אחות!

זה היה ביום שישי, יש לי סיבה טובה לזכור זאת. ידעתי ממש מההתחלה שזה יקרה ביום שישי. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 38 דקות

סוף סוף השתחררתי מהריח שרדף אותי חודשים. דווקא בבית החולים, מכל המקומות, התברר לי בוודאות שהריח נעלם אם כי לא יכולתי להאמין שנפטרתי ממנו לתמיד. יכולתי עדיין לזהות את המפגע המוּבהק בבגדים הדחוסים בשקיות הניילון שדחפה לארונית המתכת הגועלית לצד מיטתה בבית החולים אבל לא נשאר לו שום זכר בעור שלה, שהתפקע כל הזמן לעוד ועוד פצעים זבי דם, וגם לא בכפות רגליה הקרות כקרח, ברגליים הנפוחות, הכבדות להפתיע, שניסיתי לשפשף ולחמם בין ידי ללא הועיל. גם בידיים שלה לא נשאר זכר לריח. הם חבשו את ידיה כדי להסתיר את שטפי הדם האיומים שהם החמירו מדי יום במדקרות המחטים שלהם, כך שידיה החבוּשות היו מפרפרות ללא הרף מחוץ לסדין, בנואשותן להחלץ מן הצינוריות הכובלות אותן. רק חוט קלוש, מין זיכרון של ריח נאחז במעמקים הכי נחוּשים שלה, במיוחד מתחת לאניצי השיער הדליל שדבקו בראשה המיוּסר, בראש חסר המנוּחה שמצאתי לא פעם מיטלטל בפראות מצד לצד מעל הכר, באוויר, קצת מעל הכר, כשהתייצבתי למשמרת שלי בבית החולים והתבוננתי בפיה הפעור לרווחה לצעקה אילמת מסביב לצינור העבה המפלצתי שהם החדירו לגרונה והיו מהדקים אותו באספלנית, אבל זו מילה יפה מדי, צריך לומר פּלסטר, הם הדביקו את הצינור בפלסטר בזווית לשמאל הפה או לימינו, לסירוגין, בהתאמה להתעבּוּת הדם שנקרש על שפתיה השסוּעות של אמא שלי.

אמא שלי איבדה את הריח כמה שבועות לפני אשפּוּזה הסופי (לא יכולתי לומר מתי בדיוק, ייתכן שהתנדף בהדרגה) לאחר שנשאה אותו אתה לכל מקום במשך כמעט שנה. בפרק הזמן הזה היא סבלה מכל מיני תחלואים וטופלה בקשת תרופות רחבה שהלכה והתרחבה כל הזמן יותר ויותר. מטבע הדברים, באותו זמן ראיתי בנסיגתו של הריח אות מבשר טובות, סימן להחלמה, עד כמה שאפשר להחלים בגיל שמונים. הרבה לפני כן כבר הגעתי למסקנה שהיה זה ריח המוות שנדף מאמא שלי, אם כי הפירוש שנתתי לנסיגתו היה שגוי. רק כאשר הרדימו אותה, וליתר דיוק החדירו לה בצינורית לווריד סמי שינה כדי שתישן בשלווה, כך הבטיחו לי במרמה כל אנשי הצוות הרפואי ללא יוצא מן הכלל, ואפשר יהיה להנשים אותה באופן מלאכותי – כאשר חיברו אותה, כמו שאומרים, אבל נכון יותר להשתמש כאן בפועל נכנס, כשהיא חוּבּרה למכונת ההנשמה, מונח שהיה צר מלהכיל את מוּרכּבותו של קבּינט האימים שסגר וחדר בעת ובעונה אחת את גופה של אמא שלי – כאשר נשלל מאמי כוח הרצון, ביחד עם האמצעים לבטא אותו (אבל לא הכאב, וגם לא האמצעים לבטא אותו) והיא צומצמה לגוּש של סבל מופעל ומנוטר על ידי מכונות אדישות, ומוּעדות להתקלקל, יש לציין, רק אז הבנתי, כמובן, ששגיתי בפירוש הסימן, וכי משמעותו האמיתית היתה שהקונסטיטוציה, זאת המילה היחידה שעולה בדעתי כרגע, הקונסיטוטציה של אמא שלי ויתרה על מאבקה נגד המוות וחדלה להפריח את איתוּת האזעקה הנואש שלה, את הריח. באנגלית אומרים על מי שמת שהוא ויתר על הרוח. רוח במובן רוח רפאים, לא נשמה. אפשר לתרגם את הביטוי במילים היפות נפח את נשמתו אבל בעצם זה ביטוי די וולגארי, משהו כמו התפּגר.

לא יכולתי להזכר מתי הבחנתי לראשונה בריח, אם זה היה לפני שהתגלה אצל אמי חוסר קל בהמוגלובין או רק אחרי שהתחילו לטפל בתופעה בפרדניזון, אחת הנגזרות הרבות ממשפחת הקורטיזון, ומרחב ההשפעה של הסטרואיד, שמינונו אמור להיות מופחת בהדרגה עד לגמילה מלאה אך הוא הוקפץ לגבהים חדשים בכל פעם שגריעה זעירה גרמה לַחוסר בהמוגלובין לחזור, ולרוב גם להחמיר – שדה ההשפעה של הסטרואיד, אם כן, התפשט למנעד תופעות הלוואי, והתרופות לתופעות הללו, שגררו עוד תופעות לוואי ועוד תרופות, או תרופות חלופיות, במידה והתגלה ניגוד בין התרופות הישנות לחדשות, אך לרוב פשוט עוד תרופות שנוספו למשטר התרופות המסוּבּך בלאו הכי ומופקד בידי גוף גדֵל והולך של מומחים אשר כל אחד מהם משך בקצה אחר של שרשרת הסיבה והמסוּבב בקרב המאסף הגדול, שרשרת שהיתה עשויה להִגַלל הלאה ועוד הלאה לאינסוף ובמחשבה שניה היא אכן מוסיפה להתגלגל, אם כי כבר לא מוּכלת בתוך צורת הפרט האנושי שהם, כולם, רתמו את כישוריהם היוצאים מן הכלל על מנת לשמר, הווה אומר: בצורת אמא שלי, שהיתה בת תמותה בסך הכול ועוד זקנה נוסף לכול, חלוּשה, ולא-בריאה להכעיס. נניח, חשבתי, שהריח התלבש על אמא שלי בּד בְּבד עם המחלה שהיתה עתידה להרוג אותה – אבל אם כך, איזו מהן? היו לה רבות כל כך, אם כי את כולן אפשר לסכם באחת. זיקנה. ואם זה היה באמת ריח המוות, משב דק מן הרקב המובטח, כפי שחשדתי מזמן – אם כך, מדוע שיסתלק דווקא ברגע הניצחון, ניצחון המוות? לא, הגעתי למסקנה, לא הבשר היה מקור הריח אלא הרוּח, או איך שלא נבחר לקרוא לזה החַת מפני המוות.

לא יכולתי אפילו להיות בטוחה שהריח בכלל היה שם, בּה, מלכתחילה, כי לא נראה שמישהו מלבדי הבחין בו. בחודשים הראשונים ניסיתי לרחרח קצת (אין לי כוונה להתחכם) בעקיפין, בין קומץ מקורביה ורופאיה הרבים וכולם השיבו לי בשלילה, אבל לא יכולתי להיות בטוחה בזה לגמרי כי הצגתי את השאלה באופן נפתל כל כך, הרי לא יכולתי פשוט להסתובב ולשאול אנשים אם אמא שלי מריחה (שלא לנסח זאת באופן בוטה יותר). כן שאלתי את אחותי גלוּיות אם הבחינה בריח לא נעים, וליתר דיוק רע, נודף מאמא שלנו, והיא אמרה שלא, היא לא. ביקשתי ממנה להקדיש תשומת לב מיוחדת בפעם הבא שתבקר את אמנו אבל כשחזרה היא סיפרה שרחרחה מסביב בכל הכוח אבל לא הריחה שום דבר יוצא דופן. ובכן, לא היה לה אף לזה; אני לבדי ירשתי את האף של אמא שלי. לאמא שלי היה מנהג כזה, לעקם קצת את האף ולדגום מן האוויר שאיפות קצרות וקולניות, בזו אחר זו, מבעד לנחיריים מורחבים ואז לעקם את האף שוב, בהפגנתיות, כדי להודיע ברבים, כביכול, שהיא מודעת לעלבון או לאיום על האיבר הזה שלה, המחודד והרגיש, אם כי לדעתי עשתה זאת בכלל כדי לנקות את עצמה מאשמה אפשרית, וליתר דיוק – מן האשמה האימננטית, כאילו שההכרה המופגנת בסירחון הוותה הוכחה ניצחת שלא היא גרמה לו. תיעבתי את זה.

