אולי עכשיו אפשר

על ילדות וזיכרון, זהות וכתיבה, ועל האפשרות לחיות
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

א.

אני שונא את הילד בתמונה. הוא לא יודע, אבל הוא עומד לזכות באחד מניצחונותיו הראשונים; החיוך יימחה מעל שפתיו בעוד כמה רגעים. בינתיים הצלם אומר, תרים את השפופרת ותעשה כאילו שאתה מתקשר לאמא שלך. לאמא שלי? שואל הילד. כן, הצלם אומר ומהנהן. גחלת של תקווה מתחילה לרחוש. קליק. קליק. קליק. הבא בתור, הצלם מודיע לגננת. רגע, הילד מוחה, אבל לא שומעים כלום בטלפון. הצלם נאנח, שונא את ההעמדה הזאת. לכן הוא שומר אותה תמיד לסוף. הילדים משתפים פעולה עם ההעמדות האחרות, אבל הקטע עם הטלפון, פשוט לא עובד. הבא בתור, הוא חוזר ואומר לגננת.

הילד יציית. הוא צייתן. מאחוריו הוא ישמע קליק קליק קליק וילדה מתמרמרת. גשם יתחיל לרדת. הוא יקשיב: העצים בחצר הבניין הסמוך מוצלפים בקול כבד. טפטופים. כמו טפיפות נעליים. אבל בטלפון אמא שלו לא ענתה. הוא דווקא אוהב את הגשם, אך בעודו מאזין הוא יחשוב על שמיכות ואפלולית נעימה, ואימה תפלוש; מאיפשהו תגיח יד ותזעזע אותו. הוא יעצום את עיניו למצוא הצלה.

ובחושך, בתוך המתיקות של חושך מוזמן, לפתע יידע. לא ממש יידע, אלא חושיו, כמו של חיה זעירה, יורו לו: פעמים רבות כבר היה חולה, ואת התחושות הוא מכיר: החולשה, התמוטטות השרירים, משקל ההרים של העפעפיים, הפה החרב, הגרון המגורה, הקדחת, המצח הבוער. הדבר שעשוי מעשן ומלילה לפתע פֹה. הוא צריך, כך יחשוב, רק לדחוף את הגוף בכיוונו, לשנות את התנוחה, להסתגל אליו. זה יכול להתחיל בבכי. הוא יבכה. הוא יבכה עד שתיגש אליו הגננת. היא תניח יד על המצח. איך פתאום? תשאל את עוזרת הגננת. ותשאיר אותה להשגיח על הילדים האחרים, ותיקח אותו הביתה, שהרי משפחתו מתגוררת בשכונה ממש, ואמו לא עובדת. כלומר, רק טרודה בניקיונות, או כביסות, או בישולים, איך לא, עם כל כך הרבה ילדים, והיא שוב בהריון, איך היא מצליחה להספיק משהו בכלל בין לידה ולידה. והאֵם תיבהל עם כניסתם, ותבליע גניחה. מה קרה?

ממלכות הדמדומים — כולן שלו; הוא ייצא לתור אותן בתאווה. בתאווה, צריך לדייק, לא מתוך בקשת רחמים, לא במרדף אחר תשומת לב. לא, רק שיניחו לו, סמוך לגבול הטשטוש של העולם, בין מתווי הצללים, מסור לנוכחות המנחמת של כאב.

עידן ייפתח לו, נצח מגוון. שהרי אמנות הוא למד כאן, ונדרש לשכלול ולדקויות. לשכב בעלטה הדבשית, מרחוק לשמוע קריאות של ילדים משחקים, ואחיו ואחיותיו, בחורף, מבוססים בבוץ. הוא כבר ילמד לקרוא, ולהינשא סהרורי משם. ואט־אט יפצח במחקר האיום: בעיות שיניים — הוא חש את המחשבה מחליקה, בחמדנות עכבישית, מתחת לעור הפנים, אל החניכיים וזורעת רקב; חללי הסינוס מתמגלים — הוא הזה את מילויים, את הגודש, ואת הפעימה הגסה שלהם, מכאב, הלימה בלחיים, סביב לאף, ובמצח; עין שמאל הולכת ומתעוורת — הוא הכהה אותה בכוונה, מתח עליה דוק בהרהוריו.

מצעד הניצחון יימשך עד לגיל חמש־עשרה. אבל כמה ימים —

באותם ימים שבהם יימלא מרץ פתאומי, חשמל, כי הגוף, גם הגוף נאבק על שלו — לפני חופשת הקיץ, יקרוס אחד מחבריו לכיתה במסדרון. לא יקרוס, אלא יתעווה ויישמט לארץ, קפוץ ומפרכס, וריר זולג משפתיו. מחלת הנפילה יאמרו להם, לכל הילדים החוזים במחזה.

