אילו רק הייתי אדם מאמין

1

העיר הזאת קטנה כל כך, אחרי טיול קצר ברגל אפשר להכיר בה כל פינה. כבר הספקתי לגלות חצר עתיקה ויפהפייה מאחורי הכנסייה ואת הסַפָּר הכי טוב בעיר, שגר ברחוב צדדי מרוצף אבנים. כשהתרחקתי מהמספרה מרחק כמה צעדים מצאתי את עצמי לפתע ביציאה מהעיר, היו שם רק עוד וילות אחדות בנויות מלבנים, והרחוב נהפך לדרך עפר ונראה כמו שביל בין שדות. בקצה הדרך כבר התחיל היער. סבתי על עקבי, שוב עברתי על פני הכנסייה וכבר יכולתי להתמצא בסביבה לא רע. מהחצר העתיקה היה אפשר להגיע אל הרחוב הראשי; נכנסתי אל בית הקפה "הנשר האדום" כדי לכתוב קצת. בחדרי במלון שב ועולה הפיתוי להשליך את עצמי על המיטה ולבלות את השעות הקצרות של היום בבטלה. הכתיבה עולה לי במאמץ רב כי יש לי חום גבוה, וראשי הולם כאילו מכה בו פטיש.

נדמה לי שאילו פגשתי כאן אדם מוכר, היו אובדים לי עשתונותי. אבל פי מוסיף לשתוק, רגלי משוטטות כה וכה ורגשותי אינם מתבררים לי.

בית הקפה הזה מוזר בעיני. למעשה מדובר בקונדיטוריה עם ארונות זכוכית, עוגות בתצוגה ומוכרת בשמלת צמר שחורה וסינר לבן. בפינה עומד תנור מצופה אריחי תכלת, והספות מוצבות לאורך הקיר עם משענות גב משופעות ומרופדות. כלבלב צעיר מתרוצץ סביב ונובח בקול צורמני, בעל חיים קטן, מוזנח ואומלל. אישה אפורת שיער מנסה ללטף אותו, אך הוא חומק ממנה בגב קמור ומפוחד. הזקנה הולכת אחריו, מפתה אותו בקוביית סוכר ולא מפסיקה לדבר אליו בקול רם.

היא כנראה חולת רוח. איש בבית הקפה אינו מתייחס אליה.

עד עכשיו כתבתי רק שני עמודים, וכבר חזרו הכאבים. אלה דקירות בצד ימין, והן פוסקות ברגע שמזדמן לי לנוח במיטה או לשתות משקה אלכוהולי חזק. אבל אין לי חשק לשכב במיטה, מוטב לי לכתוב עכשיו, הבדידות וחוסר המעש מדכאים אותי מאוד.

הזקנה המשוגעת הלכה, מסקרן אותי לראות איך היא הולכת ברחוב ואם גם בחוץ היא מדברת אל עצמה כמו הקבצניות אפורות השיער בפריז. –

פעם לא יכולתי להבחין בין חולי רוח לשיכורים, התבוננתי בהם במעין יראת כבוד שנובעת מאימה. עכשיו שיכורים כבר אינם מפחידים אותי. גם אני הרביתי לשתות לשוכרה; זה מצב יפה ונוגה, דברים שלעולם לא הייתי מודה בהם בפני עצמי מתחילים להתבהר, רגשות שמבקשים להסתיר ולמרות זאת יש גרועים מהם. –

הרגשתי השתפרה במעט. אבקש את סליחת הקוראים על מה שכתבתי היום. אבל סִיבִּילֶה אמרה לי שגם השעות הקשות והאבודות ביותר בחיי אמורות לשאת איזה פרי. לכן חשוב לי כל כך להתמסר לחולשה, גם במצב זה של אין אונים, ואז לבחון את החולשה בעין ביקורתית, את הדבר היחיד שמעסיק אותי: האם יום אחד, באיזשהו מובן, אוכל לגרום לסיבילה להתייחס אלי ברצינות.

