איך העולם הפך למודרני

יסודות ההשקפה המדעית, החילוניות והמודרניות, כולם היו אצורים בספר "על טבע היקום". סטיבן גרינבלט מפליא לספר את סיפור היעלמו וגילויו מחדש
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

כשהייתי סטודנט נהגתי ללכת בסוף שנת הלימודים לחנות הכלבו של ייל ולחפש מה לקרוא בקיץ. כמעט שלא היה לי כסף, אבל במחלקת הספרים מכרו תמיד במחירים מגוחכים ספרים שלא היה להם דורש. כל הכרכים היו מגובבים בארגזים, ואני הייתי מחטט בהם ללא כוונה מוגדרת ומחכה שמשהו יצוד את עיני. באחת הפשיטות האלה הבחנתי בספר כיס בעטיפה משונה להפליא: פרט מציור של הצייר הסוריאליסט מקס ארנסט. תחת חצי סהר, אי-שם מעל לפני האדמה, היו שני זוגות רגליים – הגופים היו חסרים – עוסקים במה שנדמה כהזדווגות שמימית. הספר עצמו – תרגום בפרוזה של הפואמה בת אלפיים השנים על טבע היקום De rerum natura מאת לוּקרֶטיוּס – נמכר בעשרה סנט בלבד אחרי הנחה, ואני מודה שקניתי אותו בזכות העטיפה לא פחות מאשר בזכות התיאור הקלאסי של עולם החומר.

פיזיקה עתיקה אינה נושא מפתה במיוחד לקריאה בחופש, ובכל זאת, באחד מימות הקיץ לקחתי את הספר בהיסח הדעת והתחלתי לקרוא. כעבור רגעים מעטים נמצא צידוק מלא לעטיפה הארוטית. לוקרטיוס פותח בהימנון נלהב לוונוס, אלת האהבה, שבואה בראשית האביב מגרש את העבים, שוטף את השמים באור וממלא את חלל העולם בתשוקה מינית קודחת:

הראשונות המבשרות על בואך, האֵלָה, הריהן הציפורים שבאוויר, שחיצייך העזים ננעצו בלִבן. אחריהן – חיות בר ובני בקר מדלגים בכרי מרעה דשנים ושוחים בנהרות שוצפים: עד כדי כך הכול נשבים בקסמך וחושקים לצעוד אחריך. אז את משרה אהבה מפתה בלב כל יצור השוכן בימים, בהרים, באפיקי הנהרות ובסבך הרוחש ציפורים, ונוטעת בו את יצר התשוקה להרבות את זרעו.

בהתפעמות מן הפתיחה האינטנסיבית הזו המשכתי הלאה – לחיזיון ובו מארס ישן בחיקה של ונוס, "מובס מפצע האהבה שאינו מגליד לעולם, פושט צווארו הנאה לאחור ומביט בך", לתפילה לשלום, לדברי הוקרה לחוכמתו של הפילוסוף אפּיקוּרוּס ולגינוי נחרץ לפחדים הנולדים מאמונות תפלות. כשהגעתי לתחילתו של קטע ארוך המציג עקרונות פילוסופיים ראשוניים הייתי בטוח שאאבד עניין. איש לא כפה עלי לקרוא את הספר, קראתי בו להנאתי בלבד, ואת עשרת הסנטים שהשקעתי קיבלתי מזמן בחזרה. אבל להפתעתי הספר המשיך לרתק אותי.

מה שמשך אותי לא היה לשונו המשובחת של לוקרטיוס. לימים התמודדתי עם ההקסמטרים של על טבע היקום במקורו הלטיני ולמדתי להבין משהו ממרקמו המילולי העשיר, ממקצביו המתוחכמים ומעורמת דיוקם של דימוייו הקולעים. אבל המפגש הראשון שלי היה עם הפרוזה האנגלית העניינית בתרגומו של מרטין פרגוּסוֹן סמית – טקסט בהיר ולא נפוח, אבל בלתי מרשים בעליל. לא: משהו אחר נגע בי, משהו שחי ורחש במשפטים לאורך יותר מ-200 עמודים דחוסים. במקצועי אני נדרש לעודד תלמידים להתבונן בתשומת לב בפני השטח המילוליים של הטקסט שהם קוראים. הרבה מן ההנאה והעניין שבשירה תלויים בתשומת לב כזאת. ובכל זאת, אין שום מניעה לחוות יצירת אמנות בעוצמה רבה גם בתרגום צנוע, לא כל שכן בתרגום מבריק. והרי זו הדרך שבה רוב קוראי תבל נפגשו עם ספר בראשית, עם האיליאדה ועם המלט. אין ספק שמוטב לקרוא את היצירות האלה בלשון המקור, אבל טעות היא להתעקש שאין אפשרות אמיתית לגשת אליהן באופנים אחרים.

