אחריות של ענקים

איך בונים אחריות חברתית? בעולם הכלכלה והעסקים השאלה מעסיקה רבים, ונוגעת לחברה כולה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הָעִוְּרִים וְהַפִּיל(חלק ראשון)1
שִׁשָּׁה הָיוּ בְּאִינְדּוּסְטָן
שׁוֹקְדֵי עַל מִשְׁנָתָם,
יָצְאוּ לָזוּן עֵינָם בְּפִיל,
אַף כִּי עִוְּרִים שֶׁשְׁתָּם,
שֶׁאַגַּב הִסְתַּכְּלוּת
תָּנוּחַ דַּעְתָּם.

רִאשׁוֹן אֶל מוּל הַפִּיל צָעַד,
וּכְדֶרֶךְ הַסּוּמָא
מִשֵּׁשׁ הֵיטֵב בְּצַלְעוֹתָיו,
הִפְטִיר מִיָּד: "מַשְׁמָע,
הַפִּיל רֵעַי בְּלִי צֵל סָפֵק,
הִנּוֹ כְּעֵין חוֹמָה."

שֵׁנִי אָחַז בְּשֶׁנְהַבָּיו
יָדָיו שְׁלוּחוֹת מָרוֹמָה:
"הוּא כֹּה חָלָק, אָרֹך וָחַד,
מִבּוֹמְבֵּי עַד לְרוֹמָא,
אֵין כָּל פְּלֻגְתָּא כִּי זֶה הַפִּיל,
הִנּוֹ כְּעֵין הָרוֹמָח."
שְׁלִישִׁי, שֶׁבִּשְׁקִידַת מַתְמִיד
אֶת תַּלְמוּדֹו רָכַשׁ,
לָפַת חִדְקוֹ הַחֲלַקְלַק,
וּבְבִטְחָה לָחַשׁ:
"הַפִּיל רֵעַי, בְּלִי פִּקְפּוּק,
הִנּוֹ כְּעֵין נָחָשׁ."

הָרְבִיעִי, עוֹקֵר הָרִים,
יָצָא נֶגְדּוֹ חוֹצֵץ,
יָדוֹ סָבִיב לַבֶּרֶךְ שָׁת
לַוִּכּוּחַ קֵץ:
"הַפִּיל, הָעֵזּוּ לְהַכְחִישׁ,
הִנּוֹ כְּעֵין הָעֵץ."

הַחֲמִישִׁי בָּאֹזֶן חָשׁ,
וּבַטּוּחוֹת צָפָה,
מַסְקָנָתוֹ כְּמַסְמֵרוֹת,
מִלָּיו אֱמֶת צְרוּפָה:
"הַפִּיל, וְדַי לְהִתְפַּלְפֵּל,
הִנּוֹ כְּעֵין הַמְּנִיפָה."

שִׁשִּׁי שָׁלֵו וּמְכֻנָס
וְסֵמֶל הַפִּקְחוּת,
תָּפַס לַפֶּלֶא בִּזְנָבוֹ
וְסוֹף לַהִתְוַכְּחוּת:
"הַפִּיל, וְזֶהוּ סוֹף-פָּסוּק,
הִנּוֹ כְּעֵין הָחוּט."

שלל גישות – במשפטים מנהל עסקים, סוציולוגיה, יחסים בין-לאומיים, אנתרופולוגיה ומדע המדינה – עוסקות בשאלת האחריות החברתית של תאגידים (להלן: אחריות תאגידית). בקרב עסקים עוסקים באחריות תאגידית משרדי פרסום ויחסי ציבור, יועצי תקשורת או פירמות של רואי חשבון וייעוץ עסקי. את שאלת האחריות התאגידית ניסחו גם האו"ם, על שלוחותיו השונות (למשל הבנק העולמי או מועצת זכויות האדם), קרן המטבע הבין-לאומית, ה-OECD וגופים שונים של האיחוד האירופי. ממשלות מאמצות הבנות שונות באשר לאחריות תאגידית ומביאות אותן לידי ביטוי בחקיקה, במדיניות ציבורית, במכרזים ובהנחיות מנהליות; וארגוני זכויות, תנועות חברתיות, צרכנים וקהילות, מצדן, מפרשים את האחריות התאגידית בצורה שמנוגדת לעיתים לתפיסה שמקדמים תאגידים עסקיים.

