אידיאוגרמָה של אפשרויות

לוּ היתה נישאת לנתן ולא לדרור, היה שמה לילי וסרמן ולא ליאורה שטיינברג. זה לא כל כך מופרך. דרור שטיינברג נולד בשנת 1962, כמו נתן וסרמן. דרור מוזיקאי ובחר במוזיקה מכיוון שיש בה רק צלילים. אבל וסרמן דווקא עושה במילים. בשנת 2008 זכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית. כשהיתה ליאורה בת תשע-עשרה, קנתה ספר שירה של יהודה עמיחי ביריד הספרים בכיכר מלכי ישראל, לימים כיכר רבין. בילדותה היתה הכיכר מיזוג של ג'ונגל וגן עדן. ליאורה וחבריה לכיתה שיחקו שם אצבע שחורה ופרה עיוורת והדליקו מדורות ל"ג בעומר. כשהיתה בת עשר כבשו את הכיכר במרצפות לאחר שעקרו את אחרוני העצים של גן הדסה, שהיה פרדס פּוֹרְטַלִיס, שנרכש מהכפר סוּמֵייל. בריכת ההשקיה של הפרדס התגלגלה לבריכת השחייה העירונית הראשונה של תל אביב. זו נהרסה כאשר הציבו בצפון הכיכר את הבניין הרבוע של העירייה, כמו מצבה על קבר, בסגנון בנייה שנקרא ברוטליזם. אחר כך הוקמה פירמידת השואה והתקומה של תומרקין ונחפרה בריכה אקולוגית שבה צפים עליהן של שושנות מים וביניהם מגששות את דרכן מדוזות פלסטיק סומות. כפות רגליה על המרצפות הקשות מעלות באוב את רכותה של האדמה האדומה, ואורות הזרקורים את השלהבות בין העצים. בקינה בבלית עתיקה על חורבן אוּר, חקוקה בכתב יתדות בלוח חומר, הדוברת מקוננת באכדית על גורלה המר של עירה: "מכל הערים הנושבות רק עירי נותצה [...] הו עירי הו ביתי בהם נהגתי לשכון."

את הספר של עמיחי היא זוכרת היטב. קנייתו היתה תמוהה, שכן לא קראה שירה, ובכל זאת התקרבה אל דוכן הספרים כמו היה תיבה והמוכר שליח ציבור. אחריה נגרר צעיר קנדי שהגיע במפתיע לביקור בקיבוץ שלא זכרה את שמו, שם שירתה בצבא במל"ט או בחל"ת או בשל"ת בודד. ראשי התיבות תמיד בילבלו אותה. אמו היתה בת דודה שנייה של אמא שלה, שפחדה שבנה יתחתן עם שיקסע קנדית ושלחה אותו לארץ הקודש בתקווה שיכיר מישהי. הוא התאהב בה מיד. כיוון שהיתה בודדה ומשועממת, הרשתה לו לנשק לה בשדה של תירס או של חמניות. הבילוי הלילי של צליית קלחים על גחלים ופיצוח גרעינים הותיר אותה ריקה כמו הקליפות. הנשיקה בשדות עמק בית שאן לא גאלה אותה מהשיממון. היא והקנדי יכלו לשמש כפילי זיוף רומנטי לסרט "הוא הלך בשדות". אם יש כפיל להתרסקות מכונית, וכפיל לעירום, מדוע לא לזיוף? לאחר הנשיקה היתה מוכרחה להתנקם בו, לתת פורקן לזעם על שנגררה לגיפופים שלא רצתה בהם. ביריד הספרים בתל אביב קנתה ספר שירה. שיראה שהיא קוראת שירה עברית. שיבין שהיא מחוץ לטווח השגתו, שאין לו סיכוי לסלול מסילות ללבה.

