי היה להיות חלק ומהיר.

בעמודים 21 ו־ 22 :
מה נשאר לי ממך, לפני שהתחלתי בחיפוש אחריך? חותמת שאם לוחצים אותה על נייר, שבה וטובעת את המילים היפות והאופייניות: רכוש שר הרייך הדוקטור הנס פרנק [...] ברשותי עדיין נמצא ספרון התפילה שלך, הדק והרזה, שכתבת לי בו ברכה אחרונה ערב לפני זעקת ה"ישוע רחמים!" שלך. זו הברכה שהרתיחה אותי ולו רק מפני שכתבת את שמי ב־ ck ולא ב־ k. לא עושים כזה דבר, חשבתי אז, גם לא בשעת המוות.

בעמוד 27 : "איך נוצר בכלל משהו כמוך? אני שולה את יומנך מתוך ערמת האשפה של חייך..."

בעמוד 45 :
למה אני מלכלך עליך ככה? זה נותן לי הרגשה מרדנית כל כך... אתה תקוע לי עמוק בתוך המוח, אבל מתישהו, אולי לעת זקנה, אשתלט עליך, אתגבר עליך, וצליל התפצחות המפרקת שלך יגווע בתוך ראשי.

בעמוד 62 : "בוא, אבא, בוא נמשיך, תן לי לקרוע לגזרים את הגאווה של חייך..."

בעמוד 77 :
שנים ערכת עם רולנד פְרַייזלֶר את השבועון המשפטי הגרמני, זו היתה אחת ההיתקלויות הראשונות שלי בך, אחרי נעורים משוללי תודעה בלעדיך, ישבתי בפקולטה למשפטים במינכן וקראתי את ההקדמות שהיית כותב בפתח הכרכים האדומים עבי הכרס האלה. ככל שקראתי יותר, כך גדל הפחד שלי שסטודנטים אחרים יבחינו שאני קורא אותך, שאני הבן שלך, המילים שלך על החוק החדש ורב־ העוצמה של הגזע הגרמאני נראו לי איומות, בשביל הגרמנים ונגד החוק הרומי הליברליסטי המיוהד.

ובעמוד 104 כתב ניקלאס פרנק:
הורשיתי להצטרף, אוחז בידה של ה', האומנת. במושב האחורי של המרצדס, לא ישבתי, עמדתי, אפי צמוד לשמשה, הרבה מדים שחורים מסביב, נסעתי לאט דרך רחובות צרים, על פני אנשים חלושים, ילדים שבוהים בי, בוודאי היה זה יום ראשון, שכן לבשתי את החליפה המשובצת החמודה שלי. אמא, למה הם לא צוחקים, למה יש להם מבט כועס כל כך, הרי יום ראשון היום, אמא, ויש להם כוכבים יפים כל כך על הזרוע, אמא, והאנשים האלה — אנשים עם שוטים. אוי, ילד שלי, אתה לא מבין, אנחנו הולכים להסתובב בחנויות. כאן בפינה — נהג, עצור! — כאן יש להם מחוכים יפים — אה, אבל קודם הפרוות. נשארתי במכונית וחרצתי לשון לילד אחד. הוא הלך, ואני ניצחתי. צחקתי, אבל האומנת שלי, גברת ה' האהובה, משכה אותי הצדה. היא ישבה בשקט, גם הנהג חיכה לאמא בדממה. פעם אחת הרשו לי לצאת החוצה, פרס על שחיכיתי יפה. בית מסורג, מבואה חצי אפלה, זרוע מניפה אותי גבוה לפני דלת כבדה, והייתי אמור להסתכל דרך חרך קטן. "שם בפנים יושבת מכשפה רעה, רעה מאוד!" אמר האיש, ראיתי אישה שעונה על הקיר, אינה מביטה סביב, רק נועצת מבט ברצפה. אני מתחיל לבכות.

"היא לא תעשה לך כלום, בקרוב היא תמות," מנחם האיש. כן. לגטאות שלך, אבא, היה מה להציע. אבל משמח עוד יותר היה בעיני הטיול למחנה הצריפים המוקף בהרבה גדרות תיל, שלוחה כלשהי של מחנה ריכוז, כמו שאני יודע היום, אז זה היה רק דוד נחמד אחד במדים שהיה לו חמור פראי, ועליו — צחוקי הדהד בקול — עליו אגרופים גרמניים כבדים הושיבו אנשים רזים, והחמור קפץ והאנשים נפלו והם הצליחו להתרומם רק לאט מאוד, והם לא חשבו שזה מצחיק כל כך כמו שאני חשבתי, שוב ושוב ושוב הם הושבו על החמור, אחד עזר לאחר, והחמור חטף מכה בצד, זה היה אחר צהריים נפלא, ובפנים החייל הבכיר ביותר הכין לי קקאו. את התמונות המחורבנות האלה אני נושא עמי כל הזמן, אבא...

