איפה היית!

"אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ! הַגֵּד, אִם יָדַעְתָּ בִינָה!", מצטט הסופר את אלוהים כמי שנוזף באיוב וזורק אותו מכל המדרגות. מי יכול להשיב לדִיקַן העולם, לראש החוג לנקמות וזעם. איוב נבוך כמובן. אבל בליבו הייתה תשובת מחץ.

הוא בחר להיות מנומס. יכול היה להשיב מייד, בלחש שחודר שכבות, שמהפך מעיים אם יש לו מעיים, לחש מבקיע מָסַכִּים וגדרות, קירות וגבולות ומחיצות ופרוכות, וכל מה שגובל בין האדם למי שגֵּרְשׁוֹ, ככה גֵּרְשׁוֹ, בלי לתת גג הומניטרי לראשו, בלי לדאוג למזון, לביגוד אמתי, מזון לתינוקות, כלום.

לחש מובהק, עם מבט ישיר בעיניים. שיחצה את הטרופוספירה והסטרטוספירה ויעבור כמו שכל יתוש עובר מעל חומות וגדרי הפרדה: "ואיפה אתה היית..."?! מעל כל מזוספירה, מעל התרמוספירה, מעל היונוספירה, והלאה, הלאה, מעבר לכל פרגוד, ומחיצה מאחוריה הוא נחבא. מעבר לשדה תפוחין, מאחוריו הוא מסתתר. מעבר לקליפת אגוז וסתר מדרגה- ככה הוגה איוב, בקול אנושי נחרץ ובוטח, שנוגע בכיסא הכבוד מטלטל ומנער את המשענת, שארבעת הרגליים תרעדנה וישמעו נקישות, טק טק טק, כמו צעדי קול דודי שאשתו בהריון, נפטרה מסרטן, שילדו בן השמונה נולד נכה מאה אחוז, ששדדו לו את הבית ביום בו נדרסה בִּתו והוא אמר: ברוך דיין האמת, וכשכולם אמרו אמן, הוא קיבל דום לב ומת.

כל משורר מתחיל יודע – ללחוש גם בלי מטפורה - אפילו אתה ואני ואת והוא והיא ואתם, אתן, הם הן, אנחנו, בגוף ראשון ושני, נוכח ונסתר, יחיד ורבים, לבנים ושחורים- כך-

ואיפה היית אתה, איפה? איפה היית אתה כשזוג אוהבים, נזרקו על ידך, כשטווסים ותוכיים וקופים ופילים ודובים הביטו במגורשים, עצרו את נשימתם, הגחליליות דלקו וכבו, וגם העץ שנטוע בדד, בְּסִי-מֵת-רִיָה עלובה, באמצע הגן, שווה בשוויון נפש, גם הוא ככל בעלי החיים והדשאים העננים והכוכבים שהיו מביטים-מחרישים, צפור לא צייצה, שור לא התעטש, כבר לא שמעו מישהו אומר "קדוש" הכל השתהה כמוות, טומאת הגירוש הכניסה את קליפת הניכור לעולם את הדחייה וההבדלה- קליפת רוע כעס ושנאות התנפצה כקליפת הרימון ונבקעו גרעיני דם והתפזרו, ברגע ההוא שהחדרת את כלי כעסך השבורים וניצוצות זרעי פורענות הותזו לכל עבר.

זוג אוהבים רועד ומבוזה יצא מהגן.

כל העולם שותק ומחריש. בְּרַם עַתִּיק יוֹמִין הֲלָא בַּטִּישׁ בַּטִּישִׁין. רק צעדי וצעדי אהובתי. צועדים בַּיחד הראשון, בחיבוק יְחַבֵּק לָהּ בַּעְלָהּ וּבִיסוֹדָא דִילָהּ, דְּעָבִיד נַיְחָא לָהּ, יְהֵא כַּתִּישׁ כַּתִּישִׁין -

כשיצאנו אל חור שחור, וראית אותנו, אתה הרי רואה, ועוד איך ראית אותנו משלבים אצבעות ידיים, בוהים אל עבר הגן, מעבר לגדר ההפרדה, ראש יפתי שלי, נשמט כל חי על כתפי! ואתה, מסדר הקידושין, האם ראית אותי נוטש אותה, דואג כמוך לצמצם את עצמי לעצמי, שובר את הכלים?! לא!

