אוטופיה

בפתחה של כל תקופת שלום קיימת תקווה. יש גם ניצולים מימי המלחמה
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

זה היה ליל קיץ, ליל קיץ לא שגרתי: זה לא כבר חלפה מלחמת העולם התורנית, הניצולים המאושרים עסקו בעבודות הבנייה או במעשי נקם, המתים שכבו להם באדישות, עצמותיהם פזורות לכל עבר, ולא היה להם כל חשק לקום לתחייה. המלחמה היתה כזו שלאחריה נותרו במקרה אי-אלו בניינים שלמים בערים המופצצות; ליד מנורות הנפט שהותקנו בהן פיסות מתכת מבהיקות להגביר את עוצמת הפתילה, על שולחנות המטבח הענקיים שתוכננו בעת שלום לנוחותם של כמה וכמה דורות, נחו תוכניות בנייה ופרוטוקולים של ועדות חקירה ובהם פסקי הדין: מי פושע מלחמה ומי לא, מי התנגד, מי לא עשה דבר ומי הסתיר את הנרדפים ואיפה בדיוק, וכמה עדים יכולים לאשר זאת. נח שם גם פירוט של חומרי הגלם הדרושים למפעלים כדי שיוכלו לחדש את פעולת פסי הייצור; בחודשים הללו, כמו תמיד בחודשים הראשונים של השלום, ניתן היה להשיג את החומרים המבוקשים בתחבולות, בתחנונים, באיומים, ואך ורק בשוק השחור. ומה עוד יכול היה להימצא על השולחן? ביצה שלוקה, לכל היותר שתי ביצים, אולי פרוסת לחם, מה שנשאר עד הערב מהמנה היומית בת ארבע מאות הגרם, מעט דבשה ומן הסתם מלח. אפשר שכל ארבע מאות הגרם החודשיים של מלח היו שם על השולחן באותו ליל קיץ לא שגרתי, כיוון שזה קרה בתחילת החודש, והמלח היה מן הסתם מגולגל בנייר עיתון, שכן בעת שלום העיתונים יצאו מדי יום ביומו בדיוק כמו במהלך המלחמה.

480 פנגו. מהסכום הזה הם אמורים להתקיים. אפשר לחלק אותו בשתיים. אפילו בשלוש

עטיפת הספר

עטיפת הספר

ניצול אחד ישב אל שולחן המטבח, ומאחר שעד לפני זמן לא רב היה בחזקת נרדף, ערך כעת חישובים מדויקים בדבר העתיד לבוא, אותו עתיד שבראשיתה של כל תקופת שלום נדמה שאפשר לתכנן אותו. באותו ליל קיץ שלֵו ולא שגרתי בראשית אוגוסט, אפשר היה להתבסס על הנתונים הבאים: קילו קמח עלה 30 פנגו, קילו סוכר – 450, שמן – 240, סוכר תפוחי אדמה – 600, ביצה – 9 פנגו, וליטר יוגורט עלה 28 פנגו בכיכר גאראי, בשוק הזול ביותר של עיר הבירה האמורה, אשר לא נחרבה עד היסוד בהפגזות. נתון נוסף הוא שמשכורתו של הניצול המתחבט עמדה על 480 פנגו.

הניצול ישב לו שם במטבח, מתחת לחלון האטום בניירות עיתון שהשקיף אל פיר האוורור, מרכיב משקפיים עגולים בעלי מסגרות תיל, משקפיים שהיו צו האופנה בימי השלום בטרם פרצה המלחמה - בניגוד לעיתון על החלון שכבר היה פרי השלום החדש שפרץ. הוא שרטט מספרים על הניירות שלפניו, חזר והדגיש את הקווים עד שהיטשטשו לכלל סימנים בלתי ניתנים לזיהוי. 480 פנגו. מהסכום הזה הם אמורים להתקיים. אפשר לחלק אותו בשתיים. אפילו בשלוש.