אמא הייתה נצמדת אלי חזק ומדברת על בריאותה הרופפת ועל הסיכוי המוחשי שלעולם לא אראה אותה עוד. לא פעם, כשהלכנו שנינו יחדיו, הייתה נעצרת פתאום, כמו עומדת לקרוס

כך או כך, אני יכול להעיד מניסיוני שאפילו בתרגום בפרוזה, על טבע היקום מצא מסילות עמוקות מאוד ללבי. כוחו נבע במידה מסוימת מנסיבות אישיות – שכן האמנות תמיד חודרת בעד החרכים שבנפשו של כל אדם. בלב הפואמה של לוקרטיוס עומד עיון מעמיק, תרפויטי, בפחד מן המוות, והפחד הזה חלש על כל ילדותי. לא הפחד מפני מותי הפרטי העיק עלי; בי הייתה תחושת האלמוות הבריאה האופיינית לילדים. היה זה הביטחון המוחלט של אמי כי היא עתידה למות בגיל צעיר.

על טבע הדברים, כתב יד, לוקרטיוס

פתיחת "על טבע הדברים" מאת לוקרטיוס, כתב יד בספריית קיימברידג'. תצלום: LegesRomanorum, ויקיפדה

אמי לא פחדה מן העולם הבא: כרוב היהודים היה לה רק מושג כללי ומעורפל על מה שאולי צפוי לה לאחר מותה, והיא לא הקדישה לכך מחשבה מרובה. מה שהטיל עליה אימה היה המוות עצמו – החידלון העירום של הקיום. מאז שאני זוכר את עצמי, אמי הגתה בדבקות בקִצה הממשמש ובא והייתה מזכירה אותו שוב ושוב, במיוחד ברגעי פרידה. חיי היו רצופים סצנות פרידה בממדים אופראיים. כשהייתה נוסעת עם אבי מבוסטון לניו יורק לסופשבוע, כשהייתי יוצא למחנה קיץ, ואפילו – בזמנים שהיו קשים לה במיוחד – פשוט כשהייתי הולך לבית הספר, אמא הייתה נצמדת אלי חזק ומדברת על בריאותה הרופפת ועל הסיכוי המוחשי שלעולם לא אראה אותה עוד. לא פעם, כשהלכנו שנינו יחדיו, הייתה נעצרת פתאום, כמו עומדת לקרוס. לפעמים הייתה מראה לי וריד פועם בצווארה, נוטלת אחת מאצבעותי ונותנת לי למשש אותו בעצמי, עדות להשתוללות המסוכנת של לבה.

כשנחקקו בי הזיכרונות הראשונים של פחדיה הייתה בוודאי בת פחות מארבעים, ואין ספק שהפחדים האלה רדפו אותה עוד הרבה קודם לכן. הם השתלטו עליה כנראה כעשר שנים לפני שנולדתי, כשאחותה הצעירה, שהייתה אז רק בת שש-עשרה, מתה מזיהום בגרון. המאורע הזה – שגרת חיים מוכרת בעולם שלפני גילוי הפניצילין – נותר בנפשה של אמי כפצע פתוח: היא דיברה עליו בלי הרף, הייתה בוכה בשקט, הכריחה אותי לקרוא שוב ושוב במכתבים המרגשים שכתבה הנערה בימי המחלה שהסתיימה במותה.

בשלב מוקדם מאוד הבנתי שה"לב" של אמי – אותם פרפורים שלכבודם היא וכל הסובבים אותה היו עוברים לדום – שימש אותה כאסטרטגיה לחיים