אתה שמעת אותנו נושמים יחד, שמעת את ליבנו פועם בתיאום. כשהבטת בנו מתרחקים ולב האנוש פועם מבוהל בקרשנדו ולוחש עד פיאניסימו וככה וככה, צלילי אור הירח של דביסי מובילים אותי אל הקץ  וסונטת אור ירח טופפת על כפות רגליה- ישבת מאחורי המנגנון המסובך של עשר הספירות שלך, מעיין בשער הגלגולים, בספר יצירה, הספרים מהארון שלך, ויתר גרורותיהם, אז, כששתקת, כרגיל, כששנינו נזרקים  במסע קוואנטי של אֵימה לְעולם לא מוכָּר.

עד היום, מסייע אדם לא פעם, בנתינת כליה לחברו, כבד לאוייבו, קרניות לנוֹשָׁיו, למבקש נפשו, לאלמונים ללא תמורה. במיוחד לאחר שהוא נם וישן, נם וישן לנצח.

ואתה, שאינך נם וישן?! איפה היית ביסד האדם את האהבה והזולתנות? והנתינה? הרי השאירו אותו עם הנחש המחרחר, בגן עדן... וַיִּדֹּם איוב... כמו וידם אהרון. כי צינזר את מה שהיה לו מה לומר.

כי יש לנו הרבה מה לומר.

כי בין וַיִּדֹּם לבין וַיִּדֹּם לנו אין לנו דום לב. ואנחנו לא נעמוד דום מול כל פִּיפְּס שמעלילים בשמו. לא שהוא לא משחק בקוביות כמו שאמר בעל תורת היחסות, שהוציא לשון והלך בלי גרביים, וכי החכם בוהר, שהיה גם כדורגלן מצטיין, השיב לו בנוק אווט- "אף אחד לא יגיד לאלוהים מה לעשות עם הקוביות שלו!".

את אבא שלי חינכו בבגדד להצביע לכיוון שלו- בשמים. אותי, בעמק יזרעאל, לימד כל שתא – שהוא גם בקלמר, בין המיתרים של הגיטרה, מתחת למיטה, לעפעפיים, בפלא, ובספק העצום של האהבה אל האַין שרק פקוח העַין מבחין בה והדורך את העברית כדורך ענבים בגת.

הספרות והשירה לא שתקו. אלוהים צינזר אותם, סגר להם את ערוץ הבכי. אבל הוא שומע, מתחת למבוכה שאנשים מכנים אותה בייתר מבוכה- "הסתר פנים". והלבישו לו את המסכה כאילו תיאטרון פורים והעולם במה. אותנו זה כבר לא מצחיק. העניין מאוד רציני. הבדידות, ארוזה בלווין, צוללת עם גשושיות וויאג'ר לאפס קצהו של היקום, עם מעט מצעקות האדם וגעגועיו. בעברית אֶל עם שלוש נקודות תחתיו - מִן הַיַּד אֶל הַפֶּה, מִן הַפַּח אֶל הַפַּחַת - נקודה אחת חסרה והוא אֵל - אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם, אֵל גזור מן המילה אֵלֶם, שתיקה שסופה מם שהיא כמו פה פעור של צעקה, כצעקת מוּנְק שמבט בשקיעה, הראה לו שמיים נצבעים בדם וחש באימה את הצעקה העצומה של הטבע - - -

של בדידותי ובדידות כל המייחלים לנעלם שיסיר את המסווה, שיֵראה הים הכחול עם השמיים האדומים ויחול עלינו חיוך.

העברית יודעת אֵד אדם ואדמה. אֵב אוֹב אביב ואהבה.

לא במקרה המילה אלם קשורה קשר עז למילה אלימות. כל ההיסטוריה זועקת אלימות. למה דרך רוצחים צלֵחה- ולא אלוהי הדת שפט את אייכמן, אלא מי שנבצר מהם לגרור אותו לדין תורה וגררו את שלוחו, את שבט אַפּוