אין לי

אני מצטער, אין לי, פשוט אין לי, אין לי מה לתת לך. קפה, קולה, גם בירה אני יכול לתת לך, אבל סיפור? אין לי. באמת, לי אין. אני מציע לך לדפוק על הדלת הזאת מימין, השכנה שלי תיתן לך את מה שאתה צריך. מבט אחד על הפנים שלה, ואתה מבין שיש לה את מה שאתה מחפש. אבל תעשה טובה, חכה למחר, היא כבר זקנה ויש לה הרגל כזה ללכת לישון מוקדם. אתה יכול גם לדפוק על הדלת ממול, שם כל היום בוכים. בכי זה סיפור, לא? מהסוג הזה שאתה מחפש? היום הבכי הזה נגמר שלוש דקות לפני שדפקת אצלי. מזל שהפעמון שלנו מקולקל. אם מישהו מהקטנים היה מתעורר בגללך הייתי מתעצבן, אבל עכשיו הכול בסדר.

בטח שראיתי את מה שפרסמת על לוח המודעות. אני דייר חדש יחסית, אבל דייר אחראי, תמיד מסתכל על הלוח. האמת, לא התייחסתי ברצינות, חשבתי שמדובר בבדיחה. ממתי בבניין הזה אוספים סיפורים? כאן אוספים כסף, ובעזרת הוועד תמיד יש סיבה – תיקון מרזב, סילוק יונים, שיפוץ לובי. אוספים גם חתימות; עכשיו כולם בעניין של חיזוק עמודים נגד רעידת אדמה והוספת מרפסות – מה שטוב לבניין השני, טוב בשבילנו. אשתי מתה שתהיה לנו מרפסת, חולמת לשים שם בריכה לקטנים ושהכביסה תתייבש יותר מהר – הביאה לי מאה תירוצים. אז חתמתי, בשבילה. אבל סיפור? בחיים שלי שמעתי הרבה דברים אבל על דרישה לסיפור לא שמעתי. ועוד באים באופן אישי? תעשה טובה, תשחרר אותי מהעניין, באמת שאין לי, לא עובד עליך.

זה אני, מה שאתה רואה, בן אדם של עבודה ומשפחה, לא עושה סיפור מכלום. מהעבודה יש לי סיפורים, כמה שאתה צריך, אפילו יותר ממה שאתה רוצה, אבל אלה לא סיפורים שלי ואני לא גונב סיפורים של אחרים, ובטח לא של אסירים. איפה אני עובד? חשבתי שאתה יודע עליי משהו לפני שאתה דופק על הדלת שלי. הייתי בטוח שראית אותי כאן עם מדים, לא שמת לב? אני ברמלה, סוהר כבר 24 שנים, בשמורים. תגיד, אני מקלקל לך כאן איזה פרויקט חשוב? רק מהדירה שלי חסר לך? מכולם כבר קיבלת? כולם נתנו?

עם כל הרצון הטוב – לא מאמין. הספקתי כבר להכיר את השכנים שלי, ולא כולם מהסוג שנותן. נתת להם משהו? הבטחת משהו שהיה קשה לסרב לו? כאן אף אחד לא נותן סתם מטוב לב, אין דבר כזה. חוץ מזה, רובם, הייתי אומר, חשדנים, ואם יש להם ביד משהו טוב, נגיד איזה סיפור עסיסי, אז הם שומרים את זה לעצמם. זה לא שונה מאיך שמתנהגים באגף שלי, סמוך עליי, מניסיון אני מדבר אליך.

אתה מתעקש, אני שם לב שאתה מהסוג שלא מוותר בקלות, אבל אין לי. בדירה הזאת אתה יכול למצוא עכשיו רק שקט. בית רגוע בשלבי הירדמות. אתה יכול להציץ חופשי. לא מסתיר ממך.

אתה יודע מה? זה הסיפור שלי: אישה ושני ילדים. חותם לך שזה לא הסיפור שאתה מחפש. משהו פיקנטי, שובר את הלב, עקום כזה או סוטה, לא תמצא כאן. פה הכול רגיל, מאה אחוז נורמלי. דרמות, רצח, קנאה, הסתרות, בגידות – יד על הלב, לא בדירה הזאת. כאן נקי, מסודר ושקט. תופס את הנקודה? סוף־סוף יש לי משפחה. היא מושלמת, ואני שומר עליה בדיוק כמו שאני שומר על האסירים באגף.

