אורליה שטיינר

על גברת וילדה שמנסות לחיות בזמן המלחמה, בעוד שרעש המטוסים הופך למנגינה מוכרת. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

היום, מאחורי השמשות, ישנו היער והרוח הגיעה. הוורדים היו שם, באותה ארץ אחרת שבצפון. הילדה הקטנה אינה מכירה אותם. היא מעולם לא ראתה את הוורדים, שכעת הם מתים, ולא את השדות ולא את הים.
הילדה הקטנה עומדת ליד חלון הצריח1 ומביטה על היער, היא הסיטה קלות את הווילונות השחורים ומביטה על אוקיינוס היער. הגשם פסק. כבר כמעט לילה אבל תחת החלון, מעל העצים, השמים עוד כחולים. הצריח רבוע, גבוה מאוד, עשוי מלט שחור. הילדה הקטנה נמצאת בקומה האחרונה, היא רואה צריחים אחרים אי שם, גם הם שחורים. היא מעולם לא ירדה ליער.

הילדה הקטנה מתרחקת מהחלון ומתחילה לשיר מזמור זר בשפה שאינה מבינה. היא עדיין לא הגיפה לגמרי את הווילון כך שניתן עוד לראות בבהירות בתוך החדר. היא מתבוננת בעצמה במראה. היא רואה שיער שחור ואת האור שבעיניים. העיניים הכחולות כהות מאוד, הן דוהות בערב ואז לא נותרת מהן אלא אפלה צלולה, תהומית. הילדה הקטנה אינה יודעת זאת. היא אומרת שמאז ומתמיד הכירה את השיר.
אינה זוכרת שאי פעם למדה אותו.

בוכים. זו הגברת ששומרת על הילדה הקטנה, זו שרוחצת ומאכילה אותה. הדירה גדולה, כמעט ריקה, כמעט כל תכולתה נמכרה. הגברת נמצאת בכניסה, יושבת על כיסא ולצדה מונח אקדח. הילדה הקטנה כבר התרגלה לראותה כך, מחכה למשטרה הגרמנית כדי להרוג. יום ולילה, הילדה הקטנה אינה יודעת כמה שנים כבר הגברת מחכה. מה שהילדה הקטנה יודעת זה שמיד כשתשמע את המילה פוליציי מעבר לדלת, הגברת תפתח ותהרוג את הכול, תחילה אותם ואחר כך את שתיהן.

הילדה הקטנה מגיפה את הווילונות הכפולים השחורים, אחר כך היא הולכת למיטתה ומדליקה את מנורת הברזל הקטנה. תחת המנורה, החתול. הוא מזדקף מתחת לאור. סביבו, בערבוביה, ישנם העיתונים העוסקים בפעולות האחרונות של צבא הרייך, שבעזרתם לימדה הגברת את הילדה הקטנה לכתוב. לצד החתול, שרוע ונוקשה, ישנו פרפר מת שצבעו כצבע האבק, ראשו גדול, שעיר כמו ראשו של כלב, עיניו בולטות, עודן פעורות בתדהמה מול המוות. הפחד שקדם להריגה ודאי היה נורא.

הילדה הקטנה מתיישבת על המיטה מול החתול. החתול מפהק, מתמתח ומתיישב מולה. עיניהם באותו הגובה. מתבוננים זה בזה. הגרגור של החתול מתעצם פתאום בעודו מתבונן בילדה, הוא מתעצם עוד, הוא ממלא את היקום. סופה אצורה בקרבו של החתול, חרישית מאוד, עמוק מאוד בתוכו, אך לעתים היא כמעט פורצת ממנו, צרודה, באנחת כאב של אושר מטורף. הנה, המזמור היהודי, הילדה הקטנה שרה אותו לחתול. החתול נשכב על השולחן והילדה הקטנה מלטפת אותו, ידה מטיילת על גופו של החתול ופתאום היא נשענת בחוזקה על הצורה השטוחה, המרוחה, של החתול החי - נשמתו נעתקת, היא מפחידה אותו - החתול נאבק, רוצה לברוח - או אז הילדה הקטנה משחררת את אחיזתה וקוראת לחתול במילות אהבה. הגרגור של החתול מתחדש, הילדה הקטנה מצמידה את אוזנה אל בטנו החמה של החתול ונמלאת עונג. אחר כך היא לוקחת את הפרפר המת, מראה אותו לחתול, מסתכלת עליו בעווית של צחוק ואז זורקת ושרה שוב את המזמור היהודי. לאחר מכן עיני החתול והילדה הקטנה נעוצות אלו באלו עד שאינן רואות דבר. בעומק השמים, לפתע, הנה היא. המלחמה. השאון.