בשלב מוקדם מאוד הבנתי שה"לב" של אמי – אותם פרפורים שלכבודם היא וכל הסובבים אותה היו עוברים לדום – שימש אותה כאסטרטגיה לחיים. הוא היה דרך סמלית להזדהוֹת עם אחותה המתה ולהתאבל עליה. הוא היה אמצעי להביע כעס – "תראה איך הצלחת להרגיז אותי" – וגם אהבה – "תראה איך אני ממשיכה לעשות הכול בשבילך, גם אם עוד רגע הלב שלי שובק". הוא היה הצגה דרמטית, חזרה כללית, על הכיליון שהפחיד אותה. ויותר מכל הוא היה דרך לסחוט תשומת לב ולתבוע אהבה. אבל ההבנה הזו לא גרעה הרבה מעוצמת ההשפעה שלו על ילדותי: אהבתי את אמי ופחדתי לאבד אותה. לא היו לי אמצעים להפריד בין התמרונים הפסיכולוגיים לסימפטום המסוכן (אני משער שגם לה לא היו), ובתור ילד לא היו לי כלים להעריך כמה מוזרות היו הפריטה הכפייתית הזאת על המוות הקרוב והאמירה של כל "להתראות" כאילו הוא האחרון. רק עכשיו, כשהקמתי משפחה משלי, אני מבין כמה נואש היה בוודאי הדחף שהביא הורה אוהב – ואמי הייתה אם אוהבת – להעמיס על ילדיו נטל רגשי כבד כל כך. כל יום חדש חידש את הוודאות הקודרת שמותה אורב מעבר לפינה.

האבל על מות ישו, ג'וטו

"האבל על מות ישו" (1304-1306), ג'וטו. Capella degli Scrovegni, פדובה. תצלום: ויקיפדיה

בסופו של דבר אמי האריכה ימים כדי חודש לפני יום הולדתה התשעים. כשהתוודעתי לעל טבע היקום היא הייתה רק בת חמישים ומשהו. באותם ימים, החרדה שתמות כבר נמהלה בי בהבנה הכואבת שהיא העכירה חלק גדול מחייה – והטילה צל כבד על חיי שלי – כדי לכלכל את הפחד הכפייתי שלה. דברי לוקרטיוס הדהדו צלולים ונוראים: "הַמָּוֶת – כְּאַיִן וָאֶפֶס הוּא לָנוּ". כמה טיפשי לכלות את ימינו בחרדה מפני המוות, הוא כתב. זו דרך בטוחה להניח לחיים לחמוק מאתנו בלי לממש אותם ובלי ליהנות מהם. והוא נתן ביטוי למחשבה שעדיין לא הרשיתי לעצמי להביע במפורש, גם לא ביני לבין עצמי: יש משהו אכזרי ומניפולטיבי בהסבה של חרדה כזו לאחרים.

כך נראה שער הכניסה הפרטי שלי אל הפואמה, המקור הבלתי אמצעי לקסם שהיא הילכה עלי. אבל הקסם הזה לא היה רק תוצאה של מסלול חיים אישי. על טבע היקום נראה לי דין וחשבון משכנע להפליא על הווייתם הממשית של הדברים. ברור שהבנתי שפרטים רבים בדין וחשבון הקדום הזה נשמעים היום מופרכים. ואיך יכול להיות אחרת? כמה מדויק ייראה הדין וחשבון שלנו על היקום בעוד אלפיים שנה? לוקרטיוס האמין שהשמש חגה סביב כדור הארץ וטען כי לא ייתכן שחוּמהּ וגודלהּ עולים בהרבה על מה שהאדם תופס בחושים. הוא חשב שתולעים נולדות באופן ספונטני מקרקע לחה; הוא הסביר שברקים הם זרעים של אש הנורים ממעבה עננים חלולים; הוא צייר לעצמו את כדור הארץ כאֵם שהגיעה לגיל הבּלות, תשושה מרוב לידות. אבל בשורש הפואמה עמדו עקרונות בסיסיים להבנה מודרנית של העולם.

לטענת לוקרטיוס, החומר שממנו עשוי היקום הוא אטומים במספר אינסופי הנעים בתנועה אקראית בחלל, כמו גרגירי אבק הנראים באלומת אור – מתנגשים, נלכדים זה בזה, יוצרים מבנים מורכבים ואז חוזרים ומתפרקים בתהליך מתמיד של בריאה והרס