ניקלאס פרנק מספר את הסיפור של אחותו בריגיטה, שמתה בגיל 46. המשפחה מניחה שזו היתה התאבדות. היא תמיד אמרה שאינה רוצה להיות מבוגרת יותר מאביה, "זה לא נתן לה מנוח". האב נתלה בגיל 46

במסעדה האיטלקית בהמבורג שאל ניקלאס פרנק מיד מה נעשה עם החשבון. הוא הרשה לי לשלם רק אם אקבל החזר על כך, מההוצאה או משהו כזה. "אתה הרי עוד צעיר, ויכול עוד לעשות משהו עם הכסף שלך," אמר, "אני תרח זקן, הכול כבר מאחורי." אחרי עשרים שנה בשטרן לא נשאר כלום, אמנם יש כסף, "אבל חוץ מזה? שום דבר, ממש שום דבר." הוא צוחק, מנותק מהמתרחש. כמו אזעקה המתריעה על כך שהעולם נולד מתוך הגיהינום. גם הוא צוחק כשהוא אומר: "אתה יודע, בשלב מוקדם של חיי שמתי לב שאני מקרין משהו שלילי. רק מעטים מחבבים אותי באמת."

ניקלאס פרנק מספר את הסיפור של אחותו בריגיטה, שמתה בגיל 46. המשפחה מניחה שזו היתה התאבדות. היא תמיד אמרה שאינה רוצה להיות מבוגרת יותר מאביה, "זה לא נתן לה מנוח". האב נתלה בגיל 46. הוא מספר את סיפורו של אחיו מיכאל. הוא מת בגיל 53. "הוא היה נער יפה כל כך," אומר ניקלאס פרנק וצוחק, "אדוניס אמתי." מבחינה פוליטית הוא היה בימין, לגמרי בימין, הוא לא רצה לשמוע שום מילת ביקורת על אביו. להפך, הוא אפילו היה חבר ב־ NPD אבל אז הוא התחיל לשתות. לא, לא אלכוהול — אלא חלב. יותר מעשרה ליטר ביום. בהתחלה נראה רק שהוא הולך ומשמין. "אלוהים אדירים," אומר ניקלאס פרנק, "כמה שהוא השמין! בסוף הוא שקל יותר מ־ 150 קילו. הרופא הזהיר אותו: 'אתה לא יכול להמשיך ככה עוד הרבה זמן, מר פרנק.'" אבל הוא המשיך לערות לתוך גופו נהרות של חלב, ומת מקריסה מוחלטת של כל המערכות.

שניהם, אומר ניקלאס פרנק, גם האח וגם האחות, מתו בגלל אביהם, ברור, "כולנו לא יכולים להיפטר ממנו". נורמן, הבן הבכור, עוד חי. "לא עוברות שתי דקות מהרגע שאנחנו נפגשים — וכבר אנחנו מתחילים לדבר על אבא שלנו." הוא אומר שהוא אוהב את אחיו. "נורמן סובל עוד יותר ממני." הוא הכיר את האב זמן ארוך יותר, ויש לו גם זיכרונות טובים ממנו. "אני מאמין שהוא קצת אוהב אותו, עדיין." בריאיון עם העיתונאי האמריקני ג'רלד פוזנר אמר נורמן פרנק בסוף שנות השמונים שאינו רוצה ילדים, כי לדעתו "השם פרנק צריך לעבור מן העולם".

לניקלאס פרנק יש כוח לא מבוטל, וזה אחד הדברים שעושים אותו טורד מנוחה כל כך. בסופו של דבר הוא התגבר על הכול. על כך שילדותו, שנות צעירותו אחרי המלחמה, מומנו באמצעות התמלוגים על הספר נוכח פני הגרדום של אביו. הספר נהפך לרב־ מכר סודי בגרמניה של אחרי המלחמה, נמכרו יותר מחמישים אלף עותקים שלו. הוא התגבר על כך שאמו היתה מקבלת דרך קבע מכתבים נחמדים וידידותיים, מבעלי דרגות בכירות יותר ובכירות פחות, שרצו רק ליידע אותה כמה העריכו את הנס פרנק הזה. באמת, כך זה היה, כך בדיוק כתבו גרמנים כה רבים לבית משפחת פרנק.