מן המסדרון צועקת הגברת להגיף את הווילונות, לא לשכוח. גופי הפלדה העבים מתחילים לחלוף מעל היער.
- דברי איתי, צועקת הגברת.
- בעוד שש דקות, אומרת הילדה הקטנה. עצמי את העיניים.
שיא השאון מתקרב, מטען המוות, הבְּּטנים מלאות בפצצות, חלקות, מוכנות להיפער. הילדה הקטנה אומרת:
- הם כאן. עצמי את העיניים.
הילדה הקטנה מסתכלת על ידיה הקטנות, הרזות, שעל החתול. הן רועדות כפי שרועדים הקירות, השמשות, האוויר, הצריחים כולם, כל מסת היער.
- בואי, צועקת הגברת.

זה תמיד חולף. הם כאן קצת יותר זמן מכפי שצפתה הילדה הקטנה. הבְּּטנים, בעלות עור עדין כל כך מפלדה כחולה, מלאות, מלאות בילדים. ואז, לפתע, בשיא המהומה, הרעש האחר, אלים. זהו הרעש של קצות הקנים המשוננים של תותחי הנ"מ. הילדה הקטנה מקשיבה, מחכה ושוב מקשיבה לרוח מבעד לפלדה ואחר כך מדברת אל החתול. - זה בכיוון הריין. קלן.

דבר לא נפל מהשמים, שום נפילה, שום זעקה. הילדה הקטנה הקשיבה היטב, אך לא היה דבר.
- לאן הם הולכים? צועקת הגברת. - ברלין, אומרת הילדה. הגברת צועקת. - בואי.
הילדה הקטנה עוזבת את החתול והולכת לראות את הגברת, היא חוצה את הדירה החשוכה. הנה היא. שם בהיר. שם אין אף חלון, אף פתח החוצה, זה בקצה המסדרון בכיוון דלת הכניסה, לשם הם אמורים להגיע. נורה שתלויה על הקיר מאירה את המלחמה. הגברת שם כדי להשגיח על חיי ילדה. היא הניחה את סריגתה על ברכיה. לא שומעים עוד דבר פרט לשרשרת הנ"מ, במרחק. הילדה הקטנה מתיישבת לרגלי הגברת ואומרת: - החתול הרג פרפר.

הגברת והילדה הקטנה נשארות זמן רב מחובקות, בוכות ושותקות בעליזות כמו בכל ערב.
- שוב בכיתי, אומרת הגברת, כל יום אני בוכה על שגיאתם המופלאה של החיים.
הן צוחקות. הגברת מלטפת את השערות, פקעות המשי, התלתלים השחורים המבריקים. הרעש מתרחק מהיער. הגברת גוהרת ומריחה את שערותיה של הילדה, טועמת אותן, היא אומרת שבפיה יש להן ניחוח של ים.
- תקשיבי, הם חוצים את הריין, אומרת הילדה. - כן.
אין עוד שום רעש פרט ליללות הרוח שחולפות עיוורות, מפרות ומערבלות את שלוות היער הדומם.
- לאן הם טסים? שואלת הגברת. - ברלין, אומרת הילדה. - זה נכון, אומרת הגברת. זה נכון... הן צוחקות. הגברת שואלת: - מה יהיה בסופנו?
- נמות, אומרת הילדה, את תהרגי אותנו.
- כן, אומרת הגברת - היא מפסיקה לצחוק - קר לך - היא נוגעת בזרועה.
הילדה הקטנה אינה עונה לגברת.
- החתול, אני קוראת לו ארנהנשה. - הילדה צוחקת.
- ארנהנשה, חוזרת הגברת.
הילדה הקטנה צוחקת בקול גדול. הגברת צוחקת איתה ואחר כך עוצמת את עיניה, נוגעת בגוף של הילדה הקטנה ונאנחת.
- את רזה, אומרת הגברת, העצמות הקטנות שלך מתחת לעור.
הילדה הקטנה צוחקת מכל מה שהגברת אומרת.