עבור חלק מהשחקנים הרלוונטיים מהותה של האחריות התאגידית טמונה בהיותה מנגנון וולונטרי שנועד לקדם טוב חברתי כלשהו החורג מחובת הציות לחוק. עבור אחרים קידום האחריות התאגידית מותנה בגיבושן של נורמות אכיפות וסנקציות בגין הפרתן. לעתים האחריות התאגידית נתפסת כתחליף ראוי לאחריות ממשלתית, ולעתים כהפרטה לא רצויה של חובות המדינה; לפעמים מבינים אותה כשכלול מוסדי וכהרחבה של מסורת פילנתרופית שימיה כימי הקפיטליזם, ולפעמים כמערך ניהול המכוון כלפי אופן הייצור וכלפי דפוסי הפעולה המסחרית של התאגיד; פעמים אחדות היא נחשבת מנגנון חלוקה אנטי-קפיטליסטי, ובאחרות – מנגנון חלוקתי נאו-ליברלי. לאחריות התאגידית יש גם היסטוריה וקריירה. האופן שבו מנוסחת, מובנת ומתופעלת האחריות התאגידית בהקשרים קונקרטיים תלוי הן בתחרות המתמדת על הגדרתה בין השחקנים השונים הפועלים בשמה והן באסונות ייצור, שערוריות תקשורתיות, תנודות השוק ואופנות פוליטיות. מטרתו של חיבור קצר זה אינה לבחון – ובוודאי לא לשפוט – הגדרות ותפיסות שונות של אחריות תאגידית. חיבור זה "זן עינו בפיל" באמצעות מבט על האופן שבו שחקנים שונים, הנוקטים "גישה עסקית לאחריות חברתית תאגידית" (the Business Case for CSR), בונים אחריות תאגידית.

 

אחריות חברתית כהשקעה משתלמת

שני עשורים של מאמצים ומאבקים פוליטיים הנוגעים למשמעותה של האחריות התאגידית הובילו לפיתוחה של גישה עסקית, המבוססת על הטענה כי אימוץ ויישום של מדיניות תאגידית העומדת בקני מידה מוכרים כלשהם של אחריות חברתית אינם רק ראויים מבחינה ערכית, אלא גם כדאיים מבחינה כלכלית. על פי הגישה העסקית, מדיניות ופרקטיקות של אחריות חברתית משפרות את תדמיתם של תאגידים ומושכות לקוחות ומשקיעים, מחזקות את הקשר העסקי לבעלי עניין שונים, משפרות את יחסי העבודה בארגון, ובסופו של דבר מיטיבות עם ערך המניות של התאגיד.

הדחיפה החשובה ביותר לגישה העסקית באה מבתי הספר למנהל עסקים, שם פיתחו וטיפחו בשולי המחקר את רעיון האחריות התאגידית. אחריות זו (שלעתים כונתה "אזרחות תאגידית") נתפסה כחלק מהתחום החשוב אך המשני של אתיקה עסקית. לקראת סוף שנות ה-90 החל רעיון זה לזכות במעמד עצמאי ומרכזי יותר במחקר ובתכניות הלימודים של בתי ספר למנהל עסקים. בארצות הברית – ובמדינות רבות אחרות שבהן אומץ המודל האמריקני של לימודי מנהל עסקים (ובייחוד MBA) – הופיעו קורסים ייחודיים, מגמות ותכניות לימודים בנושא. בתי ספר למנהל עסקים משמשים גם מרחב לאירוח סדנאות וכנסים בנושאי אחריות תאגידית, המפגישים את עולם העסקים עם העולם האקדמי ועם מומחים וארגונים בעלי עניין בתחום. בתי הספר פועלים גם כזירה מוסדית מרכזית בכל הקשור למחקר בתחום. כתבי עת ותיקים במנהל עסקים מקדישים מקום רב יותר למחקרים רלוונטיים, ובשנים האחרונות החלו להופיע כתבי עת ניהוליים המוקדשים כולם לשאלת הממשק בין אחריות חברתית וסביבתית ובין ניהול תאגידים.