2

יותר מכול מכאיבה לי העובדה שעזבתי בלי להיפרד מידידי מַגְנוּס. הוא חולה, שוכב במיטה כבר שלושה שבועות, ואני הזנחתי אותו מאוד. ראיתי אותו לפני כמה ימים, מצבו היה רע למדי. הוא שכב בחדר האחורי של הסטודיו שלו, הרופא בדיוק ביקר אצלו ולחץ את ידי. הוא בדק אותו בשתיקה, התבונן בטבלת החום ונתן הוראות לבנו הצעיר של שוער הבניין. בן השוער הוא בחור חיוור וכחוש בן 18 בערך, הוא מבשל בשביל מגנוס וכעת קיבל על עצמו את כל הטיפול בו. כשמישהו בא לביקור, הוא מוביל אותו בעצמו לסטודיו ואז נעלם אל המטבח. שם הוא נשאר עד שמגנוס קורא לו. הוא מסור לו מאוד... הרופא נתן לו מרשם ושלח אותו אל בית המרקחת. "ילד טוב," הוא אמר לי. מגנוס חייך, והשניים פשוט התעלמו מנוכחותי. הרופא הלך, ואני חיכיתי עד שהנער יחזור מבית המרקחת.

"נשאר לך כסף?" שאלתי את מגנוס.

"נשאר לנו כסף?" שאל מגנוס את הנער. וזה ענה: "אתמול נתת לי עשרה מארק, זה יספיק לנו בינתיים."

הם פנו זה אל זה כמכרים וותיקים.

הלכתי משם וכעבור כמה ימים שלח לי מגנוס הזמנה משגריר אנגליה שקיבל בשבילי, וצירף מכתב. מאז לא שמעתי ממנו דבר.

3

פעם תמיד היה לי צורך להסביר את עצמי לכולם, כדי שאוכל לחיות עם כל האנשים בתמימות דעים. עם זאת, שנאתי כל סוג של פטפטנות. אבל לא ברור לי אם שנאתי פטפטנות כי לא הפסקתי לחטוא בה, או כי הבנתי עד כמה עקר כל ניסיון להבהיר את עצמך לאחרים, אפילו לחברים הקרובים ביותר.

כשאני אומר "פעם", כוונתי לתקופה של לפני שלושה חודשים. תמיד התנגדתי לכל חלוקה חיצונית לתקופות, שכן תיעבתי משמעת כפויה. עכשיו אין לי ברירה אלא להתרגל לחופש פעולה, ונדמה כאילו התבגרתי בן לילה. באותו לילה יכולתי לראות את סיבילה בתיאטרון וָאל, הבחירה היתה בידי. אבל אז נסעתי משם. ולפני הלילה ההוא לא היה ביכולתי להחזיק כאן מעמד אפילו יום אחד. לא היה לי מושג מה פירוש להיות לבד. וכעת אפילו העובדה שחברי אינם מבינים אותי נסבלת בעיני. עד כה משאלתי היחידה היתה להבטיח לעצמי את חיבתם, ועל כך בזבזתי את כל חִני. ועוד הרבה יותר מכך.

עם זה גמרתי עכשיו. מי יודע לאן זה יוביל.

4

צר על בני האדם, אומר סטרינדברג. לפני כמה חודשים ישבתי עם משורר בבית קפה ברלינאי, ניהלנו שיחה נלהבת, וההבנה בינינו ליבתה את התלהבותנו אף יותר. הוא היה מבוגר ממני בשנים רבות, כמעט יכולתי להיות בנו. הוא רכן מעל השולחן הקטן, אחז בידַי בחוזקה, והטיח בי את האקסטזה, את האופטימיות ואת השמחה המרוממת שלו כאילו היו להבות אש. "הנעורים מתגלמים בך," הוא אמר, "הנעורים היחידים שאינני מקנא בהם על העתיד, על שהם עתידים לגבור עלינו – "

מילותיו גרמו לי להתפכח מעט. נראה שהוא חש בזה מיד, הוא שחרר את ידַי מאחיזתו, הסתכל בפני במבט נוקב ואמר:

"לו רק ידעת כמה קסם יש בך, ועד כמה זה מסכן אותך. פתאום החוורת כל כך, אשמח לשמוע מה אוכל לעשות למענך."