עשיתי כמיטב יכולתי לרסן את האף שירשתי ממנה אבל תמיד נבצר ממני שלא להריח משהו רקוב. לכן, במחשבה שניה, היתה איזו אירוניה אכזרית בריח של אמא שלי. בחדר סגור הוא היה חריף כל כך שלא פעם נאלצתי לרוץ לחלון לשאוף אוויר ובכל פעם שהסיעה אותי במכוניתה, והיא עוד עשתה זאת מדי פעם ממש עד הסוף, גם בתקופה האחרונה של מחלתה – אבל למה שארגיש אשמה אם אני לא נוהגת? – בזמן הנסיעות האלה התעקשתי תמיד, בגסות רוח, צריך לומר, התעקשתי בגסות רוח לשמור את החלון בצד שלי פתוח. על כל פנים, בעקבות כל אחד מנסיונות הנפל הספורים שלי לשתף אחרים בענין נתקפתי רגש אשמה כה נוקב, אשמה ובּגידה, שעד מהרה נשבעתי לעצמי לעולם לא לדון שוב בריח של אמי עם שום אדם. הריח, הגעתי למסקנה, היה כפרתי. כדי לכפר על הבגידה היה עלי לשאת בו לגמרי לבד, בסוד, ולסתום את הפה. למרבה הצער, לא יכולתי לסתום את האף; נעשיתי רדוּפה. הריח המובהק הזה, חשבתי, עשוי להתברר כסימן למשהו; לא פעם, דווקא הסימנים האלה חסרי החשיבות, למראית עין, הם המאפשרים למומחה לגלות מחלה רצינית בשלב מוקדם של התפרצותה.

היה זה חיוני לאשש את קיומו של הריח על ידי דעה נוספת, החלטתי, אף על פי שלא יכולתי באמת להטיל בו ספק, הלוא איך יכולתי לפקפק בהוכחה הפיזית של תגובתי הלא רצונית, הלא נשלטת, בבּחילה שלי? מצד שני, אין דבר בוגדני יותר מריח, זו תופעה ידועה, מתועדת להפליא בספרות. מסעי בעקבות הריח ללא עזרת מכשירי מדידה או מבחני מעבדה, המחקר הפרטי שלי, המוגבל, צריך להודות, לחישן אחד לא מדויק, נכשל בכל פעם שהתרכזתי בריח כדי להתחקות אחרי מקורו. כל אחד יכול לנחש מה קרה אז – הריח היה כאילו נספג או מתפוגג, פג... באותו זמן שמתי לב גם לכשל של השפה בבואה להגדיר ריח, לפחות שפת האם שלי, אם אפשר להשתמש כאן במונח הזה ללא כפל משמעות נבזי, ובעצם גם השפות האחרות שבהן השתעשעתי לפעמים: לשום שפה שהכרתי לא היה הרבה מה להגיד על ריח מעבר לציון טוב או רע, נעים או דוחה, צחנה או ריח ניחוח, ועוד צמדי ניגודים באותה מתכונת. אחרי התחבטויות רבות, כל מה שיכולתי לומר במידה כלשהי של וודאות בנוגע לריח היו המילים מתיקוּת מחליאה. ובכן, שתי המילים האלה רחוקות מן הזוועה המורכבת של הריח ההוא ממש כשם שאפי רחוק עכשיו ממקורו. אבל האם הוא באמת כל כך רחוק? לא מזמן משכתי במקרה אחד מצעיפי המשי של אמי מתוך איזה תיק נשכח ופתאום זינק מתוכו הריח הישן וסטר לי בפרצוף, והפעם דווקא החזקתי בו קרוב לאף, ממש קברתי את האף בתוך הצעיף והצרתי על הִדללותו המהירה כל כך של הריח בזמן שהתנדף והלך, עד שההתאדות הבלתי נמנעת של השריד האוורירי הזה של אמי הושלמה.

להערכתי, המעשה השפל ביותר מבין כל הבּילוּשים שלי אחרי הריח של אמי הגוועת היה לשתף אותה בעניין. היה עלי לעשות זאת לטובתה שלה, החלטתי, אחרת אנשים יתחילו לדבר עליה מאחורי הגב, כשם שהם בוודאי כבר עושים בלאו הכי, כך תיארתי לעצמי, וגרוע מזה – הם עלולים להמנע לגמרי מחברתה. האם לא היתה זו חובתי להזהיר אותה? הגעתי למסקנה שכוונתי הטובה, והדיסקרטית, לא תוכל בשום אופן לפגוע ברגשותיה, אדרבה, ביחד נוכל להגיע למקורו של הריח, ולבער אותו. מאז ומתמיד היתה לדעתם הטובה של הבריות השפעה עצומה על אמא שלי. היא יִחסה חשיבות עליונה לשאלה מה יחשבו עליה. היא השקיעה טרחה עצומה במאמץ להישאר מכובדת גם בעיצומה של המערכה האחרונה נגד הזיקנה והמחלה, ואמנם, בגיל שמונים היתה עדיין גברת קטנה, מטופחת ונאה להפליא. היה לה טעם משובח בלבוש ואת דירתה, על כל אוסף זוּטותיה, שמרה מסודרת ללא רבב, לפחות אותם חלקים ממנה שעמדו גלויים לעין זרים. היא אף פעם לא רופפה את דריכותה בפני זרים וגם לא הסגירה ולוּ קמצוץ של מידע מרשיע בנוגע לתחלואים שלה, או כל ענין אישי אחר, לזרים, כלומר – לכל אדם מחוץ למשפחה. אפילו קרובים מדרגה ראשונה, חברות ילדות שלה או ידידי משפחה מימים ימימה לא נכללו, בעיני אמא שלי, במשפחה. המשפחה כללה אך ורק את הגרעין המצומצם ביותר, הווה אומר: אבא (אבל הוא נפטר); אחותי (אבל לא היה לה אף לזה); אחותי השניה (אבל היא גרה בחוצלארץ ואמא שלי לא רצתה להדאיג אותה סתם); ולבסוף, הנכדים (אבל לא מדברים לפני הילדים על דברים כאלה); ואני.

במרוצת אינספור ביקוריה החרֵדים של אמי אצל הרופאים וכל השהיות התכופות בבית החולים, בדרך כלל מיוזמתה, עד לרגע שבו חיברו אותה, זאת אומרת, אמא שלי הצליחה לשמור על הופעה מכובדת, אם כי לא תמיד. ככלל, אנשים זקנים משילים מעצמם את המהוּגנות בבית החולים, שם הם נשרכים בפרוזדורים בפיג'מות לא רכוסות ובכותנות לילה, ורבים מהם נוטים לאבד אותה גם כשהם אוכלים – האכילה נעשית משימה קשה יותר ויותר לביצוע ויחד עם זאת, באיזה אופן מגוּנה, גם תאוותנית יותר. ואולם, גם אלה מביניהם שמקפידים על משמעת עצמית חמורה, זונחים אותה בכל פעם שהם מגלים בעצמם מיחוש חדש ומתחילים לגשש אחריו ודנים בו בלי סוף בינם לבין עצמם ועם כל מי שמוכן לשמוע, בחושדם כי הוא הוא מבשר המוות – ואמנם, בהכרח, זה בדיוק מה שהוא. בכנות, הופתעתי ונעלבתי מן הזעם שבו הגיבה אמי לגילוי שלי. היא סירבה בעקשנות להכיר בריח. אף על פי כן, מרגע שהוצאתי את המרצע מן השק, כמו שאומרים, הייתי נחושה בדעתי לא להרפות ממנו.