מחקרי האח"ת במנהל עסקים עוסקים במגוון סוגיות, אך בחזית המחקר של השנים האחרונות ניצבים מחקרים הבוחנים כיצד אימוץ סטנדרטים של אחריות חברתית משפיע על הביצועים הפיננסיים של תאגידים. שאלת הקשר בין אחריות חברתית ובין רווחים היא מקור למחלוקות מדעיות, ואלה מזינות את שדה המחקר ומאפשרות לו להתפתח. מקצת החוקרים והחוקרות בתחום מטילים ספק במהימנות של קשר חיובי מובהק בין אחריות תאגידית לרווח, ואילו אחרים מנסים להבדיל בין תועלות ועלויות שונות. אך הסך המצטבר של פעילות מחקרית ענפה זו ביסס את הגישה העסקית כמסגרת חשיבה בסיסית, וזו הצליחה להפוך לסוג של "שכל ישר" בעולם העסקי.

להפיכתה של האחריות התאגידית למכשיר עסקי יש השלכות מרחיקות לכת. הגישה העסקית מנטרלת התנגדויות הגורסות כי הנהלות המחויבות לאחריות תאגידית עלולות לפעול בניגוד לאינטרסים של בעלי המניות. ממשק המיישב בין שיקולים כלכליים לשיקולים ערכיים ממריץ משקיעים ומנהלים בארגון לאמץ מדיניות אחריות תאגידית שאינה מבוססת על אלטרואיזם, אלא על נימוקים תועלתניים. כמו כן, הגישה העסקית היא רכיב חשוב בהתנגדות תאגידים לאסדרה (רגולציה) ממשלתית או בין-לאומית כופה. אימוץ הגישה העסקית מקלה על תאגידים לטעון שאסדרה כופה עלולה לחבל בהתקדמות האחריות תאגידית מפני שהיא מבטלת את התמריץ העסקי לפתח ולהרחיב את האחריות על בסיס תחרותי.

לא פחות חשובה היא העובדה כי פיתוח הגישה העסקית באמצעות מחקר והוראה בבתי הספר למנהל עסקים מספק בסיס מדעי לגישות ניהוליות. עניין זה מהותי מפני שהגיבוי המדעי מאפשר לסוכנים שונים של האחריות התאגידית להטמיע אותה בארגונים לא רק כתוספת (add-on) למחלקות כגון משאבי אנוש, יחסי ציבור או קשרי קהילה, אלא גם לליבת הניהול העסקי-אסטרטגי של התאגיד. נוכחות האחריות החברתית בארגון אינה מתמצה עוד בקיומה של מנהלת קשרי קהילה או במינויו של קצין אתיקה בדרג הניהול הבינוני, אלא בקיומם של סגן נשיא לזכויות אדם או כל עמדה אחרת בניהול הבכיר (executive officer).

הגישה העסקית לאחריות תאגידית מלווה בפיתוח שפה המקדדת מאבקים פוליטיים ומשפטיים למונחים של הזדמנות עסקית: חרם צרכנים וצורות אחרות של ביוש תאגידים מנוסחים מחדש במונחים של מודעות צרכנית גוברת או ציפיות חדשות של משקיעים; התגוננות תאגידית מפרסום שלילי מנוסחת מחדש בצורת ניהול סיכון תדמיתי; והתמודדות עם אפשרות לתביעה משפטית בגין הפרה של זכויות אדם מטופלת בכלים של בדיקת נאותות (due diligence).

שחקני שוק חדשים וותיקים כאחד למדו להשתמש בגישה העסקית לאחריות חברתית. משרדי ראיית חשבון זיהו את הפוטנציאל העסקי הטמון בפיתוח מומחיות להערכת ביצועים חברתיים; משרדי ייעוץ עסקי החלו לפתח מומחיות בהערכת התשואות והעלויות הכרוכות באחריות תאגידית; וארגונים שלא למטרות רווח ומיזמים עסקיים המחנכים תאגידים לפתח סטנדרטים של אחריות חברתית עושים שימוש תדיר בגישה העסקית כבסיס רציונלי לפעולתם. הבסיס המדעי העומד בתשתיתה של הגישה העסקית האיץ יוזמות מדידה והערכה שונות, המבססות את הקשר בין אחריות חברתית ובין רווח פיננסי. חברת דירוג האשראי Standard & Poor’s החלה לפרסם לא רק מדד של ביצועי המניות של 500 החברות המובילות בדירוג שלה, אלא גם מדד העוקב אחר ביצועי המניות של חברות המדורגות לפי ביצועיהן הסביבתיים, החברתיים והמשילותיים (ESG). העיתון הבריטי Financial Times פיתח מדד של חברות אתיות, שאותן אפשר להעריך ביחס לדיווח הבורסאי של כלל החברות. בישראל פיתח ארגון ״מעלה״ מדד מקומי שגם הוא מבוסס על הרעיון שיש תשואה לאחריות. כך משמשת הגישה העסקית מנוף לפיתוח שוק של שירותים ומכשירים השואפים לייצר סטנדרטים הניתנים לכימות, מנוף המאפשר, בסופו של דבר, הערכה כלכלית של האחריות התאגידית.