אני מתחיל להבין שרק אם אני נותן לך משהו אתה הולך, אני צודק?

אז מה אתה אומר על העובדה שאשתי צעירה ממני בעשרים שנה? אתה מופתע, אני רואה עליך. אני גלוי איתך. כשאני הולך עם הילדים לגינה ליד הבית, הגדול יהיה בקיץ בן ארבע, ולבת כבר חגגנו שנתיים, אז מי שלא מכיר אותי קורא לי סבא. לא מתעצבן, כי זה לא מפריע לי. אם לא מפריע אז זה לא סיפור, אני צודק?

אתה מתפלא, אני רואה על העיניים שלך שאתה מתפלא, תודֶה שאני לא נראה בן חמישים, נכון? ואם אני אגיד לך שבעוד חודשיים אני בן 60, מה תגיד? גם אשתי לא מתלוננת על העניין הזה. אמרו לה – גם מבוגר וגם סוהר, אבל היא, כבר הייתה בהיריון, לא ברחה. עשיתי לה חתונה מפוארת, בגן הפקאן. מכיר? עד היום מדברים עליה. במשפחה שלי נשמו לרווחה, ההורים שלי זכו בנכדים גם ממני.

רוצה להציץ, לבדוק שיש אישה ושאני לא מספר לך סיפורים? בתנאי אחד: אתה נכנס בשקט, מציץ ויוצא. סיכמנו?

חמודים, לא? מלאכים כשהם ישנים. המזרן, זה מה שמעניין אותך? לגמרי פשוט, עשיתי הזמנה מיוחדת – מזרן בגודל כל החדר. ככה כולם ישנים ביחד, מסתפקים בחדר שינה אחד. ארונות עם בגדים ומשחקים – בחדר השני. כשאני חוזר ממשמרת, אני משתחל פנימה, תמיד מוצא לי מקום. זה הרגע הכי טוב בכל היום שלי. משפחה אחת, מזרן אחד – הכי קרוב והכי בטוח.

יאללה, עכשיו ניפרד. ראית מה שאתה צריך לראות, ותרשום שבדירה הזאת אין סיפור, וחוץ מזה, גם אני צריך עכשיו לכבות את האורות ולהצטרף אליהם. מחר, מוקדם בבוקר, אני עושה לה הפתעה. היא בטוחה שאנחנו נוסעים לבקר את ההורים שלה בנהריה אבל היא טועה! ובגדול! אני לוקח אותה ואת הילדים לטורקיה, לשבוע, הכול כלול. אתה, בטורקיה כבר היית? שאלה מיותרת, אה? אתה מבין? אני עוד לא הייתי. בעבודה סימנו אותי, אמרו שאני האחרון שלא היה בטורקיה, ככה צוחקים על חשבוני. אז את הפגם הקטן הזה אני מתקן מחר. תגיד, להיות האחרון שעוד לא היה בטורקיה זה סיפור? אם אני מתרגש? כן, קצת, לא אוהב לטוס, מעדיף קרקע. אפילו כאן – קומה ראשונה. מה אתה אומר, אולי תבוא אחרי שנחזור?

רגע, אז סיפור מטורקיה זה נחשב, או רק מה שקורה בתוך הבית?

מתוך "אספת דיירים", מאת אורית גרוס. ראה אור בהוצאת "כרמל".

תמונה ראשית: אין. תצלום: קלי סיקמה, unsplash.com

Photo by Kelly Sikkema on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אורית גרוס.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שעראין. תצלום: קלי סיקמה, unsplash.com


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אין לי

01
מירי לינדר

הספר של אורית הוא חויה מיוחדת במינה.
מענין, נוגע המקומות של כולנו.
המקום הככ מובן מאליו. השכנים שלנו.
אורית פותחת חלון לסקרנות, להתבוננות, לחשיבה ולרגשות שלא עצרנו קודם לשים אליהם לב.
רקמה אנושית... אחרת.
בדרך המיוחדת לה אורית רקמה יצירה שלא תרצו לפספס!

02
סיגל פיינגלרנט

טרם קראתי את הספר . אך כעת קראתי את הסיפור שהתפרסם באלכסון. נישבתי... מעורר רצון להיכנס לבניין ולהשתתף באסיפת הדיירים