ניסיתי להביא את אמי להשלים עם מר גורלה בכך שתליתי את האשמה בגורם חיצוני. תכשיר קוסמטי פגום, אולי? למשך זמן מה באמת האמנתי שלכדתי את האויב בשערה של אמי, סמוך לקרקפת החיוורת, השברירית (אבל למה רודפת אותי תמונת הקרקפת הזאת, הלובן שלה, לובן רפאים אפרורי, אבקתי למראה וכאילו מתפורר מתחת לכיסוי הדליל של שיער חסר צבע, מרוקן מצבע?) והכרחתי אותה, כן, הכרחתי אותה להחליף שמפו. כעבור חודשים, בבית החולים, אחרי שחיברו אותה קניתי בקבוק ענקי מן התוצר החדש והנחתי אותו, ביחד עם קונדישנר תואם, על ארונית המתכת לצד מיטתה כדי שהאחיות יחפפו בו את שערה, אבל זה לא הועיל עוד כי שיערה הדק הלך ונעשה בלתי חדיר, הוא נמלא קשרים איומים ולא היו בו חיים, הוא מת הרבה לפניה. (היום כתבתי שיר קטן: דבר גורר דבר. בכל דבר יש את כל הדברים שהיו לפניו ולכן, בדיוק, שום דבר הוא לא אותו הדבר).

די מהר אחרי שהכרחתי את אמי להחליף את השמפו, הריח חזר. הוא נדף מבגדיה, או מהמייק אפ שרכשה בהזמנה מיוחדת מבית מרקחת מסוים כדי להסוות את בהרות הפיגמנטציה על ידיה או מהסומק, שלא פעם נמרח באופן לא אחיד, כי ידיה רעדו מדי או שעיניה קהו מדי, על הלחי שגחנתי לנקר בחיפזון בעודי עוצרת את הנשימה כדי שלא אצטרך לסתום את האף. עברתי על מצבורי חומרי הניקוי שלה. חיטטתי בנבכי ארונות הבגדים, במצולות הנסתרות ביותר, שם קטלה נשיפת הרעל של כדורי הנפטלין את ניחוחם הפג של סבּוֹנים מלוּפּפים בסוּדרים רכים, עתיקים. בחנתי את תאריכי התפוגה על מוצרי קוסמטיקה זולים שנקנו במחירי מבצע ובמחירות חיסול, שלל כל הניצחונות הקטנים שנצברו ונערמו משנה לשנה ונזפתי בה עד שזרקה במו ידה הרועדת את החשוּדים העיקריים לפח (אבל אחרי שהלכתי חילצה והחביאה אותם, כמובן, מחדש).

נברתי בשידות ובארוניות ובאיצטבאות, בכל הנישוֹת הבלתי מתקבלות על הדעת, הגאוניות ממש, שהיא דאגה להתקין בדירה הקטנטונת בַּדיוּר מוּגן, מונח צורם קצת פחות, דרך אגב, מאחוזת גיל הזהב, כאשר השתכנעה לבסוף לעבור לשם, לא כל כך בזכות המרצותי כמו בגלל הפחד הפראי שלה מהמוות, מלמות לבד כמו כלב, בלי אף אחד, בדירה הנוחה המשקיפה על הים שהיתה ביתה כמעט ארבעים שנה, היכן שכל רכושה נערם בנחת בחללי איכסון נדיבים. שום דבר לא הושלך מעולם. בגדים שנלבשו לאחרונה לפני חצי מאה על גוף שגבה בינתיים, התרחב והשמין או התכווץ או מת, תחתוני גברים ישנים מכותנה לבנה עבה גזורים בקפידה למטליות אבק, זוטות שהונחו למשמרת בדמדומי מגירות חבויות עמוק בתהום ארונות הקיר, עוּבּרי המתנות, עטופים בתכריכי נייר אריזה שהתרפטו בהמתנה נחוּשה לשעת הצורך, להזדמנות, לצד רפאי הניירות והמסמכים המצהיבים, גזירי העיתונים, התכתבויות רשמיות ואישיות, עלונים וכתבי אחריות למוצרים שעברו מן העולם, חשבונות, קבלות, גלויות, בולים, מפות דרכים, כי כל פיסת נייר מודפסת, כתובה ביד או משורבטת בחטף נאספה על ידי אבי באותה קנאות, אם כי בשיטתיות ובסדר מופתי, בניגוד לאגירה המבולבלת שלה; והמלאי המפלצתי הזה של חפצים, של בּוּקי סריקי, פתאום נזכרתי בביטוי, הועבר בשלמותו כמעט לַדיור מוגן על אף המאבק החרוּף שלי לפטור אותה לפחות מחלק מן הזבל המיותר הזה, כך צעקתי עליה מרוב יאוש, הזבל שלך, צעקתי, או השטויות שלך.

היא גררה אחריה בעקשנות את כל הדברים שלה על מנת לקבור את רובם במחסן, בשטח המחסן שלה, שהתמקחה עליו עם מנהל הדיור מוגן לפני שהסכימה לעבור, זה היה סלע המחלוקת שלה אתם, האם תקבל מהם שטח מחסן נוסף, כך שהדברים שארזתי בטינה כזאת, כאילו ידעתי כבר כמה מהר הם ישיגו אותי ויפלשו לבית שלי, נחתו בתרועת נצחון בַּדיור מוגן והתחילו לנדוד בַּקרטונים מארונות המטאטאים במסדרון לכלובי הרשת באחורי המוסך, למעלה ולמטה, תמיד עמדו בדרך והפריעו לכולם, כי המועד לפינוי השטח-מחסן-נוסף בחוזה של אמי עם הדיור מוגן פקע הרבה לפני שהיא הגיעה למיין את הדברים, היא פשוט לא הגיעה לזה, אני לא מגיעה לזה, היתה מצטדקת בפני.

היא התכוונה באמת ובתמים למיין את הדברים ואפילו התחילה במלאכה, היא מיינה לפחות עשרים קרטונים אבל היו עוד כל כך הרבה, עשרות ארגזים, קופסאות, מזוודות ותיקים, היא הובסה על ידי המשימה הבלתי נגמרת שנפרשה לרגליה, למיין את הדברים, למרות שחזרתי והזכרתי לה לעשות זאת, הסבלנות שלי אליה נגמרה לגמרי בגלל שלא מילאה את חובתה למיין את הדברים שלה ובגלל שעשתה מעצמה מטרד עם כל הזבל המיותר הזה, ואז היתה עושה שוב מאמץ, קטן ולא משמעותי לפי דעתי, והיתה מזמנת את איש התחזוקה שיגרור עוד קרטון, אחד בכל פעם, לדירה הממוזערת בדיור מוגן, ובמרוצת הימים הבאים, או השבועות הבאים, בכל פעם שהעזרה מהביטוח הלאומי היתה מגיעה, היא מיינה את הדברים ביחד עם העזרה, אבל אפילו זה עייף אותה עד מוות, היא לא הפסיקה להתלונן כמה היא עייפה מאז שנכפה עליה לעבור לדיור מוגן, לא על ידִי אלא על ידֵי פחד המוות שלה, מבלי לדעת אבל לא מבלי לחשוד בכך שאף על פי כן תמות בסוף לבד כמו כלב, בלי אף אחד, ואפילו לא בַּדיור מוגן אלא בקודש הקודשים של ההשגחה ממש, בַּבֵּית חולים, מוקפת ברופאים ובאחיות ובציוד המתוחכם ביותר להצלת חיים, היכן שאיש לא ניגש אליה כאשר לחצה על כפתור המצוקה בלילה המכריע וכאשר לבסוף, כעבור שעות, מישהו בא, כאשר אחות משמרת הלילה הנרגנת שלחה סוף סוף רופא תורן למיטתה הוא נזף בה, אין לך כלום גברת צעק עליה הרופא תורן, הרי אין שום דבר שהם מתעבים שם, בַּבֵּית חולים, יותר מחולים שעושים בעיות, שמתלוננים ולוחצים על כפתורי המצוקה שלהם, בייחוד זקנים, ובמיוחד אם הם בוחרים לעשות זאת דווקא בזמן משמרת הלילה, כך שהיא נאלצה לשכב בשקט במיטה שלה בַּבּית חולים ולחכות כל הלילה שיגיע הבוקר כי בבוקר התחלפה המשמרת אבל אז כבר היה מאוחר מדי, היא כבר לא יכלה לנשום, כי בלילה, כך התברר אז, אמא שלי חטפה לפחות שלושה אירועים לבביים חמוּרים, כך התברר במהלך הבוקר, כאשר הריצו אותה באלונקה על פני כל בית החולים, מאגף לאגף ומקומה לקומה כדי לבדוק אותה בכל המכשירים המתוחכמים ביותר, הסטייט אוף דה ארט של המכשור הרפואי, ובתום כל הבדיקות, לפנות ערב, כאשר היתה כבר במצב חירום, הרדימו אותה, חיברו אותה לצינורות והנשימו אותה במכונה על מנת שאפשר יהיה להאריך את מותה עד בּוֹש ולעשותו אומלל, מכאיב ואכזרי יותר לכולם, אבל בראש וראשונה לה עצמה.