לטענת לוקרטיוס, החומר שממנו עשוי היקום הוא אטומים במספר אינסופי הנעים בתנועה אקראית בחלל, כמו גרגירי אבק הנראים באלומת אור – מתנגשים, נלכדים זה בזה, יוצרים מבנים מורכבים ואז חוזרים ומתפרקים בתהליך מתמיד של בריאה והרס. זה תהליך שאין ממנו מפלט. כשאנו מביטים בלילה בשמים בהתרגשות בלתי מוסברת, משתאים מול אינסוף הכוכבים, מה שאנחנו רואים אינו מעשה ידי אלים או כיפת אלגביש נפרדת מן העולם בן החלוף שלנו. מה שאנחנו רואים הוא אותו עולם חומרי שאנו בעצמנו חלק ממנו ועשויים מיסודותיו. אין תוכנית-אב, אין אדריכל אלוהי, אין תכנון תבוני. כל הדברים, לרבות המין שאנו משתייכים אליו, התפתחו על פני עידנים ארוכים. אף שהאבולוציה מתרחשת באקראי, במקרה של אורגניזמים חיים חל בה עקרון הברירה הטבעית. כלומר, המינים המתאימים להישרדות ולהתרבות שורדים, לפחות תקופה מסוימת; אלה המתאימים פחות מתים בתוך זמן קצר. אבל שום דבר – לא המין שלנו, לא כוכב הלכת שאנו חיים בו, לא השמש שנותנת לנו אור – איננו מתקיים לנצח. רק האטומים הם בני אלמוות.

לוקרטיוס סבור שאין סיבה לחשוב שלכדור הארץ או ליושביו יש מקום מרכזי, אין סיבה להבדיל את האדם משאר החיות, אין תקווה לשחד את האלים או לפייס אותם

ביקום שעשוי כך, טוען לוקרטיוס, אין סיבה לחשוב שלכדור הארץ או ליושביו יש מקום מרכזי, אין סיבה להבדיל את האדם משאר החיות, אין תקווה לשחד את האלים או לפייס אותם, אין מקום לקנאוּת דתית, אין צורך בפרישות סגפנית, אין צידוק לחלומות על כוח לא מוגבל או ביטחון גמור, אין היגיון וטעם במלחמות כיבוש או יוקרה, אין אפשרות להתגבר על הטבע, אין מפלט מהמירוץ האינסופי של בנייה, פירוק ובנייה מחדש של צורות. לצד הכעס על אלה המספסרים בהבטחות כזב לביטחון או מלבים פחדים לא רציונליים מהמוות, לוקרטיוס מציע לנו הרגשה של חירות ואת הכוח להישיר מבט אל מה שלפנים נראה כה מאיים. מה שבני האדם יכולים וצריכים לעשות, כך כתב, הוא לכבוש את פחדיהם, להשלים עם העובדה שהם וכל הסובב אותם בני חלוף, ולהיפתח אל היופי וההנאה שבעולם.

אהבה קדושה ואהבה חילונית, טיציאן

"אהבה קדושה ואהבה חילונית" (1514), טיציאן. גלריה בורגזה, רומא. תצלום: ויקיפדיה

תמהתי – עדיין אני תמה – איך ייתכן שכל התובנות הללו התנסחו בשלמותן ביצירה שנכתבה לפני יותר מאלפיים שנה. הקו שנמשך מהחיבור הזה אל המודרניות לא היה ישר: המציאות לעולם אינה פשוטה כל כך. הוא היה רצוף שכחות, היעלמויות, גילויים מחדש, התעלמויות, סילופים, ספקות, חילופי צורה ועוד שכחות חוזרות. ובכל זאת, הקשר המהותי חי וקיים. מאחורי תמונת העולם שאני מזהה בה את תמונת עולמי שלי מתחבאת פואמה עתיקה: פואמה שהייתה אבודה, לכאורה לבלי שוב, ואז נמצאה מחדש.

אין פלא שהמסורת הפילוסופית שהצמיחה את הפואמה של לוקרטיוס, מסורת שעמדה בסתירה גמורה לפולחן האלים ולפולחן המדינה, נראתה לאנשים מסוימים, אפילו בתרבות הסובלנית של אגן הים התיכון בתקופה הקלאסית, כשערורייה. פה ושם היו פוטרים את נאמני המסורת הזו כמטורפים, כמחללי שם שמים או סתם כטיפשים. עם עליית הנצרות נעשו כתביהם מטרה להתקפות, ללעג, לשריפה, או גרוע מכול – להתעלמות, ובסופו של דבר לשכחה. הפלא הגדול הוא שביטוי נהדר אחד של הפילוסופיה הזו בשלמותה – הפואמה שבגילויה המחודש עוסק הספר הזה  – בכל זאת שרד. חוץ מכמה שברי פסוקים ודיווחים מכלי שני, כל שנותר מאותה מסורת עשירה אצור ביצירה האחת הזאת. שריפה מקרית, חבלה, החלטה למחות את העקבות האחרונות של השקפות שנחשבו לכפירה – וההיסטוריה המודרנית הייתה הולכת בנתיב אחר.