לעִתים קרובות אומרים לי שזה מסכן אותי. אולי בגלל נעורי המופרזים –

באותו רגע צחקתי בתגובה. "הסכנה אהובה עלי," אמרתי, וחשתי שהאושר זורח מתוך עיני.

"עלי ללכת עכשיו," אמרתי, השעה היתה חצות, עזבתי אותו בחופזה, כמעט בלי להיפרד לשלום. כשהגעתי אל סף הדלת עלה בדעתי שהתנהגותי היתה בלתי הולמת, מיהרתי בחזרה, לחצתי את ידו ואמרתי: "סלח לי, זה יומיים אני מצפה לסכנה גדולה..."

"אין לך אלא לעמוד בסכנה..." הוא אמר בחיוך.

אלא שלא עמדתי בה.

5

את כל אחר הצהריים ביליתי ביער. תחילה חציתי שדה גדול בריצה נגד כיוון הרוח, זה היה מתיש, קפאתי מקור, ושולי היער שימשו לי מסתור. לא היה שם איש, עצרתי לרגע והבטתי סביבי, ושממת הסתיו של הנוף עמעמה את עצבוני. השמים היו אפורים, רדופי עננים כהים, ממטרי גשם פזורים ניתכו על האדמה. והאדמה קיבלה אותם בשלווה.

המשכתי ללכת, ורגבי האדמה הקשים הכבידו על הליכתי. אבל אז הייתי ביער, עלים רשרשו, גבעולים עירומים נגעו בי קלות, כופפתי והסטתי אותם, הרוח שככה לפתע.

חיה זינקה מולי חרישית. זה היה ארנב גדול בעל פרווה אפורה-חומה, הוא ניתר בגמישות מעל לשורשים, התכופף והצטנף ואז נעלם כחץ מקשת אל תוך היער. ראיתי את הקן העגול שהותיר מתחת לשיחים, רכנתי ארצה והנחתי את ידי במקום שבו נח קודם גופו עטוי הפרווה. נותר שם שמץ מהחמימות החייתית, והוא עורר בי רעד לא מוכר. הטיתי את פני והתרפקתי על הנקודה הזאת, בקעה משם נשימה זעירה, כמתוך חזה אנושי כמעט.

בדרכי חזרה מהשדות האדמה נדבקת לנעלי ולכן הילוכי אִטי כשל איכר. לפעמים נשכח ממני מדוע אני כאן, במנוסה לכאורה, ואני מעלה בדמיוני שכאן מקום מגורי זה זמן רב. אבל לו הייתי איכר באמת, היה ידוע לי מה נזרע בשדות האלה, כמה יבול הניבו ואיזו אדמה היא הפורייה ביותר. כל זה אינו ידוע לי. לפעמים נדמה לי שהאיכרים מקבלים את ידיעתם מהשמים, משום שהם מאמינים ותלויים בכוחותיהם. ואילו הליכתי בשדות היא כשל נוכרי, נוכחותי נסבלת לכל היותר. עכשיו עולה בי פתאום שנאה כלפי עצמי כי אין לי כל מחויבות. כאן, בכפר, מתחוור לי "חסר המוסר" של ז'יד ועולה בי תחושה של קרבה אליו, אותו החטא מצוי בי, ונפשי נתונה לחסדיה של חירות עוינת, דמיונית ועקרה.

– האנשים אינם יודעים חטא מהו. –

כן, כעת יש בי בושה על דברים רבים, והייתי רוצה לבקש מחילה מאלוהים. אילו רק הייתי אדם מאמין.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "נובלה לירית" מאת אנמארי שוורצנבך, מגרמנית: שירי שפירא. הספר ראה אור בהוצאת "אפרסמון", 2019.

תמונה ראשית: "מרצלה" (1909), ארנסט לודוויג קירשנר. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אנמארי שוורצנבך.


תגובות פייסבוק