לדעתי מתקיימת סימטריה הכרחית בין פיתוח הטכנולוגיה הרפואית, או הטכנולוגיות של התיקוּן, לבין המאמצים האדירים המושקעים בשכלול אמצעי ההרס. ההישגים בתחום הראשון, מטבע הדברים, הרבה פחות משביעי רצון מאשר בשני. על כל פנים, השאיפה לסימטריה ניכרת ככל שמרווח הזמן בין הפעלתן של שתי הטכנולוגיות המנוגדות מתקצר והולך. למה כתבתי את זה? למה הפסקתי לכתוב על מות אמי? למה סגרתי את החלון, למה נכנסתי לאינטרנט לחפש בחדשות, חדשות! למה אני נתקפת בולמוס בלתי נשלט לבלוע את השקרים העדכניים ביותר שמופצים במהדורה המקוונת של העיתון, העיתון הליברלי, כך קוראים לו, העיתון הליברלי שלנו? האם איבדתי לגמרי את היכולת להתרכז בדבר אחד לאורך זמן, אפילו בזמן שאני כותבת על מות אמי? לפני חצי שעה לכל היותר ובמרחק שעת נסיעה משולחן הכתיבה שלי, כך קראתי ברגע זה בעיתון הליברלי, הטיל מטוס חיל האוויר שלנו פצצה חכמה על מחנה פליטים בעזה והשמיד משפחה שלמה. ובכן, עד כאן אין בידיעה שום דבר מיוחד. חיל האוויר שלנו מפציץ מחנות פליטים וטובח משפחות שלמות כבר יותר משבוע, עוד מטוס קרב שזרק עוד פצצה חכמה שהשמידה עוד משפחה בעוד מחנה פליטים בעזה לא היה מגיע לכותרת הראשית, אפילו לא הכותרת קִצרת המועד של המהדורה המקוונת, אלמלא המריא בעקבותיו, בהפרש של דקות ספורות בלבד, כך כתוב באינטרנט, עוד מטוס של חיל האוויר, זו הפעם עמוס בציוד להצלת חיים וצוות רפואי מלא, כולל מנתח פלסטי, על מנת שאפשר יהיה להספיק ולתקן את הניצול היחיד מאותה משפחה שהושמדה, על כל יתר שתים-עשרה הנפשות שמנתה קודם, לפני פחות מחצי שעה, ולעשות זאת בזמן אמת, מול המצלמות, בשידור חי, בקיצור. פער הזמן בין הפעלת שני הכוחות, כוח ההרס וכוח התיקון, התקצר ללא-כלום, לקיום-שמחוץ-לזמן של זמן השידור החי.

רק המוות נשאר ללא שינוי. ואני לא מתביישת בגניבה הספרותית שלי. גנבתי את ההדגשות, כמו גם את הגישה הספרותית לדין וחשבון על מות אמי מן המורה שלי לפתולוגיה גרמנית, או אוסטרית, ממנו למדתי לחפור בשורש החי של השן החולה, לחפור ולהמשיך לחפור כל כמה שנדרש כדי לרדת לשורש האמת.

האמת היא שאין שום דבר מקורי במה שאני כותבת. אולי הבעיה היא שפת האם שלי. אני מנוּונת, נצר מגזע מת. מעולם לא הצלחתי לכתוב, ובוודאי שלא לומר שום דבר מקורי. אני לא מכירה את המקור שלי בכלל, זאת האמת, רק את המקורות שלי. עצם המילה הזאת, מקור, לא אומר לי כלום. נולדתי לזוג מהגרים מיותמים ועקוּרים ולא לארץ השבוּת, כפי שלימדו אותי להאמין. אין שום דבר אבסורדי ומנוגד לטבע כמו רעיון השבוּת, או החזרה, אבל היהודים תמיד התריסו נגד הטבע. היהודים שבוּ. הדבר היחיד שאני יכולה לקבוע במידה כלשהי של וודאות הוא שהמקור שלי יהודי, אם כי בקלות הייתי עוברת בתור ארית, כפי שאמא שלי עברה. גם שתי אחיותי היו עוברות בתור אריות, כולנו, כל הבנות במשפחה. אמנם אף אחת מאתנו לא היתה עוברת בתור טיפוס ארי טהור כמו אחותה הבכורה של אמי, אדית, או כמו האח הצעיר של אבי, יוסף.

המראה הארי של שניהם, של דודי מצד אבי ודודתי מצד אמא שלי, נוסה תחת אש, אם אפשר לומר כך, ועבר, אבל כך גם האריוּת של אמי, שהיתה הרבה פחות מושלמת, ולמעשה די חלקית, פגומה, ולא רק בגלל שהיה לה אף. על כל פנים אנחנו, בנותיה, הדור-שני-לשואה, אנחנו, כל השלוש, קופצות לעין כמו חוֹצנים ירוּקים במזרח התיכון, זה שאליו הורינו שבוּ, כמו שלימדו אותנו להאמין, אם כי אף אחת מאתנו לא באמת האמינה בזה, ובייחוד אחותי הקטנה, מאז שהיתה ילדה, ואולי מבטן ולידה ממש, הקטנה לא סבלה את המקום הזה שאליו, כביכול, שבנו ולכן, בו ביום שמלאו לה שמונה-עשרה היא היגרה מהארץ, או אם להשתמש בביטוי הרווח, ירדה מהַאַרץ. אותה יוֹהרה מטורפת שהגתה בתקופת המקרא את רעיון העם הנבחר, עם סגוּלה, העם האחד, היחיד והמיוחד מבין כל העמים עלי אדמות, שנברא מראש עם ארץ משלו, הארץ המובטחת, לא בשמים, לא אחרי תחיית המתים, לא, בחבל ארץ נתוּן ותחום ומסומן בדיוק, הארץ המובטחת, המיושבת, כמובן, בעמים אחרים, היושבים בה מימים ימימה אבל אין זה מקנה להם שום זכות עליה כי היא מובטחת לנו, אותה יוֹהרה מטורפת, אם כן, אותה הונאה עצמית שגם מאות שנות גלוּת, גיחוּך וּרְדיפה לא הועילו למתן, מצאה לעצמה מקבילות מגושמות יותר בעברית המודרנית, העברית החדשה בחלה בפיוט המקראי.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

העברית החדשה, בדרכה הגסה, פשוט מניחה מראש, וליתר דיוק – מנחה את היהודים לא להגר, כפי שעושים כולם, לא, היהודים עולים לארץ ישראל, אֵרֶץ שהם ניכסו לעצמם בהא הידיעה כך שהם שבים אל הַאַרץ ועולים ויורדים לַארץ ומהַארץ במקום להגר אליה וממנה כמו כולם. לניבים האלה נודעת חשיבות מכרעת עד כדי כך שהם הוטמעו כלשונם בשפות אחרות, ויותר מכול באנגלית ובאמריקה, היהודים מאמריקה מֵייק עליה, כלומר הם עושים משהו, משהו טוב, בדרך למעלה, וכך הם מגשימים את שני העקרונות הגדולים של אמריקה, עקרון העשייה ועקרון הטיפוס העקשני למעלה, אבל כל זה לא נועד אלא להעלים את העובדה שהם מהגרים לארץ הזאת, וכך עושים גם היהודים הרוסים, האתיופים או הצרפתים וכל האחרים, היהודים ההודים, היהודים הסינים והיהודים האינדיאנים, כל יום מתגלה שבט חדש של יהודים באיזו פינה נוספת בעולם וכולם ממהרים להטמיע את העליה בשפות האם שלהם, כך שכל יהודי, או מי שמתיימר להיות יהודי, יכול עכשיו לבוא לפה באמונה שלמה שכל המקום הזה שייך לו, ויש לו זכות אבות עליו, ובו ברגע שהם נוחתים כאן, או אפילו אם כף רגלם לא דרכה כאן מעולם כי הלוא גם שם, בגלות ניו יורק או בדרום צרפת, יש להם את זכות האבות שלהם על הארץ, ובו ברגע שהם נוחתים פה מיד הם מתהלכים בארץ כאילו היו בעלי הבית ומותר להם לגרש בבעיטה, וגם לדרוס, אם רק מתחשק להם, לדרוס ולהרוג את כל מי שאתרע מזלו לחיות על המגרש המוכרז שלהם באלפיים השנים האחרונות.