אותן טענות שנחשבו אז לכפירה או לדברי הבל נעשו בימינו בסיס להבנה הרציונלית של העולם כולו

בין יצירות המופת של העת העתיקה, אין ספק שהפואמה הזו אמורה הייתה להיעלם אחת ולתמיד, להצטרף לשאר החיבורים האבודים שמהם שאבה השראה. העובדה שלא נעלמה, שכעבור הרבה מאות שנים היא צצה מחדש וחזרה להפיץ את הדוקטרינות שלה בכל חתרנותן – היא עובדה שמפתֶה לראות בה נס. אבל האיש שכתב את הפואמה המדוברת לא האמין בנסים. הוא חשב שדבר אינו יכול להפר את חוקי הטבע. במקום נסים הוא הניח משהו שכינה "תפנית" – בטקסט הלטיני לוקרטיוס משתמש בעיקר במילה clinamen – כלומר תנועה פתאומית ובלתי צפויה של חומר. ההופעה המחודשת של הפואמה הייתה מין תפנית כזאת, סטייה בלתי צפויה מהמסלול הישיר – אל מחוזות השכחה, במקרה הזה – שבו הלכו כמדומה הפואמה והפילוסופיה שלה.

כאשר היצירה חזרה למחזור הדם הספרותי כעבור אלף שנים, הרבה מן הנאמר בה על יקום שהוא תוצר של התנגשות בין אטומים בריק אינסופי נראה אבסורדי. אבל אותן טענות שנחשבו אז לכפירה או לדברי הבל נעשו בימינו בסיס להבנה הרציונלית של העולם כולו. אין מדובר רק במפגש המטלטל עם יסודות מודרניים בלב ההגות העתיקה, אף שחשוב לזכור כי לקלאסיקות היווניות והרומיות, שסולקו במידה רבה מתוכניות הלימודים שלנו, נודעה למעשה השפעה מכרעת על עיצוב התודעה המודרנית. מפתיעה עוד יותר היא כנראה ההכרה המכה בנו בכל עמוד של על טבע היקום, שתמונת העולם המדעית – תמונה של אטומים הנעים באקראי ביקום אינסופי – הייתה ספוגה במקורה בתחושת פליאה של משורר. הפליאה הזו לא נזקקה לאלים ולדמונים ולחלומות על העולם הבא; אצל לוקרטיוס היא בקעה ועלתה מתוך ההכרה שאנו עשויים מאותו חומר שממנו עשויים הכוכבים והימים וכל יתר הדברים. ומן ההכרה הזו נגזר האופן שבו ראוי לנו, לשיטתו, לחיות את חיינו.

מאז העת העתיקה לא הייתה תרבות שהיטיבה לגלם את אמירת ההן של לוקרטיוס ליופי ולהנאה, ולקדם אותה כמפעל אנושי ראוי ולגיטימי, יותר מאשר תרבות הרנסנס

לדעתי, וזו בשום אופן אינה דעתי בלבד, מאז העת העתיקה לא הייתה תרבות שהיטיבה לגלם את אמירת ההן של לוקרטיוס ליופי ולהנאה, ולקדם אותה כמפעל אנושי ראוי ולגיטימי, יותר מאשר תרבות הרנסנס. המפעל הזה לא היה מוגבל לאמנויות. הוא טבע את חותמו בלבוש ובגינוני החצר; בלשון התפילה; בעיצוב ובקישוט של חפצי יומיום. הוא אָצַל מרוחו על מחקריו של ליאונרדו דה וינצ'י במדע ובטכנולוגיה, על הדיאלוגים הקולחים של גליליאו בנושאי אסטרונומיה, על המחקרים השאפתניים של פרנסיס בייקון ועל התיאולוגיה של ריצ'רד הוּקר. הוא נעשה כמעט רפלקס, כך שיצירות שלכאורה היו רחוקות מכל שאיפה אסתטית – ניתוח האסטרטגיה המדינית של מקיאוולי, תיאורי גוּיאנה של וולטר ראלי, ההצגה האנציקלופדית של מחלות נפש של רוברט ברטון – עוצבו כך שיסבו הנאה מרבית. אבל אמנויות הרנסנס – ציור, פיסול, מוזיקה, אדריכלות וספרות – הן שנתנו לחתירה ליופי את ביטויה המזוקק.