ארגוני חברה אזרחית ומיזמי אחריות חברתית שונים אימצו את הגישה העסקית הן כאסטרטגיה יעילה להמריץ תאגידים לאמץ אחריות חברתית (למשל, socially responsible investment funds) והן כטקטיקת פעולה קונקרטית המתמקדת במשיכת השקעות (divestment) ובפגיעה בערך המניה של תאגיד זה או אחר. ארגוני זכויות אדם, מצדם, למדו להשתמש בטיעון התועלתני שלפיו אחריות תאגידית היא מנגנון חשוב במערך ניהול הסיכונים של התאגיד, כדי לחזק את הטיעון המוסרי שלהם. מבחינה זו גם שחקני אחריות תאגידית, הנחשבים לעתים למי שמצויים במסלולי התנגשות עם תאגידים, תורמים לחיזוק הגישה העסקית.

נדבך נוסף בבניית האחריות התאגידית על בסיס הגישה העסקית בא לידי ביטוי במסמכים מכוננים של יוזמות עסקיות וארגונים בין-לאומיים. מסמכים אלו שִכללו את הגישה העסקית לאחריות חברתית באמצעות חיבורה לאחד המנגנונים החשובים ביותר של הניהול התאגידי בשנים האחרונות, קרי מודלים ניהוליים של ניהול סיכונים.2 שכלול זה בא לידי ביטוי ב-2002, כשנציגי תשעה מוסדות פיננסיים מובילים נפגשו בלונדון עם נציגים של שלוחת הבנקאות הפרטית של הבנק העולמי, ה-IFC (International Finance Corporation). בפגישה זו הוסכם כי המגזר הפיננסי יפתח מסגרת לניהול סיכונים סביבתיים וחברתיים בעת מתן הלוואות לפרויקטים גדולים של פיתוח או תיעוש (פרויקטים שבהם שותף, בדרך כלל, גם ה-IFC). בעקבות מפגש זה פותחו עקרונות המשווה (Equator Principles), ועד היום אימצו אותם כמה מעשרות הבנקים הגדולים בעולם. דברי ההסבר לעקרונות המשווה מבהירים את האופן שבו נבנית האחריות התאגידית בשנים האחרונות: עקרונות המשווה מהווים מסגרת לניהול סיכונים, המאומצת על ידי מוסדות פיננסיים, כדי לקבוע, להעריך ולנהל סיכונים סביבתיים וחברתיים במיזמים שונים, והם מיועדים בעיקר לספק סטנדרד מינימלי של בדיקת נאותות (due diligence) לתמיכה בקבלת החלטות אחראית בנושאי סיכון.

בניית האחריות התאגידית כמנגנון ניהול סיכונים קיבלה תנופה נוספת ביוני 2011 עם אימוצם של "העקרונות המנחים של האומות המאוחדות לעסקים וזכויות אדם" (להלן: העקרונות המנחים) בידי מועצת זכויות האדם של האו"ם (החלטה 17/4). העקרונות המנחים תורמים לביסוס ההכרה באח"ת במוסדות בין-לאומיים ומבטאים את ההתקדמות המוגבלת שלה לעבר הכרה אפשרית במשפט הבין-לאומי. הם נשענים על שני עקרונות שהם עמודי תווך. ראשית, העיקרון שלפיו המחויבויות של תאגידים לזכויות אדם משניות בהיקפן ובעוצמתן לאלו של מדינות. העקרונות המנחים קובעים את החובה (המשפטית) של מדינות להגן על זכויות אדם ואת האחריות המוסרית3 של תאגידים לכבד זכויות אדם (the protect/respect formula). שנית, העקרונות המנחים מבטאים תפיסה שלפיה כיוון ההתפתחות הראוי כרוך בהטמעת האחריות התאגידית במודלים עסקיים של ניהול סיכונים.