והנה הן מתחילות לשיר את המזמור היהודי. אחר כך הגברת מניחה לילדה לשיר לבדה ובפעם המאה היא מספרת לה.
- פרט למלבן הקטן הזה מכותנה לבנה שתפור לחלק הפנימי של השמלה שלך, אומרת הגברת, ביום הראשון ההוא, אנחנו לא יודעות דבר, לא את ולא אני. על המלבן הלבן היו האותיות א.ש. ותאריך לידה. את בת שבע. הילדה הקטנה מטה אוזן לדממה. היא אומרת: - כן, הם כנראה בדרך לברלין.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

היא מתרוממת ודוחפת בגסות את הגברת, כמעט מרביצה, אחר כך צועקת ללא מילים ואז מתרוממת וחוזרת לחדרה. חוצה מסדרונות אפלים. רזה, כל כך כחושה, לא מזיזה דבר ממקומו, לא מתנגשת במאום. היא כנראה הגיעה לחדרה. הגברת שומעת אותה שרה.
בחדר האפל, החתול עדיין דרוך. בתוך האהיל, זמזום. יש שם זבוב. החתול מקשיב. הוא לא מגרגר עוד. הזמזום נפסק. החתול שוכח מהזבוב. שוב הוא מסתכל על הילדה. הילדה, מצדה, מקשיבה למרחבי הלילה המחוררים. היא אומרת:
- כן, זו ברלין.

הזמזום מתחדש. החתול מזדקף, ניגש שוב לאהיל ומלטף אותו בכף רגלו בתנועה מאופקת ומתוחה. הוא הבין שהרעש בא משם. הוא מקשיב, כפי שמקשיבה הילדה, מבעד למעבה הלילה.
תחת המנורה עיני החתול מאירות בשלמות גבישית. הילדה, בהאזינה, רואה אותן באלכסון, צבען בתחילה שקוף, חסר צבע, אחר כך נגלית טבעת ירוקה מפוספסת בתעלות זעירות שבהן הזהב זורם, הטבעת הזו מנצנצת, היא מקיפה חור שחור, דרכו החתול רואה.

הנה, הם חוזרים. תותחי הנ"מ שוב כנגד הבְּּטנים החלקות מפלדה כחולה. הם חובטים, מנסים להבקיע, לחורר.
- תקשיבי, אומרת הילדה.
הרעש גובר, סדיר, ארוך, נהר, זרם מתמשך, הרעש כולו. כבד פחות מכפי שהיה בדרך הלוך.
- אף אחד לא נפגע, אומרת הילדה. כולם חזרו.
זבוב זקן, נשכָּח מהקיץ, יוצא מהאהיל, מתנודד. לסירוגין, צפירות האזעקה, יריות התותח כנגד הבְּּטנים הכחולות והריקות. הם מתרחקים. לזבוב אין עוד כוח לעוף. בכל זאת הוא מצליח להתרחק מהשולחן; הוא חודר עמוק יותר לתוך החדר. הוא יוצא מטווח הראייה של החתול. המטוסים מתרחקים, התרחקותם מאפשרת לשמוע טוב יותר את קול גסיסתו של הזבוב. - חמישים אלף מתים, אומרת הילדה.