שאלת המקור נעשתה הרת גורל, כמובן, אך ורק מרגע שהמושג עצמו איבד כל משמעות. הרי לאף אחד כבר אין באמת מושג מהו מקור, או מהי המשכיות; אבל היהודי, היהודי הנודד, הפיק את המקסימום מן הנהייה הכללית לשורשים: הוא שב. היהודים, לאחר שהגשימו את המעשה היחיד במינו והמנוגד לטבע של השבוּת, רתמו את כל כישוריהם יוצאי הדופן על מנת להפשיט את ארץ הקודש שלהם מעַבָרַה, גירשו את תושביה הילידים, ביראו את צמחייתה הטבעית ורמסו לבלי הכר את פני הקרקע, זורעים שנאה והרס בכול ומתבוססים באי-צדק, שחיתות ואורגיה של בנייה מפלצתית, בדיוק כמו כל יתר האנושות, מן הראוי להוסיף, בכל מקום ובכל הזמנים, אולי רק ביתר חיפזון, בגלל שהגיעו מאוחר, והמפליא בדבר הוא ששוב הם הצליחו לרצוע את תשומת הלב של העולם כולו לפיסת האדמה הדלה הזאת, הצרה, הזעירה ממש, המקום המרתק ביותר שאני מכירה, יש להודות, המקום שאני כובשת ומתביישת בכך אבל לעולם לא אוכל לקרוע את עצמי ממנו, ממש כשם שאיני יכולה שלא להקרע בין העברית שהיא, לכאורה, שפת אמי, לבין שפת הקריאה שלי, האנגלית, וגם הכתיבה, כי למעשה אני קוראת וכותבת באנגלית, שפה שאני מעריצה ובזה לה, בדיוק כפי שאני מתעבת ומעריצה, אם להמשיך בסחרור הברנהרדיאני עד הסוף, עד שאפלט ממנו ואתפוצץ, את שפת אמי.

מובן ששפת האם שלי לא היתה שפת האם של אמי. אמא שלי דיברה עברית שוטפת אבל לא מושלמת. המבטא הוא שהסגיר אותה מיד, לא הדקדוק והתחביר, כמעט ולא. בעל כורחי הערצתי את שליטתה בְּשפה שהיא רכשה רק בשנות העשרים לחייה, שפה שמעולם לא למדה ביסודיות, אם בכלל, ואשר היתה זרה כל כך לשפתה אם כי אין לדעת, למעשה, מה היתה שפת האם של אמי, מאחר וילדותה עברה עליה במחצית הראשונה של המאה העשרים באירופה הלא מאוחדת והיא נקרעה, לא רק מן הבחינה הלשונית אלא בפועל ממש, בין צ'כיה לבין סלובקיה, הונגריה וגרמניה, שלא לדבר על גליציה ופולין, שמהן כנראה באו סביה. כמובן שאת הגרמנית אהבה יותר מכול, בה במידה ששנאה בכל מאודה את הגרמנים ודי!.. הסחרור הגרמני הזה יוצא לי מהאף. השאלה היא, האם אני מסוגלת להוציא את הגרמנים מהראש?

X

מרגע שהתחילו לטפל בה בקורטיזון, המערכות של אמי נסדקו מכל עבר ובקצב מואץ להבהיל עד שקרסו במפתיע דווקא כאשר היתה מאושפזת בבית החולים לבדיקה שגרתית שהתוצאות שלה, לדעת הרופאים, היו בפירוש משביעות רצון, והעידו על שיפור משמעותי ברמת ההמוגלובין בדמה. ההוכחה החותכת, הבלתי ניתנת לערעור – פֵּלט המחשב עם תדפיס התוצאות המשביעות רצון בבדיקות המעבדה – הגיעה בדואר לַדיור מוגן שבועיים או שלושה אחרי הלווייה. אפילו אמא שלי, בניגוד לחשדנותה הרגילה, והיא היתה התגלמות החשדנות, בעיקר ביחס לכל דבר שנגע לסיכוייה להשאר בחיים, הרי זה מה שהציל אותה במלחמה ואיפשר לה להגיע, על אף בריאותה הלקויה, לגיל שמונים, אבל אפילו היא כמעט נתפסה לשאננות בעקבות המפנה המדעי לטובה במצבה. אי אפשר להגיד, אם כך, שלא היתה לי הצדקה מסוימת להתייחס לדחיפוּת שתבעה ממני, בפעם האחרונה בחייה שהתקשרה אלי, כאל עוד אזעקת שווא. במשך כל הלילה, הלילה האחרון בחייה המוּדעים, היא לא התקשרה אלי; היא חיכתה כל הלילה, עד הבוקר, קצת לפני שמונה בבוקר. זה נראה לי מוזר בדיעבד אבל כך היה. הפחד שאתעצבן עליה בגלל עוד אזעקת שווא היה חזק מן הפחד שלה מן המוות באותו לילה מפחיד, המפחיד מכל לילותיה המפחידים – אבל האם לא היתה כבר, ככלות הכול, בַּבּית חולים? זה בוודאי מה שאמרה וחזרה ואמרה לעצמה כל אותו לילה, וזה כמובן מה שאני אמרתי לה כאשר התקשרה אלי בבוקר.

אני מבינה שאת מרגישה לא טוב, אמרתי לאמא שלי בבוקר, כשהתחילה להתקשר אלי בבהילות, בהפוגות מתקצרות והולכות, כדי לזרז אותי בדרכי לַבּית חולים, אבל מה את רוצה שאעשה, שאלתי אותה, הרי את כבר בַּבּית חולים! הסכמתי לבוא ישר אבל לא הייתי מוכנה בשום אופן שתלחיץ אותי. היא צלצלה עוד פעם ואמרה לי לקחת טקסי ולהגיע מיד ואני רטנתי קצת אבל יצאתי לדרך, לקחתי מונית ונתקעתי, כמובן, בפקק התנועה של הבוקר. לא היה שום טעם להמשיך ולשלם על המונית, שכנעתי את עצמי, היות ונתקענו על הכביש הישר, החוצה בקו ישר שלוש רשויות עירוניות בדרכו הארוכה לבית החולים, וכאשר ראיתי אוטובוס תקוע לפנינו בשיירה ירדתי מן המונית והספקתי להגיע לתחנה בזמן, בלי לרוץ, בהליכה מתונה, ולתפוס אותו.

אני עדיין בוערת מבושה כשאני נזכרת בזה אפילו שזה באמת לא שינה לכאן או לכאן. אני זוכרת שעל האוטובוס שקעתי בכסא, התרווחתי ממש בכסא וצפיתי בסקרנות מסויימת ברצועת הנוף העירוני המשמים, רצף אחד מתמשך של חנויות זולות, מחסנים ומוסכים בבניינים נמוכי קומה, מרוּפּטים ומפוּייחים, החותך ועובר דרך כמה מן השכונות העניות ביותר במדינה, המנוּונוֹת ביותר, ללא עץ אחד לרפואה, כמעט חרֵבות, אבל לא מספיק ישנות כדי להצמיח לפחות אותו מיסתורין מאיים, שהזמן מעניק לפעמים לשכונות עוני; מבלי לדעת, מבלי לחשוד שאני עתידה לצפות בישימון הקודר הזה יום אחרי יום, ביום ובלילה, בשבועות הבאים, או בחודשים הבאים, איבדתי את החשבון, אין לי מושג כמה זמן, בסופו של דבר, לקח לאמא שלי למות אחרי שחיברו אותה. היא נאחזה בחיים אפילו אז, היא לא היתה מוכנה לוותר והפגינה, אפילו אז, את הנחישות המפורסמת שלה – להישאר בחיים, אחרי הכול, היה הנצחון המפואר שלה, היא לבדה השיגה אותו מבין כל בני משפחתה הרבים, כולם הושמדו על-ידי הנאצים, אפילו אחותה אדית, שאתה ביחד ברחה מהנאצים, אדית היפה, שהיה לה מראה ארי טהור, נכנעה לסרטן בגיל צעיר יחסית, ובנוסף לזה בלי ילדים, אדית המסכנה לא הצליחה להביא ילדים, כלומר לשרוד, אפשר לומר, במובן האבולוציוני.