ובקיץ תבוא הבלהה. הוא עתיד לצנוח גם הוא, ולשבוק. הוא יחוש אותה בתחילה בלילות, מגיעה, מתגנבת, דרך כל השערים שפתח למענה — המחלה. אחר כך בימים, בכל מקום שיישב לקרוא, באמצע מחשבה — פחד. ואז יקום ויתחיל לצעוד. בחצות, בצהריים. יילך. שעות יילך. קילומטרים יגמא בעיירה שבה הוא חי, סובב הולך על האספלט, סחור־סחור, אמר המורה לגמרא באיזה שיעור, כך בארמית, סחור־סחור יילך, ועל מקומו הוא שב.

מהיכן יבוא לו רווח. הוא יביט אל אמו. הוא יביט אל אביו, הנמצא בבית לעתים רחוקות כל כך. אותם לא יוכל להטריד. הוא יביט אל אחיו. גם הם לא יושיעו. כל כך התרחק. ואלוהים — מה לו ולבני אדם המצויים מאחורי מסך המחלה? כך הם חומקים מחסדו, פרגוד המדווים של הבשר.

אז הוא יכריח את עצמו למצוא מחדש את הדרך הלאה והחוצה ממלכות הדמדומים. קודם ספרים. יילך לספרייה העירונית ויקרא בספרי הילדים של טובֶה ינסון, במיוחד בעמק החיות המוזרות: גברת פיליונק המחכה לאסון; ילדה שהפכה בלתי נראית משום שעלבו בה; מומינטרול שהדרקון הקטן שמצא משפיע חיבה על מישהו אחר. עמוד אחרי עמוד. פרק. ספר שלם.

ואחר כך יעצור, יכפה על עצמו לעצור, ליד כל עץ, ליד כל פרח, ללמוד את שמותיהם, ללמוד את השתרגות העורקיקים על העלים, וציפורים — ציפור ציפור וציפוריותה. עננים של נוצות ותעופה.

הוא יכריח את עצמו לשבת, לתהות — מה הפסדתי בכל השנים שביליתי בממלכות ההן. לפתוח אלבומי תמונות. איך אנחנו לומדים להתאבל על עצמנו בגיל צעיר כל כך, ישאל, כשיביט בתמונות. בכל קליק של המצלמה בא מוות. כל קליק הוא להב הכורת רגע מן הזמן, נפש מהגוף, זיכרון מהבשר. משקיע אותם תחת דוק הצלופן כמו גוויות המושלכות לנהר. אני יכול להבין את הפחד הקדמוני מפני צילום, ומדוע נקשרו בשמו רוחות רפאים. ולא רק משום שתעתועי האור, מוזרות החשיפה, התשוקה לדפוק מסמר בעבר, טובעים רישומים ערפיליים בתמונות. בהשתקפות של עצמך מצויה תמיד חלחלה. משהו מן הקץ נרמז בה. אבל רוחות הרפאים הללו אינן מהסוג הנכון, יחשוב כשיגיע לתצלום עצמו, מטלפן לנמען עלום, ואיזו איבה תתקוף אותו, שלא יירד לעומקה, ולפיכך ישתהה בה. אני שונא את הילד בתמונה. איפה מצוי הזמן שעבר? באיזה פרט של התמונה? חלק ממנו מסגירות השיניים. שיניים גרועות. אכולות. אבל היכן כל רוחות הרפאים שאמורות להיות בו? בכל לחיצת כפתור יגיע מוות. איפה מבשריו? היכן הן רוחות הרפאים של העתיד? קליק. קליק. קליק.

ב.