מסילות, נזכרה פתאום. זה היה שם הקיבוץ. הספר נדד איתה מאז לכל הדירות השכורות, עד שנישאה לדרור, בן גילו של וסרמן. עכשיו הוא שוכב לצדה, ישן. אותה השינה אינה אוספת. קודם לכן אספה מהרצפה דבלולי אבק ושיער, ואחד מהם הפך לעכביש. המטאמורפוזה טרדה שינה מעיניה. כאשר השינה נודדת, אין עיקר וטפל, וכל מחשבה יכולה לגרום לה להתהפך על משכבה. עכשיו היא חושבת על העכבישים שטיאטאה מבלי משים אל מותם. באישון לילה לובש המוות הזה ממדים מפלצתיים, והיא יודעת שבבוקר יהיה לה הרבה יותר קל להתנחם בנימוקים רציונליים. לפני שידעו על חומר גנטי, על ביצית וזרע, האמינו ביצירת חיים ספונטנית מלכלוך ומעפר. דרור, שישן בשלווה, נראה לה זר פתאום, שוכן במקום שהגישה אליו חסומה. כדי להפיג את השקט היא ממלמלת לעצמה ליאורה שטיינברג, ליאורה שטיינברג, המילים שורטות כמו אבני חצץ, הלשון פועל יגע ליד סרט נע דוחפת לי-או-רה ואז נחסמת בנשיפת נחש ששש וניגפת טטט בשיניים. לעומת זאת המילים לילי וסרמן לילי וסרמן לי-לי-לי מפכפכות כמו נחל, הפה נפער כמו בתפילה, ההברות מתגלגלות על לשונה עד שהמילים מאבדות ממשמעותן ונותרים רק צלילים טהורים.

היא נבהלת. אילו היתה לילי וסרמן, היתה גרושה. באחד השירים שלו כתוב שהוא גרוש. ואולי זה נדמה לה. אולי זה בכלל מישהו אחר, הרי אין מחסור במשוררים גרושים. היא קמה, עוזבת לאנחות את המיטה ואת דרור ומוצאת את הספר על המדף. העטיפה כפי שזכרה, ציור אבסטרקטי של תומרקין, עם נזילות כחולות. למעלה באותיות גדולות יהודה עמיחי, "שירים". במאונך מצד שמאל השנים, 1948, שאז כבר נעקרו תושביו של סומייל, עד 1962, שנת הולדתו של בעלה האהוב, נתן וסרמן. היא פותחת את הספר. הוצאת שוקן תשל"ז, 1977. משהו פה לא בסדר. בשנת 1977 היתה כבר בת עשרים ושתיים והיא זוכרת במפורש שהיתה בת תשע-עשרה ונסחבה בכיכר עם ספר שירה ועם קנדי עצוב שבשניהם לא תקרא. אולי בכלל קנתה ספר אחר, של זך או של אבידן. בטח לא של וסרמן שהיה אז רק בן שלוש-עשרה, צעיר ממנה בשש שנים, כמו דרור. בספר "פתוח סגור פתוח" של עמיחי היא קוראת: "כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר הֶאֱמַנְתִּי בְּכָל לִבִּי שֶׁאֶת אֲגַם הַחוּלָה / חַיָּבִים לְיַבֵּשׁ. וְכָל הַצִּפּוֹרִים הַצִּבְעוֹנִיּוֹת / בָּרְחוּ מִשָּׁם וְעַכְשָׁו, אַחַר כִּמְעַט חֲצִי מֵאָה, / שׁוּב מְמַלְּאִים אוֹתוֹ מַיִם, כִּי הָיְתָה טָעוּת." בטיול בית ספר הפליגה בסירה עם גגון שהזדחלה בתעלות מוקפות סוללות שצמחו עליהן קנה ופטל ועצי תאנה. הרחק באגם החוּלה רמזים לשקנאים לבנים.

