אחד במאי אחר

באותו אביב פרחו הכלניות במורדות ירושלים פריחה מטורפת ממש וגבעוליהן הגיעו כדי גובה ברכי אדם, כי תלמידים לא טיילו אותה שנה בהרים ואיש לא קטפן ולא דרסן. זמזום כדורי הצלפים ממנזר סן-סימון נתערב בזמזום דבורים מעל צוקי סלע. היה אביב עד-לאין-לשבוע, עד-אין-לשאת. עד האחד-במאי, שבו סוף-סוף נתפס המנזר הזה, ואחריו טואטאו הרחובות, והייתה התלקחות ליד בית הקונסוליה העיראקית, ולבסוף היה לי הכבוד להיקרא בשם "הבחורה הראשונה בקונסוליה עיראקית". כבוד לשבוע. את השולחנות ערכנו בערב בחצר המנזר, יחידת-חי"ש שבאה עם צאת יחידת הפלמ"ח בלילה, ואני נכנסתי לאותו חדר מקומר במנזר בו היו מוטלות שתי הנזירות מתות, משום שלא פתחו את הדלת ולא ענו לשאלות מי בפנים, – ומצאתי בו סדינים צחורים מעומלנים לצורך עריכת השולחן. פרחים, כאמור, לא חסרו. השכונה טרם טוהרה עד תומה, ועל הגג לא כדאי היה לעלות. אבל למטה, בחצר, שרר צל נעים, וריח-אבנים כריח העומד בתחתית של כד, והארוחה הייתה מצוינת. מישהו מצא מכונת-נגינה נושנה, כזו שמנגנת באמצעות גליל מנוקב, ועליה מוקלט שיר ערבי. אחד המ"מים הביא יונים משובך שמצא. טרפנו.

חודשים אחדים לפני-כן עוד ביקרתי בקטמון המאוכלסת, בביתה האמיד של חברתי היוונייה, מוזיקאית טובה, עונדת-צלב לצווארה ודוברת עברית. היה בחצרה עץ-אגוז, ואמה ערכה לנו שולחן ליד העץ. שתינו תה-של-חמש, תוך החלפת נימוסין באנגלית עם ההורים. הווי ירושלמי מנדטורי. החברה ניגנה לאחר-מכן בפסנתר, סונאטה של בטהובן כמדומה, והגינה עמדה בפריחתה, והשלווה הנוראה הזאת, המפתה הזאת, התרבותית הזאת. דומה היא [כך במקור] שהיא יציבה ואמיתית, וזולתה לא יהיה דבר לעולם.

עתה היו הרחובות שוממים מאדם, זולת גווייה מוטלת פה ושם בפישוט איברים. קטמון הייתה גן-עדן נטוש. האזרחים – ובהם משפחות שהכרנו, חברינו, מכרינו, שותי התה-של-חמש עמנו, – נמלטו, ורבים אף לא טרחו לנעול את הדלתות. הלכנו מבית לבית צוחקים כמטורפים – כדי להתקלח. פשוט, במכלים שעל גגות בתי קטמון נשארו עוד מים פה ושם, וכמעט כולנו זכינו במקלחת. שוטטנו בקטמון הריקה. היא הייתה נטושה. היא הייתה מובסת, פתוחה ופרוצה, ומלאה כל טוב. לא היו בינינו מחשבי-חשבונות אזרחיים, ולא הרבינו לקחת אלא מזכרות או נעליים. את השלל לקחו כאלה שבאו כמה ימים אחרי הקרב. אבל לעומת זאת הרסנו. עוד איך הרסנו. כמות חפצי הנוי, שפעת העושר הנפרשת לרגלינו, ערערו את היציבות אחרי היריות. ראיתי בלא-תמיהה כיצד בחור נועץ סכינו ברישום – מקורי, כמדומה – משל ון-גוך, ומבתר אותו. שפמים צוירו על כל הפסלים בכל הגינות. היינו כאותם ילדים שהוריהם נהגו לנעול בפניהם את המזווה. עתה גורשו הזקנים, והילדים-המנצחים באו לטרוף.

אותו לילה ישנו בווילה אלבינה, ביתו של אחד מעשירי ירושלים הגדולים. בנעליים מסומרות ומאובקות רבצנו על שמיכות-הפלומה הרכות, על מצעי המשי והסאטן. בחור אחד מדד לעורו את שמלת הנשף ההדוקה ביותר של גברת אלבינה. שניים מאתנו קראו את יומנו של הנער, רנה אלבינה, שנמצא בחדרו, והוא מלא תיאורי פגישות בשעת טניס, פגישות באלכסנדריה, פגישות בעת ציד ובבריכות ובמועדונים ובשעת רכיבה. אחרים מצאו את מחסן המשקאות של מר אלבינה. משום-מה נפתחו כל בקבוקי הוורמוט דווקא. הבושם היקר של גברת אלבינה נשפך על כל הראשים בצהלות-פרא, על ראשים שלא רוחצו, על פני הזיעה והאבק. עד היום איני יכולה לעבור ברחוב ולקלוט משהו מריחו של אותו בושם מבלי שיעמוד לנגד עיני כל אותו לילה מוזר לאור נר, על מבולי הוורמוט, הררי הכרים והכסתות, ניחוח השושן, והבושם הזה שנדף מכולנו. בכלל היה הריח החוויה החזקה ביותר של אותו מאי.