ישבתי או עמדתי לצד מיטתה של אמא שלי בקצה הפנימי ביותר של האולם הגדול. היו שם עוד שבע מיטות שניצבו בשתי שורות זו מול זו, כל אחת מצויידת בווילון שאותו היו מותחים קצת, כדי לשמור כביכול על הפרטיות, כאשר האחיות ניקו את החולה, או תוך כדי טיפולים מסויימים. שום מיטה לא עמדה ריקה אף פעם אלא לרגעים ספורים, שעה או שעתיים לכל היותר, ורק במקרים נדירים הן פּוּנו כי חל שיפור במצבו של המאושפז; לרוב, כמעט ללא יוצא מן הכלל, המיטה התפנתה בגלל שהחולה מת. הם קראו לאולם המוות הזה "חדר מעורב", כלומר משותף לשני המינים; הם השתדלו לשמור את השורה בצד אחד לזכרים בלבד ואת השניה לנקבות, אבל זה אף פעם לא הסתדר, הכניסות והיציאות הלא מתוזמנות הפרו תמיד את הסימטריה. לחדר הזה, לאולם המקולל הזה, הובאו רק המקרים הנואשים ביותר במחלקה הפנימית, אלה שסווגו תחת הַפניה לטיפול נמרץ או בּידוד אך לא הועברו למחלקה לטיפול נמרץ ולא הושמו בבידוד, וגם לא התקבלו למחלקה ייעודית, כי בבית החולים הזה, כמו בכל בתי החולים בכל מקום, שרר מחסור קבוע במיטות.

ניתן היה לִצפּוֹת ואפילו לדעת מראש, נגזר מראש, אפשר לומר, כי במוקדם או במאוחר אמא שלי תידבק בחיידק בית החולים הקטלני ותמות ממנו, כמו רוב החולים המוחזקים מחוּבּרים למכונה לאורך זמן, אם בגלל ששקעו בתרדמת או מפני שהורדמו במכוון. אני מכירה רק חריג אחד, מקרה יוצא מן הכלל של גבר שחוּבּר למכונה כמה חודשים לפני אמא שלי: האיש הזה עוד חי (אם זו המילה הנכונה) היום, בשעה שאני כותבת את העדות שלי, יותר משש שנים אחרי מות אמי. למען האמת, לא הייתי יודעת כמה שנים עברו מאז שהוא חוּבּר, וכמשתמע מכך, גם מאז מות אמי, אלמלא העידכונים בתקשורת, שם מזכירים לנו מדי פעם, אמנם לעתים רחוקות יותר ויותר, מה מצבו של אותו איש שהיה פעם ידוּע (או נודע לשמצה). אין שום ספק כי רק הודות למעמדו הגבוה הוא מוחזק בבידוד החמוּר ביותר, זוכה לטיפול ברמה אחרת, וכתוצאה מכך חמק מגורלם (ממזלם) של שאר החולים המחוּבּרים. אבל אני מעדיפה להשאיר את שמו המתועב מחוץ לדין וחשבון הזה.

דרשנו, בהתחלה, ואז התחננו, ואז ניסינו להפעיל קשרים, והתחננו עוד קצת (בפחות להט) שיעבירו את אמא שלנו למחלקת טיפול נמרץ לבבי, לשם היתה שייכת; אבל הובהר לנו, ובעצם נרמז לנו (שום דבר לא נאמר במפורש בבית החולים, מאחר וכל מילה יש לשקול כנגד תביעה עתידית), שהם תמיד יתנו עדיפות לחולים צעירים יותר, בעלי סיכוי טוב יותר להחלים. לא יכולתי לערער על ההיגיון ואף לא על צדקת המדיניות הזו. המחסור הנצחי בכוח אדם במחלקה הפנימית וכן אטימות מסוימת, הפושה בכל בתי החולים (אם כי מספר רב להפתיע מאנשי הצוות לא היה נגוע בה, והיתה לנו סיבה טובה להעריך זאת) גרמו לתופעות חוזרות ונשנות של זלזול והזנחה באולם ההוא, של המקרים הקשים, רובם זקנים או כאלה שדינם כבר נחרץ. במיוחד מאוחר בלילה, בשעות הקטנות של הלילה היו מכונות ההנשמה מתחילות לצפצף ומכל עבר, באולם ההוא, היו המכונות מצפצפות את אזעקת החירום שלהן, כל אחת לחוד או כמה ביחד, שעות על גבי שעות, לפני שמישהו מן הצוות הואיל להופיע, וכאשר היית יוצא בריצה לקרוא לאחות – ובמוקדם או במאוחר, כל אחד מבני המשפחה הספורים שנשארו בלילה לצד מיטותיהם של ברי המזל מבין המאושפזים היה רץ לאחות – כאשר היית רץ ומזעיק בבהלה איזה אחות, או אח, הם היו מנפנפים אותך בנזיפה, שמענו, אנחנו יודעים, היו נוזפים בך – מה שהיה נכון ללא ספק, היות וכפתורי המצוקה דלקו וצפצפו בתחנת האחות – ומבטיחים לך שמישהו כבר ייגש לשם, עוד מעט; אבל אף אחד לא בא.

זה המשיך לצפצף, אות המצוקה, זה הואץ, זה התעצם, לפחות כך נדמה לך, אבל פחדת להטריד אותם שוב – לוקח מעט מאוד זמן, בבית החולים, ללמוד שפלוּת רוח מהי; אתה נעשה מאוד כּנוּע, ערמומי באופן מבִיש וכנוּע בכל מגעיך עם הצוות, הרי אתה נתון בידיהם לגמרי, לשבט ולחסד, מידת הסבל של יקיריך, וגם חייהם, למעשה, תלויים בהם – אבל הצפצוף היה נמשך ונמשך; שמעת את צליל הטפטוף האטי הקבוע מן הצינוריות מוּאט כאילו, מוּאט, ויכולת לראות בבירור שאחד מן השקיקים הרבים, השקופים והתמימים למראה שבהם היו תלויים חיי אמא שלך ריק, התרוקן כמעט לגמרי, אולי עד כדי סכנת חיים, או ששקיק אחר, פחות תמים למראה, שהיה תלוי נמוך מן האחרים על אחד העמודים הניידים לצד המיטה ומחובר בצינורית שקופה לאיזה מקום לא נודע בגופה המבעית של אמא שלך, התמלא, הוא כבר היה מלא עד להתפקע, ועוד מעט, חששת, יתחיל השתן הכהה להבהיל לעלות על גדותיו, או שיזרום בחזרה באופן מסכן חיים לתוך הגוף או, גרוע מזה, הקצב הקבוע של צליל מכונת ההנשמה היה משתנה, הנהמה העמוקה, המבעיתה, הואצה ללא שיעור פתאום, או שדממה לגמרי, אבל אפילו הגחמות הנבזיות ביותר של מכונת ההנשמה לא היו מפחידות כמו הסימנים שבקעו מאמא שלי, או מהגוף של אמא שלי, כאשר היא (או זה) נתקפה כאבים או חרדה וידיה פרכסו ותפסו באוויר ביתר קדחתנות, פניה הפכו לעווית, גניחות רמות חמקו מתוך התרדמה השלווה כביכול, מתוך חוסר ההכרה שלה: אז כבר לא יכולת לחכות יותר, אז היית מוכרח לרוץ לתחנת האחות ולדרוש שישלחו אליה רופא, והם היו נוזפים בך, ואתה היית צועק, ועושה סצינות, ואף אחד לא היה מגיע, והיית יושב וצופה בייסוריה ובוכה בלי קול בזעם אין אונים, וזוחל חזרה על ארבע לבקש מהם סליחה ומפציר בהם בקול בוכים, בחנופה, כי ידעת שהם יענישו אותך, ובעצם אותה, בגללך, אם לא תביע חרטה, ומאוד ייתכן שגם אם כן, גם אם תתנצל יענישו, עד שבסוף, אחרי שחלף נצח, כי התברר לך שהנצח יכול להמשך חצי שעה, אבל לפעמים עברה שעה שלמה של ייסורי נצח, אם לא יותר, עד שהם היו באים, כאילו לא קרה כלום, ומחליפים ביעילות את מה שזה לא יהיה שצריך להחליף, והיית נרגע קצת, עד המשבר הבא, שקיווית והתפללת חרש שלא יגיע מיד, כפי שאכן קרה לא פעם, ושעד אז תתחלף המשמרת ותגיע האחות הטובה, אבל הדבר המפלצתי באמת היה שבמשך כל אותו זמן, בכל דקה ודקה, אפילו כאשר היית אחוז אימה, רועד מרוב פחד שתאבד אותה, גם קיווית, קיווית והתפללת, שאמך תמות.
כאשר ישבתי לצד מיטת אמי, יותר נכון עמדתי, רוב הזמן עמדתי כי הכול בבית החולים הגעיל אותי ופחדתי להידבק ממשהו, לא יכולתי לחכות כבר לרגע שאוכל להסתלק משם והייתי עצבנית מכדי לשבת, בכל זאת ניסיתי מדי פעם, בישיבה או בעמידה, לקרוא ספר. לאורך כל אותם שבועות היה זה תמיד אותו ספר כיס צנוּם שסחבתי אתי הלוך ושוב לבית החולים והעמדתי פנים שאני קוראת בחוזרי שוב ושוב על אותם דפים כמו מטומטמת, בלי להבין שום דבר ממה שקראתי. אולי בחרתי דווקא את הספר המסוים הזה כי היה דק ולא שקל כמעט כלום ונכנס לי לתיק. חבר אחד שידע על אהבתי לז'ורז' פּרק הביא לי אותו מביקור בפריז כמה שבועות, או חודשים, קודם. על כל פנים, כשלקחתי אתי את הספר למיטת אמי בפעם הראשונה לא עשיתי זאת במודע, או לפחות לא תפסתי עד כמה זה מתאים (או מקאברי), לקרוא את Un Homme qui Dort לצד המיטה של אמי המורדמת.