החתול מפסיק לגרגר. הילדה כלל לא מעניינת אותו. עובר די הרבה זמן. הרעש נחלש. עיני החתול מקובעות, מביטות לעומק החדר. הוא יודע שמשם נעלם הזבוב, הרעש. המטוסים מתרחקים יותר ויותר בכיוון האוקיינוס. הילדה פוצחת שוב בשיר. הזבוב, פעם נוספת, מנסה להתעופף. זמזום יגע. הוא מנסה. הוא נוחת פה ושם, בקצה כוחותיו כל פעם, ההפסקות נהיות תכופות יותר. החתול, בטוח בעצמו, ממתין.
עצבנותו גוברת, הוא אוצר אותה.
- הם חוצים את הים, אומרת הילדה, תקשיבי.

מבודדים, מיותרים, עוד כמה מטחי נ"מ. הזבוב עף במשך שנייה ומשתטח על קיר. נשמע רעש מוּכָּר לילדה ולחתול - ֶטבַח. במשך כמה שניות לא שומעים עוד דבר. מפעם לפעם רק מחשבות של הגברת מהכניסה על עתידם של הילדים. החתול מטה אוזן לכיוון הזבוב, עוד רגע קט. אחר כך, כיוון שהזבוב לא חוזר, הוא שוכח. הוא שוב מביט בילדה. אז נשמע הגרגור של החתול בלילה שנעשה רגוע כל כך. הגברת אומרת שהילדים כולם ייהרגו. הילדה צוחקת. היא מורה לחתול בכיוון הגברת ואומרת:
- היא עדיין בוכה.

החתול מתמתח ומפהק ארוכות. הפרווה האפורה שלו נפערת וחלל הפה נגלה. לובן השיניים, הוורוד שביניהן.
- תקשיב לה, היא מפחדת עכשיו.
החתול נועץ את הציפורניים בנייר הספוג של הדיו שעל השולחן, ובתנועה מאופקת תוחב אותן פנימה. הוא עדיין רעב לזבוב. - אני יהודייה, אומרת הילדה.
הזבוב מתעורר בפעם האחרונה מהתרדמת. הזמזום שלו נשנה חלול יותר, רועש, שיכור. זה הסוף. הכנפיים מצליפות בריק, הן אינן מערבלות די אוויר כדי להחזיק את הגוף. כל מה שנותר מחייו של הזבוב
כעת הוא קיום מבולבל, שבור.
- יהודי, אומרת הילדה.

הזבוב נופל כמו מטאור על נייר הספוג שעל השולחן בין הילדה לחתול. החתול מזדקף. הזבוב מתפתל בגסיסה קשה. הוא אינו יכול לעוף עוד. החתול מרים את כפתו. הוא מניח אותה על הזבוב. הילדה מסתכלת בלי לראות. הזבוב מרשרש תחת כפתו של החתול. הכפה נשארת רגע אחד רפויה, רכה, מהתלת, החתול אינו נשען.
- אני נזכרת באימא שלי, אומרת הילדה.

החתול מסיר את כפתו מעל הזבוב. כנף אחת קרועה של הזבוב נמצאת על השולחן. הכנף האחרת עודנה על הזבוב, היא מצליפה עדיין ומושכת את הגוף לסחרור ללא מוצא. הזבוב עדיין מנסה לעוף. הוא אינו מצליח עוד.
- אימא שלי הייתה מלכת היהודים, אומרת הילדה. מלכת ירושלים והשומרון. אחר כך באו לבנים, הם לקחו אותה איתם.
היא מצביעה על הגברת שבכניסה.
- היא לא יודעת את זה.

החתול מביט במחול השאוֹל של גוף הזבוב הקטוע. הילדה מקשיבה שוב לנפח האוויר שמעל היער. החתול מגיע לידי החלטה, מרכין את הראש ובעדינות, לא ברעבתנות, נוטל את הזבוב בפיו, תנועות הלעיסה שלו גדולות, מחושבות, מגוחכות - הזבוב כה קטן עד שהחתול אינו חש אותו בין שיניו - ובנקישה אחת הוא בולע אותו.
החתול מלקק את כפתו ומתיישב שוב מול הילדה. היא מושיטה את ידה לעבר החתול, החתול מסתער על היד, מתחכך בה בכל גופו בתנועה של אהבה חסרת פשרות. הילדה מותירה את ידה פרושה בקרבת גופו של החתול.
- לפעמים אני רוצה למות, אומרת הילדה, אבא שלי, איני יודעת מי הוא היה, כנראה נוסע בדרכים, הוא בא מסוריה, היא מוסיפה.