(שבועיים לאחר מכן פגשתי את אלבינה עצמו, יושב על הארץ, עצבני ומרעיד, במחנה-השבויים הארעי והמצחין של נווה-שאנן. כועס היה עד-מוות שהושם בכפיפה אחת עם פשוטי-עמו ודרש בכל תוקף העברה למקום אחר, משום שיש לו אולקוס. נוסף על כך דרש שמיכות. שמיכות לא הבאנו לו. גם לא היו לנו. כל הזמן רציתי לספר לו שביקרתי בביתו, לנתי בו ורגלי על סדיניו. לא סיפרתי. אינני יודעת למה).

ביתה של חברתי הפסנתרנית היה הפוך ככל יתר הבתים. רק עץ-האגוז נשאר עץ-אגוז. על הארץ התגוללה תמונה משלה, ילדה כבת שש, יושבת בארשת רצינות ליד הפסנתר. לקחתי את התמונה ושמתי בכיס מכנסי, אבל לא מסרתי לה מעולם, גם כשפגשתיה אחרי המלחמה. איני יודעת מדוע.

הכול היה מטורף במקצת. כגון אותו נזיר או כומר בסנטה-תרזה, שיצא ממחבואו ימים אחדים אחרי הקרב ודרש שיביאוהו לצלב האדום. דומני שדעתו הייתה באמת מעורערת עליו. או כגון אותו מחסן של חומרי-חבישה אשר גילינו לפתע, טוביה החובש ואנוכי, במשכן קציני מסדר אבירי-מאלטה, ושהביא את הרופא האזורי ואותנו לידי דמעות בלתי-פוסקות. מצאנו כאן – כרובינזונים מתוך ספינה נטרפת – ציוד חדר-ניתוח שלם, תחבושות, אגדים, חוסמי-עורקים. בירושלים של אז הייתה לזה איכות של אגדה. אבל באותו מאי הכול יכול היה לקרות. הכול.

כמה ימים אחרי הכיבוש – והרחובות עודם ריקים, והמקלחות כבר נתייבשו, ובתי-השימוש המלאים עומדים בסירחונם בבתים הריקים, הפרוצים, המפוארים, המלאים כל-טוב, – נתברר כי יש עוד בקטמון מספר מתים רב, אלא שלא הרגשנו בהם כי נפלו בתוך הגינות ממש ונחבאו בשיחים. הלכנו, טוביה ואני, לחפש אותם לפי הריח. מצאנו רבים בין הוורדים הפורחים, תחת עצי לילך ובשיחי מרגניות ופלוקס. היינו מכסים אותם בקרעי שמיכות, שופכים עליהם בנזין ומדליקים. משנשרף האחד, היינו מרחרחים הלאה, ככלבים, למצוא את השני. שאם לא כן, עוד ימים אחדים והייתה מגפה פושה בתוך תפארת קטמון האלגנטית. אלא שבשעות ערב היו ביעותי-לילה באים לבעתנו, אחרי כל המלאכות הטמאות האלו, וטוביה היה נרדם בכורסה בחדר המרפאה, סמוך למיטה שלי, כי פחד להישאר לבד, וגם אני כך. השכונה הריקה, המפוארת, החלה להיות נוראה. פה ושם טרקו דלתות שאיש לא הזיזן, פה ושם נשמעו כאילו – קולות בתוך הבתים המרוקנים, או רחש מקפיא-דם, שלא היה אלא רחש של חתול. התחלנו מאמינים ברוחות. היינו מפחידים איש את רעהו, בצחוק תחילה, ואחר-כך כמעט ברצינות.