שני עמודי התווך הללו אינם מנותקים זה מזה. בניית האחריות התאגידית כמנגנון עסקי מעודדת שחקני שוק לקבוע וליישם סטנדרטים של אחריות חברתית באמצעות רגולציה עצמית ופרטית, במובחן מהחובות החלות על מדינות במסגרת המשפט הבין-לאומי. בד בבד, בניית האחריות התאגידית כמנגנון עסקי מאשרת את עליונות הסדר המדינתי ואת מעמדם של תאגידים כשחקני שוק הנחותים מממשלות במידת אחריותם לאוכלוסיות הנתונות להשפעתם.

העקרונות המנחים מתרגמים אחריות תאגידית למנגנוני בדיקת נאותות. תרגום זה משכלל את מערך ניהול הסיכון של הגישה העסקית.4 העקרונות המנחים קובעים כי בנוגע לזכויות אדם על תהליך בדיקת הנאותות לזהות פגיעה בזכויות אלה, למנוע פגיעה בהן, ואם פגיעה כזאת התרחשה – לתקנהּ. התהליך אמור להבטיח שהתאגיד יקבל על עצמו אחריות להתמודד עם השלכותיהן של פגיעות בזכויות אדם, ובכלל זה יצירת תהליכים לתיקון פגיעות שהוא גרם או תרם להן. על פי העקרונות המנחים, תאגידים נדרשים לפתח בדיקות נאותות. אלה כוללות הערכה מושכלת של ההשפעה הקונקרטית או הפוטנציאלית של פעולות התאגיד על זכויות אדם; קביעת מדיניות ופעולה ממשית בהתאם להערכות אלו; ומנגנוני מעקב שקופים כדי להעריך את ההשפעה של פעולות התאגיד על מניעת הפגיעה בזכויות האדם.

מדברי ההסבר הנלווים לעקרונות המנחים עולה כי "ניהול בדיקת נאותות הולמת לזכויות אדם אמורה לסייע לתאגידים להתמודד עם הסיכון של תביעות משפטיות נגדם, בהיותה הוכחה כי הם נקטו כל צעד סביר למניעת מעורבות בהפרה נטענת של זכויות אדם".5 אם כן, בדיקת הנאותות היא נדבך חשוב בבניית האחריות התאגידית כמנגנון הגנה על תאגידים מפני סיכונים, בציפייה שהגנה עצמית זו תיטיב בסופו של דבר גם עם אוכלוסיות פגיעות. ההיגיון העסקי מתומצת בצורה נאה בקביעה שלפיה "כל עלות נוספת שהיא תוצאה של השקעה באחריות חברתית צריכה להיחשב פרמיית ביטוח נגד התממשותם של סיכונים".6 החלק הבא בוחן שתי יוזמות מובילות בתחום האחריות התאגידית ומדגים כיצד הן פועלות כטכנולוגיות של בדיקת נאותות עבור הגישה העסקית-ביטוחית.

טיפות מים מחוברות

"מחוברים", תצלום: Heather

אחריות חברתית כניהול סיכון: טכנולוגיות מובילות

יוזמת האו"ם הידועה בשם Global Compact מזמינה תאגידים להתחייב לעמוד בעשרה עקרונות של אחריות חברתית הנוגעים לזכויות אדם, סביבה ותעסוקה. ליוזמה זו חברו עד היום כ-8,000 תאגידים מ-140 מדינות. הדרישה העיקרית מהתאגידים היא להגיש דין וחשבון שנתי (COP: Communication of Progress) המפרט את הצעדים שנקטו כדי להטמיע וליישם את עקרונות היוזמה. יוזמת האו"ם מאמצת את הגישה העסקית בכלל ואת מסגרת ניהול הסיכונים בפרט. מסמך מנחה שלה נושא את הכותרת "גישה עסקית לעמידה בעקרונות של זכויות אדם".7 המסמך מפרט את התועלות העסקיות מאימוץ ומיישום של מדיניות חברתית בתאגידים ומזהה שלושה טיפוסי סיכון הנובעים מהיעדרה או מאי-יישומה: סיכון תדמיתי, סיכון משפטי וסיכון למשיכת השקעות. לעומת זאת ניהול סיכונים נכון טומן בחובו תועלות עקיפות וישירות ובראשן ביטחון למשקיעים. יוזמת ה-Global Compact הרכיבה אפוא עבור התאגידים מודל פעולה פורמלי, שמנחה אותם כיצד להעריך סיכונים ולהתמודד עמם.8 למשל, ה-Global Compact מנחה תאגידים לברר את מצב זכויות האדם במדינות שבהן הם פועלים בעזרת ארגונים שונים המתמחים בדירוג זכויות אדם על פי מדינה. די בכך שתאגיד ידווח כי הוא מסתמך על מדדים מסוג זה כדי שהדבר ייחשב לאחד הקריטריונים בשאלת עמידתו בעקרונות ה-Global Compact וככזה גם לרכיב במערך ניהול הסיכונים של התאגיד.