במשרדו תלויים שני תצלומים: האחד מציג מכתב של הכומר ממינכן, האב רוּפרט מאייר, הכותב בו שאם יצא ממחנה הריכוז, ישוב מיד להילחם נגד הנאצים. בשני רואים נאצי שמן, אשר באמצעות אלה מאלץ ילד קטן לכתוב "יהודי" על קיר

והוא עמד גם במכתבים שקיבל בתגובה על סדרת הכתבות שלו, במכתבים מלאי השנאה, כי הרי אסור לבן להתייחס כך לאביו.
באיזו ארץ חי בעצם ניקלאס פרנק? הוא ניסה שיטה ייחודית להתמודד עם העבר. הוא הלך בדרך ישרה, חסרת רחמים, של פגיעה עצמית, שהעיקרון העומד בבסיסה הוא שנאה. זאת מילה שלא אוהבים להשתמש בה, אבל אם יש משהו שהתיאור "כן" מתאים לו, הרי זה לשיטה שבחר ניקלאס פרנק. הוא אומר שהוא חש שיש בו הרבה מאביו, בראש ובראשונה הפחדנות שלו. הוא אומר גם שמידה מסוימת של חירות נוצרת כשמביטים עמוק כל כך אל תוך התהום: מה עוד כבר יכול לקרות לך שם?

אנחנו קופצים עוד לרגע למשרד שלו בשטרן. אני שואל אם הוא עוד יכול לתת לי ספר. "כי כבר אי אפשר לקנות אותו, הוא אזל מזמן מהמלאי." וחבל, מכיוון שזה ספר גדול וחשוב. בעתיד אולי יתמהו על האופן שבו תפסו אותו בגרמניה של שנות השמונים. במשרדו הקטן תלויים שני תצלומים: האחד מציג מכתב של הכומר ממינכן, האב רוּפרט מאייר, הכותב בו שאם יצא ממחנה הריכוז, ישוב מיד להילחם נגד הנאצים. בשני רואים נאצי שמן, אשר באמצעות אלה מאלץ ילד קטן לכתוב "יהודי" על קיר. ניקלאס פרנק אומר שלא עובר יום "שבו אני לא מהרהר באבא שלי".

הוא מדבר על לילות מותו של אביו. על האוננות אז, תוך כדי מחשבה על האב. הוא אומר שכיום רק מצחיק אותו שזה מה שגרם לאנשים להתרגז אז. "כולם מתרגשים מהנרי מילר, אבל פתאום זה כבר יותר מדי." עמיתה למקצוע, עיתונאית יהודייה, התקשרה אליו פעם בגלל זה ואמרה שהיא חושבת שבאמצעות האוננות שלו בהיותו ילד בלילות השנה למות אביו עימת את תשוקתו לחיים עם מות האב. "זה שכנע אותי מידית."
ניקלאס פרנק אומר שלעתים קרובות, גם כיום, הוא חולם על הררי הגופות במחנות הריכוז. הוא אומר שהסיפור הזה לעולם לא ירפה מהארץ הזאת, לעולם. זה היה נורא מדי, "הסיפור הזה עוד לא נגמר".

בשלב מסוים אני הולך. ישבנו יחד בערך שלוש שעות. אני חייב לצאת לטייל קצת. לאורך הנמל. איני יכול שלא לחשוב על סיום הספר שלו, שבו הוא מתבונן בסוג של אורגיית דמים, אשר בה יד האלוהים נכנסת אל תוך גופו של אביו ומוציאה את קרביו החוצה. המשפטים האחרונים בספר:
ולבך פועם מול פני, ואני פותח את פי, ואני נוגס בו, בלב שלך, ואני מרגיש איך אתה צועק וצועק — ואני ממשיך לנגוס חזק, עד שהמשאבה שלך מפסיקה לעבוד, ואתה על דוכן העדים, קרע בשר מדמם ומבחיל, קורס — בעוד אני, ממש כמו ילד זומבי נצחי, בורח משם במהירות, תמיד שב ובורח משם.
אני הולך לאורך הנמל וחש צמרמורת של אימה. מנה גדושה מדי של גיהינום.

המאמר מבוסס על פרק מהספר "הרי אתה נושא את שמי", שמקבץ סדרת כתבות שפרסם העיתונאי נורברט לברט ב-1960, ובה ראיין את בניהם ובנותיהם של הפושעים הנאצים הבכירים. כעבור ארבעים שנה החליט שטפן לברט, בנו של הכותב, לחזור ולעקוב אחר אותם ילדים. הספר רואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי נורברט ושטפן לברט.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אדם מבקש להרוס את אביו

01
אזרח מודאג

קשה ,קשה,ונורא . נכון שאסור להשוות אבל בכל זאת יש את בייאפרה ואת החמר רוז'. יש "הקפיצה הגדולה קדימה" והגולגים וקוריאה הצפונית והחרדל בכורדיסטן וחלב(אלפו-לא אמצעי ההתאבדות) ו... ואנחנו לא מוכנים לקבל לארץ היהודים האנטיתזה לאושוויץ ולו פליטת אונס יזידית אחת. כן אחת,אז אולי חשוב יותר לפרסם על כך דברים ופחות על חלאות כמו הנס פרנק "מלך פולין", הרופא הר דוקטור מנגלה ואייכמן פקיד הרכבות.