הולדת ונוס, סנדרו בוטיצ'לי, אופיצי

"הולדת ונוס" (1484-1485), סנדרו בוטיצ'לי. אופיצי, פינרצה. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

אהבתי הפרטית הייתה ועודנה נתונה לשייקספיר. אבל ההישג של שייקספיר לא היה בשבילי אלא השתקפות מזהירה אחת של תנועה תרבותית רחבה שכללה את אלברטי, מיכלאנג'לו ורפאל, את אריוסטו, מונטיין וסרוונטס, ועוד עשרות סופרים ואמנים אחרים. לתנועה הזו היו פנים רבות, כרוכות זו בזו ולפעמים סותרות זו את זו, אך בכולן עבר כחוט השני האישור הנאדר לחיים. אישור כזה נוכח אפילו ביצירות הרנסנס הרבות המציגות לכאורה ניצחון של המוות. הקבר בתמונת הסיום של רומאו ויוליה, למשל, יותר משהוא בולע את האוהבים, הוא משגר אותם אל העתיד כמין התגלמויות של אהבה. ההמונים המוקסמים שנוהרים לצפות במחזה כבר יותר מארבע מאות שנה מגשימים למעשה את משאלתה של יוליה מהלילה שייקח את רומיאו

וְקָרַע  אוֹתוֹ לְכוֹכָבִים קְטַנִּים
וְכֹה יַזְהִירוּ בְּאוֹרוֹ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם
שֶׁכָּל דָּרֵי עוֹלָם יִתְאַהֲבוּ בַּלַּיְלָה.

(מערכה שלישית, תמונה שנייה, שורות 22--24)1

אותו "הן" גורף ליופי ולהנאה – "הן" החולש איכשהו על החיים ועל המוות, על הבריאה ועל הכליה – מאפיין גם את החשיבה חסרת המנוח של מונטיין על חומר בתנועה, את הסיפור של סרוונטס על אבירו המוטרף, את העור שהצליפו בו בציורי מיכלאנג'לו, את רישומי המערבולות של ליאונרדו, את תשומת הלב האוהבת של קרוואג'ו לכפות רגליו המטונפות של ישוע.

משהו קרה בתקופת הרנסנס – משהו שגאה ושטף את החומות שהתגבהו במשך השנים סביב הסקרנות, התשוקה, האינדיווידואליות, ההתבוננות המרוכזת בעולם החומר וצורכי הגוף. לא פשוט כידוע להגדיר את התמורה התרבותית הזו, והיה מי שערער בתוקף על חשיבותה. אבל היא תזדקר לעין אם נתבונן תחילה בסיינה בציור הכתרת הבתולה של דוּצ'וֹ, המַאֶסטָה, ואז בפירנצה בפְּרִימַוֶורָה של בוטיצ'לי, שלא במקרה צוירה בהשראת על טבע היקום. על הלוח העיקרי בתמונת המזבח המרהיבה של דוצ'ו (1310 בערך), הערצת המלאכים, הקדושים והמרטירים מתנקזת אל השקט בטבור התמונה, שבו אֵם האלוהים בגלימה כבדה וּבנה שקועים בהתבוננות פנימית שלווה. בפרימוורה (1482 בערך), אלי האביב הקדמונים מופיעים יחדיו בלב יער ירוק; הם יוצרים בכוונה רבה את הכוריאוגרפיה המורכבת, הקצבית, של התחדשות הפריון בטבע, כפי שהיא מתוארת בפואמה של לוקרטיוס: "בָּא הָאָבִיב וְגַם וֶנוּס אִתּוֹ – מַלְאָכָהּ לְפָנֶיהָ / זַךְ הַכָּנָף מְדַדֶּה – בְּעִקְבוֹת הַזֶּפִירוּס פּוֹרַחַת / פְלוֹרָה הָאֵם – וְצִיצִים בְּלֶכְתָּהּ תְּפַזֵּר לְכָל עֵבֶר. / הִיא בִצְבָעִים תְּמָלֵּא אֶת הַכֹּל וּבְרֵיחַ נִיחוֹחַ".2 המפתח לתמורה הזו אינו טמון רק בהתחדשות הנמרצת והמלומדת מאוד של העיסוק באלים הפגאניים ובמשמעויות העשירות שיוחסו להם בעבר. הוא נעוץ גם בחזון שלם של עולם בתנועה: עולם שארעיותו, האנרגיה הארוטית שלו והשתנותו המתמדת לא רוקנו אותו ממשמעות אלא הוסיפו לו יופי.