בזמן לימודי הדוקטורט באוניברסיטת קליפורניה אכלה ארוחת בוקר בחברת יהודה עמיחי במסעדת "השקנאי החום" על שפת האוקיינוס השקט. קליפורניה עברה מיד ליד, מכובש לכובש, משפה לשפה, מהאימפריה הספרדית למקסיקנית ולאמריקאית. שמה של המדינה נגזר (אם כי ישנן תיאוריות חלופיות) משמו של האי האגדי קליפורניה, ברומן של הסופר הספרדי גרסי רודריגז דה מונטלבו, שיצא לאור בשנת 1510. גיבורת הספר וההשראה לשם קליפורניה היא המלכה קַלִיפִיה שליטה של אמזונות שחורות שחיו על האי ללא גברים. השם קליפיה הוא גלגול מהתואר הערבי למנהיג האומה האסלאמית, ח'ליפה. לפני שהגיעו האירופאים לבזוז את אוצרותיה חיו בחופי מרכז ודרום קליפורניה אינדיאנים משבט הצ'וּמַאשׁ. הם נרצחו וגורשו, ועל אלה שנותרו נכפה להתנצר. רבים מתו במחלות, ולשונם גססה ומתה. עיטורי סלים שקלעו דומים לכתב יתדות. במערות הותירו ציורי קיר ובגזעי עצים אַרבּוֹרגליפים שגילפו ציורים של גרמי השמים ויצורים אגדיים לטאה בעלת שש רגליים ועל ראשה כתר רבוע ושני עיגולים. ליאורה ממלמלת: "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף."

הבלשנית האינדיאנית משבט הצ'וּמאש, מרי יואכינה יי, שהיתה אחרונת דוברי השפה, מתה בשנת 1965. לשון ותרבות החליקו אל תוך קרע בזמן ונעלמו. מקור המילה עולם מן השורש על"מ, נסתר, וייתכן כי מן האכדית, ullu, זמן רחוק. בעברית החלו לדבר באלף השני לפני הספירה, אך היא פסקה להיות שפה מדוברת והפכה לשפה דתית כתובה עד שהתעוררה שוב לחיים. כיום מונים דוברי העברית כתשעה מיליון, מיעוט קטנטן בקרב אוכלוסיית העולם, ואולי אף היא תיעלם. בסרט תיעודי, אֵרְנסְטִינָה דֶּה סוֹטוֹ, בתה של מרי יואכינה, מתבוננת בּדְיוֹרָמָה במוזיאון לתרבות הצ'ומאש. אישה בשיער ארוך, מחרוזת קונכיות לצווארה, אוחזת בכד, לנצח יוצקת מים. ארנסטינה מסבירה שהיא בת לשושלת שגילה שלושה-עשר אלף שנים: "בדמי אמנם התערבב דם ספרדי ואנגלי, אבל זה לא קרה מבחירה, זה מה שקיים כאן עכשיו, כור ההיתוך קוראים לזה." מה היא מרגישה כשהיא מסתכלת כך באחת מאמהוֹת אמהותיה, בעצמה, כפי שהיא, כפי שהיתה יכולה להיות, בתנועה שהיא בו זמנית אל העבר ואל העתיד, מחדשת ימיה כקדם?

כמובן לא רק היא אכלה ארוחת בוקר בחברתו עמיחי הגיע להרצות והיה אורח של הקהילה היהודית בסנטה ברברה. רב הקהילה הזמין אותה להצטרף לארוחה. קפואה ישבה וידעה שהיא חייבת לשאול אותו שאלה אחת לפחות, משא הספרות על כתפיה ועל כתפיו, שני דוברי העברית היחידים סביב השולחן. לבסוף, מתוך ייאוש, שאלה משהו על תרגום שיריו, והוא ענה שבדרך כלל אינו יכול לחוות דעה כי את שיריו מתרגמים לשפות שאינו מכיר. מה קורה למילים שלו כשהוא אינו יכול להבין אותן? כשהן הופכות לצלילים טהורים? מה קורה כששפה נאלמת? כששפה נגרעת מן העולם, גוחן המלאך סַפְרִיאֵל בעיניים דומעות מעל אותיות הנמחות מספר החיים.