יוזמה נוספת היא ה-GRI (Global Reporting Initiative), פרי שותפות של שחקני אחריות תאגידית מגוונים, ממנהלים בכירים של תאגידים ועד פעילים בארגוני זכויות. היוזמה מתמקדת בפיתוח הנחיות דיווח: עקרונות ופרמטרים אחידים לדיווח תאגידי בנושאי אחריות חברתית. ה-GRI הצליח למצב את עצמו כסטנדרט הגלובלי המוכר והמתקדם ביותר בשדה הדיווח החברתי. בין היתר מתבטאת עובדה זו בסינרגיה המוסדית בין ה-GRI ובין ה-Global Compact. על פי עקרונות הדיווח של הGRI-, מחויבות התאגיד לעקרונות ה-Global Compact היא אחד המדדים להעריך את מידת האחריות החברתית של התאגיד. יוזמת ה-Global Compact אימצה מצדה את הנחיות הדיווח של ה-GRI כמסגרת הדיווח המומלצת לתאגידים המצהירים על מחויבות לעקרונותיה. המידה שבה דיווח תאגידי ל-Global Compact הולם את ההמלצות ואת ההנחיות של ה-,GRI היא המדד למידת מחויבותו של התאגיד לעקרונות היוזמה (מידת המחויבות הופכת בתורה למדד של אחריות חברתית).

ה-GRI פיתח פרוטוקול מערך מדדים לזכויות אדם, המנחה תאגידים כיצד להעריך ולמדוד את פעילותם וכיצד לדווח עליה.9 מדובר בפרוטוקול דיווח המבוססת על 79 מדדי ביצוע שונים, המחולקים לשישה תחומים של אחריות חברתית. מדדי ביצוע בתחום זכויות האדם כוללים דיווח בנושאים שונים, כגון "האחוז והמספר הכללי של הסכמי השקעות משמעותיים וחוזים עסקיים [של התאגיד המדווח] הכוללים סעיפי זכויות אדם או שעברו ביקורת לענייני זכויות אדם" או "אחוז כוח האדם המאבטח [בתאגיד] שעבר הכשרה בנוגע למדיניות התאגיד או הפרוצדורות הנהוגות בו בנוגע לזכויות אדם שרלבנטיות לפעילות העסקית.10 דברי ההסבר של ה-GRI לממדי סיכון אלו מבהירים כי "הטמעת קריטריונים של זכויות אדם יכולה להיות חלק מאסטרטגיה להפחתת סיכוני השקעה. בעיות של זכויות אדם ברקורד הארגוני עלולות להזיק לתאגיד המשקיע ולהשפיע על יציבות ההשקעות", ובמקום אחר מובהר כי "אימון כוח האדם המאבטח עשוי למנוע סיכונים תדמיתיים ומשפטיים".