בשלב מסויים התחלתי לצוּר את המילים בפה; כך אני נוהגת לפעמים בזמן הקריאה בשפה זרה, כאשר כישוף ההברות היפות משתלט עלי וסוחף אותי עד שאני מתעלמת לגמרי, בסופו של דבר, מִתוֹכנן. בחלוף הימים נראה היה שאמי מתרחקת והולכת, וכבר לא ניתן להשיבה, ואני הייתי מוציאה את הספר הקטן וקוראת לה בקול רם, אמנם לא רם דיו להסב תשומת לב מהמיטות השכנות. הכול היה מאוד מטושטש, לא נהיר, לא הבנתי כלום, זאת האמת. רק ברגעים נדירים, כאשר היאוש המאופק של פּרק פּילח פתאום את הקסמותי מהדקלום שלי, אז, להרף עין, היתה הזוועה שבמשחק הזהויות הזה הולמת בי, בדיוק כפי שגוברת עלי הבושה ברגע זה, ביושבי לשולחן הכתיבה שלי לכתוב בנחת על המוות, על מותה שלא בטרם עת של אמא שלי, כאשר כל אותו זמן זורעת המדינה שלי מוות וחורבן בקנה מידה המוני, כאשר חיל האוויר שלי מוחק את מחנות הפליטים אשר בבתיהם התנחלתי והתותחים שלי, הממומנים בכספי המיסים שלי, מרעישים אותם, כלומר מפוצצים את בתי החולים ובתי הספר שאליהם נמלטו הפליטים הללו מבתי הפליטים המוּפגזים שלהם לבקש מקלט. באופן בלתי נמנע, גם אם אנסה להתנגד בכל כוחי, ברנהרד והאובססיה הגרמנית מסתננים פנימה. אני לכודה במעגל קסמים (מעגל מרושע) שמבטל, מעצם טבעו, את שאלת המקור. כדי לפרוץ את המעגל אני חייבת להפסיק לכתוב; אני חייבת להאמין בכוחי שלי לשנות. או רק להקטין את הבושה, להרגיש הגונה יותר? כך או כך, שוב אני יוצאת לרחובות כדי להכריז על התנגדותי לפשעים המבוצעים בשמי. אנחנו צועדים, מיעוּט מבוּטל של מפגינים, אל מול פני ההסכמה הגורפת. על המנהיגים שלי (המנהיגים שלי!) זה לא משפיע כהוא זה: הפופולריות שלהם נוסקת בסקרים; ההמונים, המיוצגים על ידי התקשורת ובהמות הטוֹקבּק, מאוחדים בריקוד על הדם, הטבח בשידור חי מנצח את הרייטינג של תכנית המציאות עם אחוזי הצפיה הגבוהים ביותר בטלוויזיה, את התוכנית המתחרה (התאומה), הישרדות. הדבר ההגון היחיד שנותר לך לעשות כאשר התעוררת לגלות כי אתה לכוד במעגל הרשע של היקום הוא לזחול בחזרה למיטתך ולהפוך את פניך אל הקיר, כהצעתו של פּרק בספר הקטן שקראתי בקול לאמי המורדמת בבית החולים. אבל אם כך, אז למה פּרק עצמו, במקום להפוך את פניו אל הקיר, כתב ספר בשם Un Homme qui Dort?

נשאר לי רק זיכרון מעורפל מן הספר, חוץ מתמונה חיה אחת של גיגית פלסטיק ורוּדה ובה ששה גרבּיים ספוּגים בְּמים שהושארו להרקב. מן הדפים האחרונים אני בכלל לא זוכרת כלום, בשלב מסויים באותה תקופה מעורפלת פיתחתי חום גבוה, בוודאי נדבקתי בשפעת נבזית במיוחד בבית החולים אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להעדר לאורך זמן ממיטתה של אמי כי לא היה מי שיסעד אותה מלבדנו, אחותי הבכורה ואני (אחותי השניה תכננה כל הזמן לבוא ומסיבה זו או אחרת נאלצה לדחות את הטיסה, עד שהגיעה ברגע האחרון ממש ללווייה). די מהר התברר שאנחנו שתינו לבד לא נעמוד בנטל, ולא נוכל להמשיך להשגיח כל הזמן על אמא שלנו. החלטנו, לא בלי התלבטות, לשכור אישה שתעשה את הלילות לצד מיטתה. זה דמה במידה רבה לשכירת מקוננת מקצועית. בהתחלה היא הגיעה בזמן, פחות או יותר, ולנוכח גופה של אמי התאמצה להפיק מגרונה כמה אנחות רחמניות שעמדו בניגוד חד לפניה הקשים. בהמשך החלטנו להפסיק את העמדת הפנים ולוותר על השומרת השכוּרה, שעלתה הרבה כסף; ייתכן שגם הרגשות שלנו התקשו.

אמי כבר היתה אז הרחק, הרחק מאתנו, ורק לעתים נדירות, כאשר ליטפנו אותה, או לחשנו באוזנה מילים מרגיעות, חל שינוי קל, בקושי ניכר לעין, ומין שקט כמעט וירד על מסכת הייסורים שכבר התקשיתי לזהות כאמא שלי. ביום שהגעתי לעמודים האחרונים בספרו של פּרק, אני זוכרת, הדרדר מצבה של אמי עד כדי כך שאפילו הרופאים היו מוכנים להודות – ולו גם בהיסוס רב – כי יתכן ויצאה מטווח השפעתם. הפצעים על גופה, בייחוד בשפתיה המרוטשות, החמירו מאוד ולא הפסיקו לדמם, כך שלא הצלחתי למצוא פיסת עור רחבה מספיק כדי למרוח את קרם הלחות שבעזרתו נהגתי לעסות אותה, לפי עצת בתה של חולה אחת במיטה סמוכה.

זה היה ביום ששי, יש לי סיבה טובה לזכור זאת. ידעתי ממש מההתחלה, מרגע שהרדימו אותה, שאמא שלי תמות ביום ששי. אין לי מושג למה אבל כך היה. בלילות השישי הראשונים, הראשון והשני לפחות, התעקשתי להישאר אתה כל הלילה. היא תמיד ייחסה חשיבות עצומה לכך שנבלה את ערב שבת ביחד. ידעתי שאסור לי לנטוש אותה בערב שבת. ההחלטה הנחושה הזו, ככל האחרות, התפוגגה עם הזמן, כאשר הזמן חלף ואמי לא מתה. בשעות אחר הצהריים של יום הששי האחרון – התאריך נשכח ממני – הקראתי לאמא שלי את העמודים האחרונים בספרו של פּרק, אבל רק בקושי הצלחתי לפענח את המילים הזרות מבעד לדמעות הזעם והרחמים, או התשישות. היה לי עדיין חום. האולם היה שקט באורח בלתי רגיל, אני זוכרת, ושתים או שלוש מן המיטות עמדו ריקות ולא אוכלסו בינתיים. יש לשער כי העצב של יום ששי אחר הצהריים, כאשר בית החולים מתרוקן למחצה, ירד עלינו, על אלה שנשארו שם, ביחד עם אור החורף המאפיר בחלונות האטוּמים וזמזומן המודגש של מנורות הניאון והמהום המזגנים התמידי, המופרע באותה נהמה איומה או אנקה שבקעה בקצב לא סדיר ממכונות ההנשמה, והטפטוף האטי לאין שיעור של נוזלים לא מזוהים מתוך ולתוך השקיקים השקופים, הצינוריות וגופי אדם. אני זוכרת (אבל אולי בלבלתי את הימים, וזה קרה ביום אחר) את שכנתי, שטיפלה תמיד בחריצות ובמיומנות שקטה באמה, מפטפטת חרש עם אמה שענתה לה בכתב, בכותבה ביד זריזה בפנקס הקטן ששימש אותה לשיחותיהן, כי גם היא היתה מחוברת בצינור מהגרון למכונה – אם כי לא מורדמת – ולפיכך לא יכלה לדבר.