אף שהמעבר בין שני אופנים שונים של התבוננות וחיים בעולם היה ברור במיוחד ביצירות אמנות, הוא לא היה מוגבל לתחום האסתטי: הוא מסייע לנו להבין את התעוזה האינטלקטואלית של קוֹפֶּרניקוּס, וֶסַליוּס, ג'וֹרדנוֹ בּרוּנוֹ, ויליאם הרווי, הוֹבְּס ושפינוזה. זו לא הייתה תמורה חדה או פתאומית, אבל מיום ליום נעשה אפשרי לחדול מהעיסוק במלאכים ובשדים ובסיבות לא חומריות, ולהתמקד בענייני העולם הזה; להבין שבני אנוש עשויים מאותו חומר כמו כל דבר אחר והם חלק מהסדר הטבעי; לערוך ניסויים בלי לפחד שמא אנחנו מציצים לסודותיו הכמוסים של האל; להטיל ספק בבעלי סמכות ולערער על עיקרים מקובלים; לתת הכשר לחתירה להנאה ולהימנעות מכאב; לדמיין שיש עולמות אחרים מלבד העולם שלנו; לחשוב שאולי השמש היא רק אחד הכוכבים ביקום אינסופי; לחיות חיים מוסריים בלי להזדקק לשכר ועונש אחרי המוות; להרהר בקור רוח במות הנשמה. בקיצור, נעשה אפשרי – גם אם אף פעם לא קל – "להסתפק בעולם הַחֲלוֹף" במילותיו של המשורר אוֹדֶן.

החלום, אנרי רוסו

"החלום" (1910), אנרי רוסו, מוזיאון MOMA, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

שום הסבר יחיד לא יספיק לבאר את צמיחת הרנסנס ואת שחרור הכוחות שעיצבו את עולמנו. בספר הזה ניסיתי לגולל סיפור רנסנסי נשכח אבל טיפוסי, הסיפור על פּוֹג'וֹ בּרָצ'וֹליני שהחזיר לחיים את הפואמה על טבע היקום. ערכה של ההחייאה הזו הוא בהתאמתה למונח שאנו רגילים לאפיין בו את התמורה התרבותית שממנה נבעו החיים המודרניים והמחשבה המודרנית: רֶה-נֶסַנס, לידה מחודשת, של התרבות העתיקה. מובן שלא ניתן לתלות בפואמה אחת את מלוא האחריות לשינוי אינטלקטואלי, מוסרי וחברתי כולל כזה; שום חיבור בודד לא היה מסוגל לכך, בוודאי לא חיבור שבמשך מאות שנים מסוכן היה אפילו לדבר עליו בפומבי. אבל כשהספר העתיק המסוים הזה חזר פתאום לתודעה – הוא הזיז משהו.

כאשר הרגע הזה התרחש, לפני קרוב לשש מאות שנה, הוא היה חרישי, כמעט שקוף, חבוי מאחורי חומות בפינה נידחת

סיפורנו יספר אפוא כיצד העולם פנה למסלול חדש. מה שחולל את השינוי לא היה מהפכה, פשיטה של צבא אדיר או נחיתה על חוף יבשת לא נודעת. באירועים מסדר גודל כזה היסטוריונים ואמנים סיפקו לדמיון העממי תמונות שנצרבו בזיכרון: נפילת הבסטיליה, ביזת רומא, הרגע שהמלחים המותשים ירדו מהספינות הספרדיות ותקעו דגל באדמת העולם החדש. בייצוגים הסמליים הללו של תמורות היסטוריות יש לפעמים משהו מטעה – בבסטיליה כמעט שלא היו אסירים, צבאו של אלאריק נסוג מבירת האימפריה כעבור זמן קצר, ובמקרה של האמריקות, המעשה שחרץ את גורלן בפועל לא היה הנפה של דגל, אלא ההתעטשות או השיעול הראשון של מלח ספרדי חולה בעודו מוקף בילידים תמהים. ובכל זאת, במקרים כאלה הסמלים נותנים לנו לפחות נקודת אחיזה. את המפנה ההיסטורי שיעסיק אותנו בעמודים הבאים קשה יותר – למרות ההשפעה שנודעה לו על כל היבט בחיינו – לקשור בתמונה דרמטית מסוימת.

כאשר הרגע הזה התרחש, לפני קרוב לשש מאות שנה, הוא היה חרישי, כמעט שקוף, חבוי מאחורי חומות בפינה נידחת. לא היו שום מחווֹת גבורה, שום משקיף לא שקד להשאיר תיעוד לדורות הבאים, שום אות לא נראה בשמים או בארץ לבשר שמכאן ואילך העולם יהיה אחר. איש נמוך וחביב בן קרוב לארבעים, דרוך וחד, משך מן המדף בספרייה כתב יד נושן, הביט בהתרגשות במה שמצא וציווה להעתיק אותו. זה כל מה שקרה, וזה הספיק.