התלהבותו של החתול אינה יודעת גבול. הוא מסתער על הילדה בראש מורכן, ובתנועה כמעט אלימה, תחת השפעת קולה המתוק של הילדה, שאומר שהיא רוצה למות, הוא מחכך את צלעותיו בחזהּ. היא, היא מקשיבה לחוץ, למלחמה, ליער. היא אומרת:
- הנה הם שוב.

מאי שם נשמע המהום, חלש, אך אין להטיל בו ספק. הילדה מרימה את החתול ומניחה אותו על הרצפה. היא אומרת:
- עזוב אותי.

בכניסה, הגברת שומעת את המוות נטען שנית, שיירה ארוכה של חומרים, פצצות.
- היכן הפעם? שואלת הגברת. - דיסלדורף, אומרת הילדה. - זה נכון, אומרת הגברת. בניתור אחד החתול קופץ שוב על השולחן, עדיין ברטט של תשוקה.
- עזוב אותי, אומרת הילדה.

היא הניחה את ראשה על השולחן, אין לה יותר פנים. במרחק, הגברת מן המסדרון מדקלמת את רשימת הערים של חבל פאלץ ומבקשת מאלוהים שישמיד את כוחות הרשע, האוכלוסיות הגרמניות. היא מדקלמת תפילה זרה לילדה. החתול, בכל כוחו, מנסה להסתנן מתחת לפניה של הילדה, לחדור בין השיער והמצח.
הקול בוקע בקושי מבעד לשיער: - עזוב אותי, עזוב אותי.
לא, החתול אינו רוצה לעזוב.
הילדה לוקחת את החתול ומניחה אותו על הרצפה.

החתול לא מתעקש עוד. הוא מתחכך ברגלי השולחן ויוצא. הוא יצא מהחדר. הוא במסדרון האפל, מתקדם בכיוון הגברת. הילדה שומעת את רצפת העץ חורקת קלות תחת כפותיו. הוא מתרחק. היא שומעת הכול. לאחר מכן אין עוד דבר, רק במרחק, גוש המוות, עבה ומתמשך, שמתקרב לצריח. - הם רַבִּים? שואלת הגברת מקצה המסדרון. - מאה, אומרת הילדה.

הנה הם מעל היער. דומה שהם נוגעים בצריח. הילדה מכבה את מנורת השולחן. היא טומנת את ראשה בין ידיה. היא צועקת לגברת.
- הייתי רוצה שהם ייפלו.
הגברת אינה שומעת היטב. היא אומרת שמישהו צעק ושהיא מפחדת, מי זה יכול להיות באמצע הלילה? הילדה צועקת:
- אני רוצה למות.

כזה שאון, הראש נמלא בו, הקירות, היער, לא נושמים, עוצמים את העיניים, שותקים, פרט לילדה שצועקת, שקוראת למוות. היא בוכה אל תוך ידיה. תותחי הנ"מ החלו שוב לירות לעבר הבטנים המלאות. המטוסים איטיים יותר, כך נדמה. נדמה שבטן מלאה בילדים זה עתה התפוצצה. הילדה צועקת.
- אימא, צועקת הילדה.

גם הגברת שמעה. היא צועקת, היא שואלת: מה זה? מה קורה כאן? הילדה אומרת שהצריח נפגע ושהן עומדות למות. לאחר מכן היא צוחקת.
הגברת לא הבינה. היא מתחילה למנות שוב את ערי הריין ולבקש מאלוהים שישמיד את הרוע, את העולם. היא כבר לא מתפללת, היא מדקלמת משיעורי הגיאוגרפיה הגרמנית שלמדה בילדותה. כל מה שהיא אומרת מנוקב על ידי שריקות תותחי הנ"מ. המנורה כבתה. הילדה משתתקת. הגברת קוראת לה, היא בחשיכה, היא מפחדת. ואחר כך, לפתע, הרעש הזה, החיכוך העצום של הנפילה, ואחר כך אין עוד דבר.
הילדה צועקת:
- היער.