כדי להיכלל בפרסום התקופתי של רשימת התאגידים המדווחים על פי הנחיות ה-GRI על התאגיד לפרט את מדדי הביצוע שעליהם הוא מדווח. תאגידים אינם מחויבים לדווח על אודות כל המדדים, אך הנחיות הדיווח של ה-GRI דורשות מתאגידים לדווח על רמת הדיווח ועל היקפו (דיווח על אודות הדיווח). ה-GRI פיתח גם מעין דירוג אשראי של רמת היישום של הנחיות הדיווח שלו (Application Level). שיטת הדירוג היא דו-שכבתית. השכבה הראשונה מבחינה בין שלוש רמות של היקף דיווח (מספר הנושאים המדווחים, רמת הפירוט ורמת המדידה שלהם). השכבה השנייה מבחינה בין שלוש רמות של מהימנות הדיווח: דיווח עצמי בלתי מפוקח; דיווח המאומת בידי גוף שלישי בלתי תלוי; ודיווח שעליו פיקחו (audit) בתשלום מפקחים מטעם ה-GRI. הסך המצטבר הוא מדרג של שש רמות דיווח, והתאגידים הרלוונטיים רשאים להשתמש בתו איכות המעיד על מיקומם במדרג זה. אם כן, השונות המתוקננת במידת היישום של הנחיות הדיווח של ה-GRI פועלת לכשעצמה כמדד למידת המחויבות של התאגיד לעקרונות של אחריות חברתית.

מברשות שיניים, חוף הים, אוסטרליה

בעקבות ניקיון חוף רחצה באוסטרליה. תצלום: F. Delventhal

מסיכון לאוכלוסייה לסיכון תאגידי

רשת מסועפת של שחקנים מאפשרת את פיתוחה, את שכלולה ואת יציבותה של האחריות התאגידית כגישה עסקית, ונכללים בה יועצים עסקיים, פירמות של רואי חשבון, קרנות להשקעה אחראית וקרנות מוסדיות, ארגונים בין-לאומיים ושותפויות בעלי עניין, חוקרים וחוקרות בבתי ספר למנהל עסקים ויזמים חברתיים שונים. כל אלה מסייעים להטמיע את האחריות התאגידית בלב הפעילות של התאגיד, באמצעות מדדים ודירוגים, הנחיות דיווח, מסמכי עקרונות ויוזמות מסגרת. כל אלה בונים מסגרת חישובית-מדעית לניהול סיכונים בתגובה לדרישה הפוליטית משחקני השוק הפרטי לקבל על עצמם אחריות חברתית. אם כן, מדובר במלאכת מחשבת של הרכבתה של הדרישה למחויבות נורמטיבית ככלי מדעי לניהול עסקי.

בד בבד מסתמן מעבר מעיסוק בשאלת "האחריות החברתית של תאגידים" לדיון במושג "אחריות תאגידית". על פניו נראה כי מדובר בדברים זהים, אך המעבר הסמנטי מעיד על אחד ההיבטים החשובים של הגישה העסקית לאחריות תאגידית ושל הטכנולוגיות המניעות אותה: תנועה מהתמקדות בסיכון הנשקף לאוכלוסיות העלולות להיפגע מתאגידים, להתמקדות בסיכון הנשקף לתאגידים מפגיעה באוכלוסיות; היינו מסיכון לאוכלוסיות לסיכון לרווח. אחת התוצאות של בניית האחריות התאגידית כפלטפורמה לניהול עסקים היא תפעולה כמנגנון המיועד להגנה על התאגיד. במקרה הטוב הגנה על אוכלוסיות פגיעות הופכת לתוצר לוואי משוער ומצופה, אך לא הכרחי, של מנגנון ההגנה העצמית של התאגיד מפני פגיעות תדמיתיות, משפטיות ופיננסיות. טכנולוגיות המדידה והדיווח המוצעות לתאגידים מייצרות מרחק הולך וגדל בין הסיכון הממשי לבני אדם מפגיעתם האפשרית של תאגידים ובין מה שנמדד ומדווח בפועל. המאמץ לייצב דפוס של מדדים בני השוואה ברחבי העולם התכנס למדדים של רמות דיווח. צורת הדיווח והיקפה הפכו למדד עצמאי להערכת אחריות חברתית. טופס מתוקנן מאפשר מתן ציון, וציון זה, יותר משהוא אינדיקציה לרמתה של בדיקת הנאותות שביצע התאגיד במסגרת מערך ניהול הסיכונים שלו, הוא מדד המעריך את מידת הסיכון הנשקפת מהתאגיד לאוכלוסייה כלשהי. למעשה, עצם פרסומו של דו"ח אחריות חברתית, ולעתים עצם ההצטרפות ליוזמת-אחריות תאגידית מוכרת כלשהי, הם המדדים להערכת אחריותו החברתית של התאגיד. בפועל השונות המדורגת בין תאגידים המיישמים צורות דיווח שונות, ולא התוכן המהותי של הדיווח, היא מדד הסיכון לתאגיד. זהו מדד סיכון לתאגיד מסדר שני, הפועל כמנגנון של בדיקת נאותות.