ליאורה היא פרופסור לאבולוציה וחוקרת מדוע מינים מסוימים נכחדו ואחרים מאריכי ימים. שקנאים, למשל, חיים כבר שלושים מיליון שנה, הרבה לפני שנוצר האדם שנתן להם שֵם. במצרים הפרעונית האמינו שהשקנאי הקדוש יכול לנבא למתים מעבר בטוח לעולם הבא. בעולם הנוצרי האמינו (בטעות) שהשקנאי פוצע את חזהו ומאכיל בדמו את גוזליו, וכך הפך סמל להקרבה אימהית. לה אין ילדים, ואולי היא חיה בטעות, ומכל מקום, קדוּשה והקרבה אינן זכויות שעומדות להם, לשקנאים. בכל העולם דייגים ומגדלי דגים צדים את השקנאים ויורים בהם

ואילו היא ממשיכה לקרוא בעמיחי: "כָּל הַצִּפּוֹרִים הַנְּדִירוֹת וִיפוֹת הַנּוֹצָה / נָסוֹת מִמֶּנִּי." הדוברת האכדית קוננה: "ציפורַי [...] קיצצו את כנפיהן." מעניין איך קראו האכדים לשקנאי, בעל השק. שמם הלטיני, pelecanus, שאוב מיוונית עתיקה, pelekan, ונגזר מהמילה pelekys, שמשמעותה גרזן. בעבר השתמשו בשם זה גם לשקנאי וגם לנקַר, שמקורם חזק וגדול, כלי עבודה. באכדית שמה של העיר בבל הוא בּאבּ אִילִי, שער האל. יש הסוברים כי מגדל בבל היה מקדש לאל הירח ננה בעיר אוּר, שעל חורבנה מקוננת המשוררת ומקונן וסרמן: "... / הָעִיר הַטּוֹבָה / שֶׁחָרְבָה בְּתֹם עִדָּנִים רַבִּים, / ... כִּי כָּל הַשָּׁב לְעוֹלָם לֹא יָשׁוּב לִהְיוֹת כִּלְפָנִים." משמעות השם בבל בעברית, לפי ספר בראשית, היא בלבול השפות: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ." ארי בעברית הוא נשר באכדית. ארי באכדית הוא נחש בעברית. "וְאוּלַי כָּל חַיַּי אֲנִי חַי בְּטָעוּת." נתן מתאים לה יותר מדרור. לפי שירו "אבידה", גובהו היה מטר שמונים ושניים, אלא שאיבד שני סנטימטרים וכעת הוא רק מטר שמונים, עדיין גבוה ממנה. דרור נמוך ממנה בשישה סנטימטרים, אחד לכל שנה. שוב חשבה מה היה קורה אם היו מתגרשים: "אָז אַחֲרֵי שֶׁהַבֵּן הִתְגָּרֵשׁ קִבַּלְתְּ אוֹתוֹ חֲזָרָה / גָּחַן הַנּוֹטַרְיוֹן קָדִימָה וְאָמַר בְּחִיּוּךְ לְאִמִּי שֶׁהִרְהֲרָה / מָה תָּשִׁיב לוֹ. שֶׁקֶר לֹא הִכִּירָה וּמִפְּנֵי הָאֱמֶת פָּחֲדָה." גם אותה הפחידה הפרידה הצפויה, אבל אילו נישאה לו אולי כלל לא היו מתגרשים? אולי השיר "נוטריון" הוא שקר מומצא? אולי היא והוא היו נשואים באושר עד היום הזה, פרופסור לאבולוציה, פרופסור לאשורולוגיה, חוקרי התפתחות והכחדה של ציפורים ושל תרבויות ושפות, עושים במילים, שני מלומדים, זוג ציפורי רֶנֶן. לילי תמשיך לחקור אורחות ציפורים, ונתן, כתבי יד עתיקים. היא תספר לו בלטינית על תקופות גיאולוגיות ועל הסתעפויות האבולוציה, ענפים שנכרתו, דרכים ללא מוצא. תראה לו דיאגרמות של ממלכות החי והצומח, מערכות, מחלקות, סדרות ומשפחות. ברומא העתיקה שימשה המילה אבולוציה לתיאור הפעולה של פרישת קלף גלול. הוא יסלסל באוזנה באכדית, יפיח חיים בשפות מתות ובאימפריות שקרסו והתפוררו.