בתחילתה של כל תקופת שלום, האופים מוכרים את תוצרתם בשוק השחור, החלב שנועד לילדים נגנב, כנופיות תוקפות עוברי אורח בלילות ומפשיטות אותם מבגדיהם, יחידות חמושות באזורי הכפר מטילות מכס על הסחורה המגיעה לבירה, ובהמתנה בתורים הארוכים יש מי ששורק את המארשים המלחמתיים שנאסרו. כמה מהרוצחים שנאסרו משוחררים לבתיהם בסופי שבוע, והראויים שבהם אף מתקבלים לכוחות השיטור החדשים, שהרי בתקופה שכזו מורגש חוסר בכוח אדם בכל מקצוע ראוי לשמו. וכפי שקורה בזמנים שכאלה במקומות שכאלה, כאשר נפסק גיוס הכספים למען הניצולים שהוחזרו לארצם באותם הקרונות שבהם גורשו בשעתם אל מחנות הריכוז המאורגנים למופת, מאכסנים את הניצולים הללו, שלמרבה המבוכה שרדו, בבתי החולים הפסיכיאטריים העומדים עדיין ריקים, עד שישובו ויתמלאו במהלך שנות השלום הארוכות הצפויות ועד בוא העת לבנייתם הבאה מחדש.

האנשים עובדים והם מאושרים, הם רעבים ומאושרים, כי אינם רוצים לדעת מה קרה, אינם רוצים לזכור, הם רוצים לפתוח דף חדש,

ואולם כמו תמיד בפתחה של תקופת שלום, יש גם נתונים בטור השני, נתונים של תקווה. הניצול הספיק להיווכח בשמחה כנה שאפשר לאכול יפה מאוד גם בלי רהיטים ובלי סכו"ם, שבעקבות אי-אלו ספקולציות ומתוך תקווה לשרוד, נמסרו לאנשים הגונים שעליהם פסחה הרדיפה, אנשים שבחלוף הסכנה הכחישו הכול מכל כול. בתוך זמן קצר, כתבו בעיתונים, יגיעו משלוחי סוכר שיעלו רק 300 פנגו לקילו, מארצם של כוחות השחרור השומרים על השלום בפרובינציה האמורה, שדינה כדין כל פרובינציה מאז ומעולם. התפרסם גם צו המורה לאיכרים לספק 540 ליטר חלב לפרה בשנה, וקילו אחד של גבינת כבשים גולמית. אפשר היה להתנחם בעצם העובדה שגם בעת שלום, כמו בעת מלחמה, מתפרסמים צווים. אפילו יצליחו לגבות רק שליש מהכמות, אפשר יהיה להתגבר על סכנת הרעב הצצה כל אימת שבא רגע השחרור ופורץ השלום. גם אם לא יחזור השפע שהיה נחלת הכלל לפני המלחמה, השלום יפצה על המחסור. בעת שלום, ובחסותו, צצים מתוך ההריסות, מתוך השום-כלום פנים זכות וצעירות ומבטים זכים, מתגלים אנשים מלאי תקווה, אנשים חפים מפשע, חדורי תשוקה, אנשים המאמינים באידאולוגיות חדשות משוחררות מנטל העבר וההיסטוריה, וגם אם יהיה קצת קר בחורף, שכן שוב היה צורך להעלות את מחיר הפחם, אין זה משנה, כי מי בכלל חושב על החורף כאשר שוררים ליל קיץ ושלום, וקרוב לוודאי שלאחר ההלאמה, התגשמותו של אחד הרעיונות העיקריים של השלום התורני, גם מחיר הפחם ירד ולעולם לא תהיה עוד אינפלציה.

נס מתרחש. אפשר לראות זאת מדי יום ביומו ברחבי העיר ההרוסה. האנשים עובדים והם מאושרים, הם רעבים ומאושרים, כי אינם רוצים לדעת מה קרה, אינם רוצים לזכור, הם רוצים לפתוח דף חדש, רוצים להתחיל חיים חדשים שלא נראו עוד כדוגמתם, חיים שגם הדור הקודם לא חווה, חיים שלא נראו כמותם גם בראשיתה של תקופת השלום הקודמת. נקודת שפל כזו, כמו בחודשיה האחרונים של המלחמה התורנית, לא תיתכן עוד, כך ודאי חשב הניצול המיוסר שישב אל שולחן המטבח הענקי, והרי אפילו את הזוועות הללו שרדו אלה שניצלו.