רעש המטס הולך ופוחת, קולות התותחים נחלשים בעקבותיו, במרווחים הולכים וגדלים. המלחמה מתרחקת. האור לא חוזר. המטוס שנפל נותר לבדו. הילדה ניגשת לחלון ומסיטה את הווילונות השחורים. למרגלות הצריח אש עצומה, בודדת. המטוס שנפגע.
הוא מאיר את היער כולו. השמים השחורים. - בואי, צווחת הגברת.
הילדה הולכת.
- זה נגמר, אומרת הגברת. את שם?
כן. היא אומרת שהיער עולה בלהבות, ממש שם, למרגלות הצריח. שהכול שומם פרט ללהבות. שמחר ייוותר ביער חור שחור במקומו של המטוס. היא לוקחת נר ומגששת את דרכה לאורך הקיר - היא רואה בחשיכה, הילדה - והיא מדליקה אותו. והיא שרה את המזמור היהודי. היא ישובה על הרצפה לרגלי הגברת. והיא שרה את המזמור היהודי והגברת מתחילה להירדם ברַכּוּת לצלילי המזמור של אורליה שטיינר. - הם יחזרו מאיפה? שואלת הגברת. - לייז', אומרת אורליה. - זה נכון, זה נכון, אומרת הגברת.

אורליה חוזרת על המזמור היהודי. הגברת נרדמת ומתחילה לדבר.
- לו ידעתי, אומרת הגברת, אולי בכלל אין טעם לדבר על זה, מה גם שאין לי שום דבר נגד הילדה הקטנה הזו... שום דבר... הייתי מעדיפה שהיהודים ידאגו לה, וגם צעירים יותר... אבל איך?... שניהם עזבו, בלילה, ברכבת של שלושה־עשר קרונות, אבל לאן עזבו? ואיך אפשר להוכיח שהיא הילדה שלהם? איך?... אם הם חוזרים ואומרים שכן, למה לא?... היא גדלה מהר מדי הילדה הקטנה, אומרים שזה מתת־תזונה... שבע שנים לפי המלבן הקטן הלבן בסריג.

אורליה הפסיקה לשיר. היא מאזינה לגברת שאוצרת את סיפורה. לעתים היא פורצת בצחוק והגברת מתעוררת. היא שואלת מה קרה, מי דיבר ואיפה הם.
- ניי ֵמכֶן, אומרת אורליה. הם עוברים.

הגברת אומרת שהיא אוהבת את הילדה הקטנה, מאוד, שהיא לא יודעת למה. אחר כך היא משתתקת. אחר כך היא אומרת שוב שהיא אוהבת אותה וכל כך. אחר כך היא שוב משתתקת. ואז אורליה מטלטלת אותה ברַכּוּת.
- ספרי, אומרת אורליה - היא מחכה, הגברת ישנה, ואורליה מכתיבה לה - "אז היא עלתה בריצה, היא נשאה אותי בזרועותיה?"
- בדיוק כך, אומרת הגברת מנומנמת. אורליה מחכה. אחר כך היא שואלת: מי? - אימא שלך, אומרת הגברת. - "קחי את הילדה, יש לי סידור דחוף לעשות?" אומרת אורליה.
- בדיוק כך, אומרת הגברת, "יש לי סידור דחוף לעשות, אני חוזרת בעוד עשר דקות".
- "רעש בחדר המדרגות?" - כן, אומרת הגברת. המשטרה הגרמנית. - ואחר כך שום דבר? שואלת אורליה. - שום דבר, אומרת הגברת. - אף פעם, אף פעם? - אף פעם.
אורליה משתתקת. הגברת שרה את המזמור היהודי ששרה אורליה. אורליה מניחה את ראשה על ברכי הגברת. היא אומרת:
- איפה החתול?