האיש שמצא את כתב היד הזה לא היה מסוגל כמובן לעמוד על מלוא ההשלכות של החזון שבא בו לידי ביטוי, או לחזות מראש את השפעתו, שנדרשו לה מאות שנים לצאת מן הכוח אל הפועל. אילו יכול היה לנחש אילו שדים הוא מעורר מרבצם, ייתכן שהיה מהסס להוציא חיבור נפיץ כל כך מתוך האפלה ולהעיר אותו מן התרדמת. היצירה שאחז בידיו הועתקה שוב שוב לאורך מאות שנים, אבל נשארה תקופה ארוכה עלומה לקוראים, ואולי בלתי מובנת אפילו למעט המתבודדים שהעתיקו אותה. דורות רבים לא הזכירו אותה ולו במילה. בין המאה הרביעית לתשיעית הופיעו ציטוטים אגביים ממנה ברשימות של דוגמאות דקדוקיות ולקסיקוגרפיות, כלומר כמאגר של לטינית תקנית. במאה השביעית ערך איזידור מסביליה אנציקלופדיה גדולה והסתמך עליה כמקור לידע מטאורולוגי. עם ההתעוררות החשובה של עניין בספרים עתיקים שחלה בימי קרל הגדול היא שוב הבליחה לרגע, ונזיר אירי מלומד ושמו דוּנגאל הגיה בקפדנות עותק אחד שלה. אבל מאחר שלא נמצא מי שידון בה או יפיץ אותה, נראה שאחרי כל הופעה חטופה כזו היא צללה מחדש מתחת לגלים. ואז – כעבור יותר מאלף שנות תרדמה ושכחה – היא שבה ופרצה אל המחזור הספרותי.

פוג'ו ברצ'וליני, האיש שהשיבה הדרמטית הזאת רשומה על שמו, היה כותב מכתבים מושבע.3 הוא תיאר את המאורע לחבר איטלקי שישב במולדת, אבל המכתב לא נשמר. למרות זאת אנחנו יכולים לשחזר את השתלשלות האירועים מתוך מכתבים אחרים שלו ושל בני חוגו. כי אף על פי שכתב היד של הפואמה נחשב בעינינו, ממרחק הזמן, לגולת הכותרת של תגליותיו, הוא בפירוש לא היה התגלית היחידה. אין זה מקרה: פוג'ו ברצ'וליני היה צייד ספרים, אולי גדול ציידי הדור. והדור הזה היה מכור לגישוש אחר מורשת העולם העתיק ולהחייאה של אוצרותיו.

גילוי של ספר אבוד אינו נשמע בדרך כלל כהתרחשות מסעירה. אבל הרגע המסוים ההוא בא בעקבות מעצרו וכליאתו של אפיפיור, שריפה של כופרים וגל עצום של עניין בעת העתיקה הפגאנית בכל תחומי התרבות. מעשה הגילוי הגשים את חלום חייו של צייד ספרים מבריק. וצייד הספרים הזה נעשה – בלי שהבין או התכוון לכך – למיילדה של המודרניות.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "התפנית", מאת סטיבן גרינבלט, תרגום מאנגלית: יפתח בריל. הוצאת מאגנס.

תמונה ראשית: מתוך "האביב" (1482), סנדרו בוטיצ'לי. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סטיבן גרינבלט.
§ קריאה | # אמנות
- דימוי שער"האביב" (1482), סנדרו בוטיצ'לי. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על איך העולם הפך למודרני

03
קשת

טאואיזם. (גם סופיזם) ולמרות הרצון העז שתבונה, תובנה והתפתחות יהיו מיוחסים לתרבות המערבית ולמציאתו של כתב יד אחד - בפועל היו ויש מספיק השפעות אחרות שתרמו לתשתית התפיסות שבבסיס ה-היום.

04
דני

זכור לי שבלימודי התאר השני שלי (מכון כהן, אונ' ת"א) עסקתי בחיבור הזה, בהיותו למעשה החיבור היחיד המספק מידע אמין על השקפתו הפיזיקלית של אפיקורוס, שלוקרטיוס היה אחד ממשיכיו. מצאתי בו תובנות מבריקות, יחסית לזמן בו נכתב. השילוב של תאוריה מדעית, ניסיון להסביר את העולם, עם חיבור ספרותי/ פואמי, מעניק לו ערך מיוחד. לצערי הוא אינו ידוע ואינו נלמד מספיק.