רק סוד אחד יש לנס הזה: מעתה אסור לחשוב שיש דבר-מה רע באדם. אין זה משנה מה קרה, מוכרחים למחות זאת בהינף אחד, אנושי ומלא חמלה. הגיע הזמן שגם הוא עצמו יעשה את המחווה הזו: בעוד ימים אחדים ימלאו לו שלושים ושבע, כבר צעיר דיו להניח לגורל שישטה בו בעיניים עצומות.

אולי רק חש בדידות בשלום הגדול הזה שפרץ פתאום, ובאנוכיות מובנת הרגיש שחייו אינם חיים בבדידות שכזו

ואכן באותו לילה, מותש מרוב מאמצי הבנייה וההתאוששות, הגיע הניצול המתייסר במטבח לכלל החלטה. ספק אם הניצול שהתייסר במטבח, חשיבותה העצומה של ההחלטה היתה נהירה לו. היה עליו לפסוק בעניין שאיש לא פסק בו בראשיתן של תקופות השלום הקודמות, בעניין ששום אדם לא יוכל לשאת באחריות הכרוכה בו. הוא תכנן את העתיד, לא רק את עתיד המין האנושי, כפי שעשו קודמיו ברגעים של התרוממות רוח, אלא גם את עתידו של קיום אנושי מסוים. קיומם של חיים חדשים היה נתון להחלטתו. כל כובד הבריאה היה מוטל על כתפיו, בין שידע זאת בין לאו. בריאה אלוהית. אם חלפה כלל מחשבה זו בדעתו, אפשר שנתקף ייסורי מצפון עמומים. ושמא לא. אולי רק חש בדידות בשלום הגדול הזה שפרץ פתאום, ובאנוכיות מובנת הרגיש שחייו אינם חיים בבדידות שכזו.

הפרטים הקטנים בהיסטוריה נשארים תמיד בלתי ידועים. אולי חיפש מסמר, או כלי חד אחר. סביר להניח שכיבה את מנורת הנפט, אחרי ככלות הכול לא קל בראשיתה של תקופת שלום להשיג דלק למאור. ואם אמנם כך עשה, אפשר שהמתין עד שיתרגלו עיניו לחשכה. הוא התקדם לאורך המסדרון, מישש את הקירות, כרה אוזן. מן הסתם פתח בשקט את דלת חדר השינה, עבר בו על בהונות בעוד אשתו, אשתו שמשקלה ארבעים ושניים קילו, ישֵנה. חדר האמבטיה נפתח אל חדר השינה בדירה ההיא, אותה יחידת דיור שנצטופפה מאז הופרדה מהדירה המקורית, הגדולה, המרווחת והמנומנמת שתוכננה לשלום נצחי עוד בתקופת השלום הקודמת. סביר להניח שפתח את דלת חדר האמבטיה בזהירות. ואז חיטט עד שמצא את הקופסה, שכמו תמיד בעת שלום, ניתן היה להשיג במחיר מופקע בשוק השחור.

הוא פתח את הקופסה והוציא את תכולתה. ביסודיות, בנחישות, במסירות, כדרכו תמיד בעבודה כלשהי, חורר בחושך בעזרת הכלי החד את כל מה שהוציא משם: מעין אצבעות של כפפות גומי. זה בטוח, סיפרה לי אמי והסמיקה, וכאשר התרעמתי עליה, מתוך אי-נחת מן הזמן שנולדתי בו ומעצם הבריאה כולה, לא היה בפיה מענה.

ג'ורג' שפירו, מחשובי סופרי הונגריה ומרצה לספרות באוניברסיטת בודפשט, זכה ב-2006 בפרס קושוט (המקבילה ההונגרית לפרס ישראל). הסיפור "אוטופיה" פותח את קובץ הסיפורים "חלמתי לך" אשר ראה אור השנה בהוצאת עם עובד. מהונגרית: דוד טרבאי

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ורג' שפירו.


תגובות פייסבוק