יש לך הרגע. ישנו זהב חשוון המתקשח, רחוב רחב ואטום. יש לך הרגע. המילים התחילו כמעין זמזום טורדני שהלך וגבר עד שדחק כל מחשבה אחרת ממוחי, מלווה בידיעה עמומה, מרגשת של היסחפות אל תוך שיר. שיר, אמרתי לעצמי, שילכוד, פעם אחת ולתמיד את התנועה של הורי בחיי, את הרחישה הלא פתורה של חייהם בחיי. ואז, בהרף העין שבו נמסכה הידיעה במילים ברורות הגיעה נפילה, הזמזום חדל, העולם על כובדו האפרורי צנח שוב על עיני. לעולם לא אוכל, אני יודע, לקבוע את שני הכוחות המענים הללו: ריחוקו של האב שבאקראי, במפתיע, על פי איזשהו מנגנון נסתר, נשבר בגילויי חיבה מרוסנים, זרים לעצמם, כמו איתותים מוצפנים מיבשת אבודה; ונגדו, ההקרבה השלמה של האם, כמו כניעה שלווה לחייהם של ילדיה, פורטת את ימיה לשורה של מעשים המכוונים לתכלית אחת, לרכך את החריקה העולה ממפגש כפות הרגליים של הסובבים אותה באדמה הקשה, קבלת דין שמאחוריה סוד פועם, שאין לי גישה אליו כלל.

קשה לי לכתוב על ההורים שלי, בעיקר משום שאני מאמין שזמנם של הזיכרונות הפשוטים, של אופני הזכירה המיידיים, עבר מן העולם. ולכתוב עליהם, על מי שחבלי הטבור שלהם עדיין מכביד על הנשימה שלי, פירושו קודם כל לעסוק בזיכרון. אבל באיזה אופן?

פעם בשבועיים הייתי נוסע לבקר את הורי וטופוגרפיית הבית שבו גדלתי הכתיבה לי מסלול של הכרה. קירות הסלון מכוסים בתצלומי החתונה של אחיי ואחיותיי. מיד לאחריהם תצלומים נוספים, אחיינים שלי מחייכים, מקבלים בטבעיות חיננית את הנצח שתצלום יכול להציע והלאה, אחים אחרים, מדגמנים את האנשים שהיו רוצים שיתקבעו בזיכרונם. אני חוצה את הבית, אני חוצה את הזמן. אני נזכר מדוע אין תמונה שלי, להוציא תמונת פספורט מגיל שש־עשרה לצורך תעודת זהות, שנחבאת בתוך שפע פיסות החיים.

בגיל צעיר מאוד פיתחתי רתיעה אינסטינקטיבית מפני צילומים. התחמקתי כשאחיי ואחיותיי הצטלמו, ובגיל עשרים ואחת, כאשר עזבתי את בית הורי, חיטטתי ביסודיות באלבומים המשפחתיים ושליתי את כל התמונות שלי. יחד עם רוב השירים שכתבתי עד לאותה תקופה, הן שימשו חומרי בעירה נהדרים. במהלך הזמן הפכה הרתיעה שלי למשנה סדורה. אני לא רוצה לחיות בעולם שבו הזיכרון נעשה לסוג של רכוש, לנכס שאפשר למשש ואפשר לשמר, ובמיוחד זיכרונם של הקרובים ביותר. ויותר מכך, תצלומים, בעינֵי מי שאוגר אותם, מהווים עדות ממשית לזמן אמתי. אבל מה שמתפענח בהם הוא רק כוונותיהם של המצלמים והמצטלמים. האמת במלוא הדרה, ההדר של בקיעת עוצמות הרגש, נשארת חבויה. הורי, ידעתי בדרך סמויה אז, וגלויה להפליא היום, צריכים להיות בזיכרוני מסתוריים ורחוקים מאוד, וקרובים מאוד ומושגים מאוד עד כאב כפי שהם כל חיי, מפזרים אחריהם רמזים להימצאותם. כך שבמקום מצלמות, שתלתי בביתם מכשירי ציתות והאזנה משוכללים. הספרים שקראתי, המוזיקה שהאזנתי לה בשעה שבחנתי אותם, הריחות והטעמים שנבללו במכשירים הללו.

גיל עשר אולי. אני לא רוצה להיות שם. לילה שקוף, ירח צונן נמזג בין שלבי התריס ונופל על השולחן במרפסת הסגורה. בכל פעם שאני מרים את עיני ממפת השולחן אני רואה למולי כריכה ירוקה, מחוספסת שעליה טבוע באותיות זהב השם "קיצור שולחן ערוך" ומעליה את עיניו של אבי ממתינות לתשובה הנכונה. בכל פעם הופכת התשובה מחדש תנאי לאהבה. וישנו הריח החמצמץ של דפי שולחן ערוך והייתי אומר שהאוויר מלא בנגינה של צליפה וטעם של דם מציף את הפה, אבל אלה מטפורות שלבני אדם יש נטייה לפרש באופן מילולי מדי.