אבל באחד-במאי עוד לא שלטה בנו הצמרמורת, והיינו שמחים, שמחה של חשיפת-עיניים. מישהו קלף תפוחי-אדמה. מישהו הזהירני מפני צלף ברחוב הסמוך. מישהו הגיש לי זר ורדים, מן היפים שראיתי מעודי. הגליל ההוא טרטר וטרטר את שירו. הרבה שנהרגו אחר-כך עוד חיו אז, חילקו את הפת. הלכתי למלון "קלארידג'ס", משום שזכרתי-בעמום שהייתה בו חלקה של ירקות. ואמנם מצאתי שתי ערוגות של בצל. קטפתי את הבצל, שמתי בקופסה, הדבקתי באספלנית ושלחתי הביתה. אכלו אותו שם עם מלח. היינו עניים-מרודים, היינו עייפים, היינו רעבים וזאביים; ולרגלינו רבצה השכונה העשירה ביותר של ירושלים, בני-מעיה נהפכים מן הארונות ומן המגירות לנגד עינינו. רחשנו לבתים הללו איזה בוז שקשה לתארו. כל כספם של הללו לא עמד בפני הרעב האביבי שלנו, בפני הגופות הדקים של בחורים מרופטי-לבוש. אפילו מנדל, שאחרי המלחמה נקרא בשם מנחם ופתח חנות בבאר-שבע, זה שסופר עליו שהיה הולך לקרב עם שתי מזוודות ריקות וחוזר עם שתיים מלאות, – אפילו הוא בז לדברים מכדי לקחתם בכיסו. עמדנו והראינו באצבעותינו, כילדים בגן-חיות, בצחקוק, בהעמדת פני מתפעלים.

לימים באו אזרחים, הללו שהתגנבו דרך שדה-המוקשים שבין מלחה לגבעת שהין, ורבים נפצעו או נהרגו בדרך בתאוות השלל, – והיו מוציאים משם את השטיחים והגבישים וכלי הכסף, בשקים, בתרמילים, בכל הבא ליד, בתאווה סודית, אנושה כמחלה.

אני חזרתי מקטמון, שיכורת-ריחות, ובידי זר של לילך לבן. בצאתי פגשני עיתונאי אחד, שהוא היום אדם מכובד מאוד, כתבו של אחד מעיתוני הארץ בחו"ל. שאל בלהיטות מה נשמע שם. סיפרתי לו; ולמחרת ראיתי את כתבתו מופיעה בעיתון בכותרת "הייתי בקרב קטמון". באמת היה, אבל על גג ביתו, עם משקפת. אלא שלא הייתה לזה חשיבות כלל, והיה זה אך חלק מאותו עולם של רכוש ועמדה ומותרות, שזה-עתה גברנו עליו ללא תקנה, וגם – כך חשבנו – ללא תקומה. בחופש הראשון אחרי מצור ירושלים נזדמנתי לבית דודתי בשפלה, והתקלחתי – אחרי חצי שנה – את המקלחת הראשונה אחרי קטמון. וזו העיפה בי – הירושלמית – עין יהודית-פיקחית, אמרה: "גיבורים מסריחים, יושבים על ההר ולא מתרחצים". היה טוב. היה נפלא. היה חילוץ-עצמות, גופני ונפשי. וזכרתי את לחשו של אחד החברים בליל האחד במאי, בווילה אלבינה שבקטמון, כשהנר מרעיד בפינה, הוורמוט עומד בשלוליות על הארץ, וכלי גביש מתגוללים ליד המיטות ההפוכות: "אפילו אם לא יקרה יותר בחיים שום דבר – זה כבר שווה את הכול".

*

לימים ראיתי חיתולים תלויים לאורך חזיתות הווילות של קטמון, "תנובה" בווילה של זאנאנירי, זה העשיר שהיה מבעלי חברת האוטובוסים לשכם וג'נין, – וילדים מצוידים בקופסות-סרדינים חלודות מנסים לדוג את דגי-הזהב בבריכת הבית של ג'וזף אלבינה. אחר כך ניקו את השכונה ועשו בה כל מיני מוסדות ומגורים ומשכנות. אבל הפריחה שעמדה בה אותו אחד-במאי, בליל-הריחות הדמיוני, העושר והצבע, – ואותו אביב מוזר, ואותו רעב מוזר, התשוקות ופלאים שמעבר-לכול, מעבר לחוק וסדר ונוהג ונוהל, אותה התפרקות והתפרצות וחדווה שלא הייתה ממש עולזת, כאילו לא הדברים עצמם אלא תשוקת-דברים היא שפקדתנו, – אותו כאב מייסר מאין לדעת פשרו, – הצימאון שמדיר שינה מהעין, – כקריאת ציפור רחוקה, כטעם השסק הבשל מעצי קטמון הערבית, – נקרעו ממחזור הזמן החולף ושקעו כרובד, כמשקע מבושם ומשכר, ארכיאולוגיה פרטית של אנשים שמשהו קרה בחייהם באחד-במאי שבקטמון ותמימותם לא תחזור לעולם.

 

 "על המשמר", 1.5.1960 © כל הזכויות שמורות לשולמית הראבן

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

הסיפור כלול בספר "קולות רבים בסיפורת של שולמית הראבן", מאת יעל בלבן, שראה אור בהוצאת "מגנס", 2019

תמונה ראשית: פרחי פרג, תצלום: טריסטן פרן

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שולמית הראבן.


תגובות פייסבוק