הגברת מלטפת את שערותיה השחורות של אורליה. לאחר מכן ידה נעצרת. היא אינה מגיבה. היא שואלת פעם נוספת: - ובכן? איפה האנשים האלו? - לייז', אומרת אורליה, הם שבים. - ובכן? שואלת הגברת, ומה עם זה שמת? - כלום, אומרת אורליה. אורליה עוטפת את הגברת בזרועותיה. הגברת מתלוננת.
- נשקי אותי נשקי אותי, אומרת אורליה.

הגברת עושה מאמץ ומלטפת את השיער של אורליה אבל כוחה אוזל, העייפות חזקה ממנה. ברחבי העיר נשמעות צפירות ההרגעה.
- אמרי לי את שמה, צועקת אורליה.
- שטיינר, אומרת הגברת. שטיינר אורליה. זה מה שצעקה המשטרה.
החתול. הוא חוזר מחדר צדדי. עדיין מנומנם, מפהק. הוא רואה את אורליה, הוא הולך לקראתה, נשכב כנגדה.
- הם חולפים על פני הים, אומרת אורליה.
אורליה מתחילה ללטף את החתול, תחילה בהיסח הדעת ואחר כך חזק יותר ויותר. החתול אורב לידה של אורליה ונושך אותה, אך בלי להכאיב. אורליה קוראת לגברת. - הוא אכל גם זבוב, צועקת אורליה. הגברת ישנה. היא לא מגיבה עוד.
מבעד לשמשות כבר עולה היום. הוא חודר למסדרון המלחמה.

החתול נשכב על הגב, הוא מגרגר מרוב תשוקה מטורפת לאורליה. בטנו הזהבהבה נפרשת כמו אדמת מדבר. אורליה נשכבת כנגד החתול. החתול מלקק את מצחה של אורליה. גרגורו ממלא את ראשה של אורליה. היא כמו מתה אורליה והחתול משתעשע בה כפי שהשתעשע לפני דקה בזבוב, אחד מהראשונים של הקיץ.
- אימא שלי, אומרת אורליה, קראו לה אורליה שטיינר.

אורליה מצמידה את ראשה לבטנו של החתול. הבטן חמה ומכילה את גרגורו של החתול, העצום מן החתול, יבשת חבויה.
- שטיינר אורליה, אומרת אורליה. כמוני.

תמיד החדר הזה שבו אני כותבת לך. היום, מאחורי השמשות היה היער והרוח הגיעה.
הוורדים מתו בארץ ההיא הצפונית, ורד אחר ורד, נקטפו בידי החורף.
שוב בכיתי. לפעמים נדמה לי שאני רואה את ידך מבעד לידי, זו שמעולם לא נגעה בי. אני רואה אותה חולפת על גופי, כה חופשייה, כה בודדה, משוגעת מידיעה ונפרדת מרצונך, ממך, ממני. היא הולכת. נוגעת. בהכירה אותי, כך, היא יודעת עליי את שאיני יודעת על עצמי.

הלילה ירד. עכשיו איני רואה עוד את נתיב המילים הכתובות. איני רואה עוד דבר פרט ליד הדוממת שפסקה מלכתוב לך. אבל תחת החלון השמים עדיין כחולים. כְּּחול עיניה של אורליה יכול היה להיות כהה יותר, אתה רואה, בייחוד בערב, אז היה מאבד את צבעו ונעשה לאפילה צלולה ותהומית. קוראים לי אורליה שטיינר. אני גרה בפריז, הוריי מורים בעיר הזו. אני בת שמונה־עשרה. אני כותבת.


הסיפור הוא חלק מאסופת הסיפורים ״אורלייה שטיינר״ מאת הסופרת והבמאית הצרפתיה מרגריט דיראס, שרואה אור בהוצאת רסלינג. ״הירושימה אהובתי״ ו״המאהב״ הם בין ספריה הנודעים שתורגמו לעברית. תרגמה מצרפתית: מאיה מיכאלי. עורך תרגום: אריאל אולמרט. 



קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מרגריט דיראס.


תגובות פייסבוק