בגיל חמש־עשרה, אבי חוזר מהעבודה, מכוסה כולו באבקת ירקות מיובשים. הוא מביא לי ספר שביקשתי שיבקש מהמנהל שלו שנסע לארצות הברית, The Courts of Chaos של רוג'ר זילזני. ברגע שהאצבע שלי מתחילה לעקוב אחרי קווי המתאר של הדרקון הצהוב על הכריכה, אני שומע את אמי אומרת לאחי שצריך להיפטר מעצי הברוש בחצר הקדמית. אחר כך קיץ, תמיד קיץ. בשטח שהתפנה בחצר, מבעד לשורות של יורש של ים ואש של פטרישיה מק'קיליפ, אני מביט באמי רוכנת, רכינה שאינה נגמרת. שמש עצומה נחה על גבה והיא מתבוננת מקרוב בוורדים שפריחתם הכבדה והקצרה התפוגגה תוך חצי יום, בזמן אחר ונוסף היא מתכופפת אל צמחי תבלין שנדדו אל מעבר לכוחות ההצלה שלה.

בגיל שמונה־עשרה, יום לפני הגיוס, אני שם בווקמן הלבן, המגושם שלי, את "Ancient Heart״ של טניטה טיקרם ולאחריו את "Paris 1919" של ג'ון קייל ועוקב אחריה מבשלת את ארוחת הצהריים. כל ניע של הנפת סכין נרשם, מסלול הערבול של הסולת והמים, כל ניחוח של כמון, פפריקה, בעבוע המים בסיר האידוי, הבישול האיטי של תפוחי האדמה, המחול המרחף של אמי ביניהם. הכול נחרט אל השירים. שנה וחצי לאחר מכן, משך חודש שלם, במגדלי השמירה המתועבים מקור, מהבהייה חסרת המעש של אבן גבול 14, הצילו שני האלבומים האלה את חיי. לא התוכן, לא המוזיקה. מכוח הזיכרונות הפכו השירים להשבעות כנגד הלילה, גוויעתו של כוח הרצון, המחיקה של הנפש. מתוכם בקע הקול של אמא שלי, ברווח הדמדומים שלפני ההירדמות, קול צבאות השמיים, לוחש תחת שנתי את שמי, את הציווי, הישאר ער, זכור, הרגע עוד בידך.

ג.

בשלב מסוים נדמה לך שלכתוב פירושו לדעת מי אתה. אתה בן ארבע־עשרה, חמש־עשרה, שש־עשרה — בן כמה אתה בכלל? — ואתה רוצה לדעת. העולם משתנה, העולם הקיא אותך, העולם השליך אותך אל חשיכה חיצונית, אל בין רוחות סועות, אתה

אומר לעצמך, במלוא הרצינות. יש לך אחים. יש לך אחיות. חברים? אולי. שניים. אתה והם מתקבצים בערבים. עורכים סיאנסים. מעלים באוב את הילדים החטופים, את הילדים שנרצחו בראס בורקה. השניים האחרים רוצים לחקור על קיום האל. אינך מוכן לשאול את השאלה, עדיין לא. אתה אומר ששמעת סיפורי אימים: כוסות שהתנפצו, עוועים שהשתכנו במנורת החדר, השתקפויות מקפיאות במראה. אתם שותים אלכוהול. פינה קולדה שנגנבה מארון משקאות. אחד מהם אומר, אני חרמן רצח, חייב להשיג זיון עד פורים. אתה נגעל. אתה נבחל. אולי האלכוהול. אתה לא רוצה להיות שם. מי האנשים הללו, שמקיפים אותך, מה המקום הזה בכלל, אתה שואל. איך אני יוצא מכאן. מי אני לכל הרוחות. אתה מתחיל להאזין למוזיקה. אתה כותב שירים.

אחר כך הפשר משתנה. נדמה לך שלכתוב משמעו לבחון מתי הפכת להיות מי שאתה. מי אתה? אתה בן עשרים ושתיים, שוכב על המזרון בחדרך בדירת שותפים. הלילה בא. תמיד הוא בא ככה. כמו מכה. משטח אותך על הגב. אתה בוהה בתקרה, מהרהר במדעיות כמעט ביד הענקים המוחצת. משקל החושך. שום דבר לא קורה. שום דבר. אתה בן עשרימושתיים, פרסמת שירים פה ושם. אתה לא מבין מה זה אומר. לכתוב אותם. לשלוח אותם אל הבעירה האיטית של כתבי העת. אתה חש תעוקה בחזה. אתה קם ופוסע ברחבי החדר. ארבעה על חמישה מטרים. התעוקה גדלה עם הימים. אתה הולך לרופא המשפחה. הוא בודק אותך. תסתובב, תנשום עמוק. הרבה דם במבחנות. הוא שולח אותך לאבחון במרכז לרפואת הנפש ביפו.