בשיעורי ההיסטוריה המשמימים, במקום לקרוא השבעות, קינות ושירי אהבה, נאלצה לשנן תאריכים: רשימה אינסופית של אימפריות, אימפריה אחר אימפריה, האכדית, הבבלית, האשורית, הבבלית החדשה, זו שהרסה את הממלכה הקטנה, ממלכת יהודה, והחריבה את בית המקדש הראשון. דומה שזה הדבר שעשו אימפריות קמו על מנת ליפול. נפלו על מנת לקום. היא חושבת על הנופלים שלא יקומו. לוחמים, עבדים, שפחות, גברים, נשים, ילדים ותינוקות. המדבריות הגדולים של המזרח נוצרו מאבק המתים, כתב הסופר הצרפתי מקסים דה קאמפ, כפי שמצטט אותו וינפריד גיאורג זבאלד בספרו "אוסטרליץ". אין דרך לחשב את מספר גרגירי החול. אין דרך לאמוד את כמות האבק, לספור את המתים. במקום זה תהרהר לילי על הקשר בין כתב חרטומים לכתב עופות, "עִקְבוֹת רַגְלֵי צִפּוֹרִים בַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, / כְּמוֹ כְּתַב יָד שֶׁמִּישֶׁהוּ רָשַׁם." נתן ידרוש על החיבור שחיבר רש"י בין גודל החרטום למידת התבונה, "גְדול הדור הוא בעל החוטם." כך לא תפחד עוד מן הבדידות כשהיא מתעוררת באמצע הלילה והמילים הכלואות מתחבטות, מחפשות מוצא. הן תצאנה לחופשי, תשטופנה אליו וממנו, אליה וממנה, והיא לא תחשוש עוד מפני השבר הגדול שסודק ופוער ומפיל אותה אל ריק. היא מוכנה לעבוד קשה, לחתור, לחפור, באבן ובמים. היא רוצה לחצוב, תולעת השמיר, פתן בעל שישה פיות, שבע לשונות, עיניו בורקות, קצף יוצא מפיו, ארסו חותך בסלע, נחש מלחשש בהשבעה בבלית עתיקה. יחד יפענחו הירוגליפים מוצפנים, לוֹגוֹגרמה של מגלן קדוש, אידיאוגרמה של נץ. היא קוראת את הסימנים הרי מקום שבו הוא נוגע הוא מותיר אות אלא ש"הַזְּמַן אֵינֶנּוּ מַעֲלֶה אֲרוּכָה אֶלָּא רַק כּוֹרֵת שׁוּב וְשׁוּב / אֶת אוֹתָהּ הַיָּד, אֶת אוֹתוֹ הַלֵּב." האוטובוס שהוביל אותה לביתה הוביל את נתן וסרמן ממנו, כפי שכתב עמיחי בשירו "תחנת האוטובוסים". לעולם לא יתראו. הוא כלל אינו יודע שהיא קיימת.

מקור השם דרור במילה האכדית "אנדוּרָרו"ּ, ביטול חובות, שחרור משעבוד. ליאורה עושה את הצעד הראשון, מפלסת את דרכה בשכבות גיאולוגיות של דיבור, של שפות ולשונות. היא אינה יודעת לאן תגיע ואם אכן תגיע, אל דרור או אל נתן או הרחק משניהם. עליה לנטוש את המוכר, להציב את כף רגלה בחלל הריק ולפסוע, כפי שכתב וסרמן העבר לפניה, העתיד מאחוריה.

מתוך "דברים שמצאתי במחסן המשפחתי" מאת עדנה גורני. ראה אור בהוצאת "אחוזת בית", 2020.

תמונה ראשית: זיכרונות בבריכת השחייה. תצלום: אנה דמיננקו, unsplash.com

Photo by Anna Demianenko on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עדנה גורני.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערזיכרונות בבריכת השחייה. תצלום: אנה דמיננקו, unsplash.com


תגובות פייסבוק