בהמשך השורה היה מישהו נאנח בהפוגות כמעט קבועות אך במקרה, מקרה מוזר ורחוּם, נחסכו מאתנו לשעה קלה רעשיה הבּוֹטים יותר של האומללוּת, אף אחד לא קילל ולא התפלל, לא היו צרחות או בכי ולא שיעולים ולא חרחורי המוות וצפירות החירום התופתיות, אפילו לא נחירות והפלצות ורקיקות ושאר הקולות הגסים של השיגרה. זה היה, פשוט, רגע נדיר של עצב. אבל היה עוד גורם לרושם הזה של ריחוק, של נייטרליוּת, נאמר, בלתי סבירה, כמעט חלומית: בעטיה של המחלה איבדתי את חוש הריח שלי. הבחנתי בכך עוד לפני שחזרתי לשבת לצד מיטת אמי, כלומר עוד בבית, למיטב זכרוני, אם כי לא הייתי בטוחה בכך. הייתי בטוחה רק שהאבידה קשורה באיזה אופן לחום הגבוה שממנו סבלתי כבר ימים על ימים ולא היה אפשר להוריד אותו, הוא פשוט לא ירד, גם לא אחרי שהתחלתי לקחת אנטיביוטיקה. הייתי בטוחה, או כמעט בטוחה שאיבדתי אותו, את חוש הריח שלי, את האף שירשתי מאמי – לצמיתות.

אובדן זה – ובהחלט עמדתי על גודל האבידה כבר אז, בזמן התרחשותה – חסך ממני, עם זאת, ביום הששי האחרון לחיי אמא שלי, את עינוי הריחות הנאלחים הרבים מספור הממלאים, מטבע הדברים, את חלל בית החולים. למען האמת, עד שאיבדתי את חוש הריח, במהלך השבועות (או החודשים) הראשונים להרדמתה של אמי, עסקתי כל הזמן במאמץ נלעג לא לנשום! ניסיתי לא לשאוף פנימה את אוויר בית החולים הנתעב שהקיף אותי, לנשום נשימות שטוחות דרך האף, מאמץ מופרך ומטומטם, שהסתיים תמיד בשאיפות בהולות מלוא הגרון. בכל פעם שחזרתי הביתה הייתי מתפשטת מיד וזורקת את כל הבגדים לכביסה ואת עצמי למקלחת, את הנעליים והתיק השארתי קרוב לדלת, פחדתי להניח לחפצים הנגועים האלה להיכנס פנימה, נמנעתי אפילו מלרוקן את התיק מתכולתו או לגעת בו בידיים חשופות בזמן שהותי בבית. חשבתי שלעולם לא אוכל להפטר מזיכרון הריח המובהק של בית החולים, אבל התבדיתי. שכחתי אותו. לכל היותר אוכל לנסות לשחזר אותו על פי ההיגיון, על ידי איזכור מרכיביו המתבקשים, אבל זה יהיה חסר טעם בדיוק כמו מאמצי לא לנשום אותו.

לכן, אולי משום שהשתחררתי מחוש הריח שלי, נכנעתי לאותו רגע חולף של עצב שליו בבית החולים, ביום הששי האחרון לחיי אמי. אני יודעת בוודאות שאמרתי לה בלהט כמה אני אוהבת אותה, להט שאף לא חשדתי בקיומו אלא מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, אחרי שמתה. דמעותי הרטיבו את כל פניה החתוּמים, הפנים המיוּסרים ועם זאת חתוּמים, כאשר התחננתי בפניה לוותר על המאבק, להרפות, אין עוד שום טעם להתעקש, הסברתי לה. אין טעם, אין טעם, לחשתי וחזרתי ולחשתי באוזנה של אמא שלי, בבקשה, התחננתי בפניה, בבקשה תמוּתי, את כבר יכולה למות, אמא, והיא נעתרה לי, עוד באותו לילה, אחרי שעזבתי אותה, נטשתי אותה, צריך לומר, לגמרי לבד בליל ששי, בלי אף אחד שיחזיק לה את היד או ילטף את ראשה המעוּנה, אמא שלי מתה. לעולם לא אדע איך אמי מתה כי לא נשארתי לצדה. לכן, בתמוּרה, נשארתי ואשאר עד סוף ימי עם כל אימי הדימיון.

הם חבשו את החלק התחתון של פניה לפני שהגענו לבית החולים, אחותי ואני, אולי כדי להסתיר את הפצעים המזוויעים שנגרמו מחיבורה למכונה או על ידי משהו איום אף יותר, משהו שהשתדלתי בכל מאודי לא לנחש, אשר יתכן והיה תוצאת פרפורי הגסיסה, אם לא הגורם להם... לאחר הזעזוע הראשון מן הלובן הצח, המהוגן והמצמרר של התחבושת, שהיתה הדבר הראשון שבו הבחנו כאשר הפשלנו לבסוף, בחרדה מובנת, את הסדין מעל פניה, הוכינו שתינו בתדהמה מיופים של הפנים ומן השלווה רבת ההוד שהיתה נסוכה עליהם. המסכה התפוחה והמעוותת שהשארתי על המיטה, כמה שעות קודם לכן, עברה תמוּרה כזו שבפעם הראשונה בחיי, בחיי הבוגרים על כל פנים, עמדתי לפניה מתוך יראת כבוד כנה, במין הערצה מוכת יראה, כמו בשחר הילדות, בערפל שלפני התהוות הזיכרון, כי הפנים המושלמים, החלקים, שראיתי עכשיו לנגד עיני היו שונים בתכלית מאלה שהייתי רגילה לראות, לא רק בזמן ההרדמה של אמי אלא עוד הרבה לפני כן, זמן רב לפני שחלתה אפילו, בזיכרונות המוקדמים ביותר. באופן פלאי הושבה לפניה של אמא הצורה הסגלגלה הנאה והדקה שהכרתי רק מתצלומי נעוריה המוקדמים, ועיניה, אשר נעצמו ביד נעלמה ורחומה, הציגו את הסוד האמיתי של יופיה – את לכסונן הקל, העדין של העפעפיים. אלה היו פנים שלא ראיתי מעולם, ואף לא יכולתי לראות, כי היו להם התווים הטהורים של פני נערה, אשר לא נוּגעוּ על ידי החיים.

הפרק ״אחות!״ הוא חלק מספרו של בן פול ״מלך, בלש״, שראה אור בהוצאת בבל. בן פול הוא שם בדוי וזהותו אינה ידועה אף לא לשרון רוטברד, מו"ל בבל.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בן פול .


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אחות!

01
נעמי

הכתיבה יפה, הכנות ותאור תחילת הסוף מתוארים באופן נוגע ללב.

אך כמה רגשי נחיתות יכול להיות לבן אדם אחד?
לא נעים להיות יהודי,
לא נעים כי המקור שלנו לא מקוף
(אולי מקור הכותב\ת)
לא נעים להאמין כי אנו עם נבחר
(גזענות לא באפנה, ה?)
לא נעים כי חיילים שלנו נאלצים להתגונן מאיום המנהרות וארגוני הטרור.

באמת לא נעים.

בשנים האחרונות ארצנו התמלאה בפליטים מסודן אריתריאה- אני בטוחה כי התפנה בארץ מוצאם מקום, אפשר להקים שם את חוות הנחיתים.
ובכלל זו הייתה אחווה ראויה לשמה ארים ושחורים, לא.

בהצלחה!
תשלחו גלויות.