אתה יורד בתחנה הלא נכונה, תועה בשוק הפשפשים. הכול הוזח ממקומו. הרהיטים, הברונזה, כדי הנחושת המכריסים. מישור הקיום שלך נטוי בשלוש ארבע מעלות לפחות. וחורף. כלומר, האוויר ספוג חשמל. וגם האור כזוהר המסתנן מבעד קיטור. המולה מתכתית. כשאתה מוצא את המבנה, אתה משתאה לו. חווילה עתיקה, מגולפת עצומה באבן, נידונה לכלייה.

מעברים מקושתים. לא מחופים. בתוך המבנה מסתעפת צמחיה פראית. קר מאוד, קר לך. אתה מתבונן סביב: נכי רוח מובלים בדממה בידי אחים ואחיות, ארובות עין חלולות, אצבעות רועדות, עוויתיות, וכתמי ניקוטין. אתה שם לבך לעשן. אתה נזכר. הזיכרונות התקלקלו. הם שלך?

אתה מספר את החשדות שלך לאישה שמאירה לך פנים. מה שמה, רות, רחל, רבקה? שמות רכים כאלה, אדיבים, מגיעים מעומק, מתגלגלים. בחוץ שואג רעם. למה אתה מתכוון, היא שואלת:

שהזיכרונות מזויפים. אני זוכר את התחושה במדויק, איך זה לעשן, להחזיק את הבְּדל בין שתי אצבעות, הרכנת הראש, הריח שמזנק עם ההצתה, והחנק המתוק, אגרוף הערפל, קודם על החיך, אחר כך בגרון.

ואף פעם לא עישנת?

לא.

איך אתה מרגיש ביחס לזה?

אין לי מטפורה טובה.

כלומר?

נכון, סיפורי העם, האגדות, המיתוסים, חלק מהם אמורים לתת לנו איזשהו מפתח, איזשהו דימוי למצבי הנפש, כל יצורי הבלהה האלה: רוחות הרפאים, הזומבים, הערפדים, הם מתקיימים למרות שהם לא בחיים. ניסיתי להבין מה מהם אני. וכלום. אין בפנטזיות האלה מה שיסביר את המצב שלי. את מבינה? רוח הרפאים, הזומבי, הערפד, הם עברו את המוות, הוא גלגל אותם. אצלי — המוות קרה, אבל איכשהו המשכתי לחיות כרגיל.

אני לא מבינה.

יש לי עוד מערכת זיכרונות מזויפת. פעם טבעתי. אני זוכר את המים, את קוצר הנשימה, את הכובד של הגוף. אבל איכשהו קמתי בבוקר והמשכתי לחיות. ומי שהייתי צריך להיות המשיך גם הוא, נפרד ממני, ואִתו העולם. אני לא חי, אני מתגעגע, לכל מה שעזב אותי. אני מת מגעגועים.

ניסית לכתוב את זה?

אתה מפסיק לשאול את עצמך. התרגלת למילים. אתה כבר לא אומר, בוא נדבר גלויות. מה המשמעות של המילים, מה הצורך באשליה שדרכן אתה תופס משהו, טמיר, שנעלם ממך, שהלך, את דקות הרגש, את דקות האור? זה האור. אתה שוכב על המיטה. בחדר השינה בדירה השכורה. אלומת קרינה נשלחת מן החלון, נמתחת על התקרה. אתה בוהה בה. היא נעה. מזדחלת. תנועה ענוגה כל כך. ימים תמימים אתה לוטש עיניים והיופי לא מרסק. בכל זאת, החזה כואב, הצלעות, מפתח הלב. אתה קם והולך לרופא. לא אותו רופא. אבל אותו מבט ספקני. הוא שולח אותך לבדיקות.

הכול בסדר, הוא מבשר: רמת הסוכר, אחוז השומנים, ספיגת הכולסטרול, הדם, הטסיות, הכדוריות הלבנות, התאים, הנוירונים, הפרצים שלהם, הצבירים הכימיים האוצרים את העבר. אתה עובדה ביולוגית. רשימה של תפקודים. אתה חי.

אבל האם אתה חי באמת? נדמה לך שלכתוב פירושו להכריע באשר לזה.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "אני אחרים" מאת שמעון אדף, הוצאת דביר (כנרת-זמורה), 2018.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שמעון אדף.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערנבט בחולות. תצלום: אוון קירבי, unsplash.com


תגובות פייסבוק