שדה המחקר האקדמי רווי ניתוחים המצביעים על היתרונות ועל החסרונות שבהישענות הגוברת של שדה האחריות התאגידית על מנגנוני משילות שאינם נשענים על אסדרה מדינתית, אלא על אסדרה פרטית ועצמית. המחקר גם הצביע זה מכבר על המגמה המסתמנת של ממשלות ומחוקקים להסתפק באסדרה מסדר שני, כזו הידועה לעתים בשם מטא-רגולציה. אסדרה מסדר שני זה מאופיינת בדרישות דיווח בלי לנסח ולדרוש עמידה בנורמות ובתקנים מהותיים. הגישה העסקית לאחריות תאגידית מקדמת מגמה זו ומיישמת אותה בצורות אסדרה פרטיות ועצמיות גם ללא מתן דין וחשבון לרגולטור מדינתי. באמצעות דגש על ניהול סיכונים בדרך של בדיקות נאותות הגישה העסקית בונה ממשק שוק-חברה שמבטל לכאורה את המתח בין פעילות מסחרית לרווחה חברתית על ידי הפיכתה של האחריות התאגידית לרכיב פעיל במנגנון המייצר רווח לבעלי המניות.

הָעִוְּרִים וְהַפִּיל (חלק שני)
וְכָך חַכְמֵי הָאִינְדּוּסְטָן
הִתְפַּלְפְּלוּ פְּלָאִים,
וְכָל אֶחָד אֶת דַעְתּוֹ
בְּקַ"ן דֵּעוֹת הִטְעִים,
וְכָל אֶחָד צוֹדֵק מְעַט,
אֲבָל כֻּלָם טוֹעִים.

אָכֵן לֹא פַּעַם בְּרִתְחַת פֻּלְמוּס
לַמִּתְוַכְּחִים שִׁטָּה,
נֹוגְחִים מִבְּלִי לָדַעַת כְּלָל,
מַה שֹּׁרֶשׁ הַפְּלֻגְתָּא
וְכָךְ מִתְפַּלְפְּלִים עַל פִּיל
עֵינָם לֹא רָאֲתָה.

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

פרופ' רונן שמיר שימש ראש החוג לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב

מתוך הספר "שוק, משפט ופוליטיקה: על אחריות חברתית של תאגידים", בעריכת עופר סיטבון ורונית דוניץ-קדר, בהוצאת "רסלינג".

תמונה ראשית: תקריב של רגל של פיל. תצלום: Tim Flach, אימג'בנק / גטי ישראל

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רונן שמיר.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אחריות של ענקים

01
עודד מ

"אחריות חברתית" במקרה של חברות ענק היא בדרך כלל כסת"ח, אשליה בלי טיפה של אמת. המאמר הזה עושה סדר, ואולי נותן תקווה, מי יודע.
והתמונה למעלה פשוט דגולה!

02
אפיק

הייתי רוצה לחיות בעולם שבו תאגיד שאינו אחראי (חברתית או כלפי החברה, איך שלא תקראו לזה), ישלם על כך ולא יוכל לפעול. לא צריך להיות קיצוני ולסגור כל תאגיד שאינו אחראי, אבל בעולם הכלכלי, הכסף מדבר. לאחר השתתת נורמות, אולי התאגידים (שמורכבים מבני אדם עם אינרטסים וגם עם אנושיות), ינהגו כמו בני אדם גם מעבר לכסף. הנושא חשוב מאוד, וטוב שמציפים אותו כאן.

03
אורי כץ

אם זה היה משתלם לתאגידים להיות אחראיים חברתית הם היו עושים את זה כבר מזמן. הם לא עושים את זה כי זה לא משתלם. תפקידם של תאגידים הוא להרוויח כסף, ולא להפעיל מדיניות חברתיות שנויה במחלוקת. האחריות על מדיניות חברתית היא אך ורק של ממשלות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, וכך המדיניות שהן יפעילו תהיה מקובלת לפחות על רוב העם. עדיף לנו שתאגידים יתרחקו מנושאים כאלו ויתמקדו בעשיית כסף ושמירה על החוק.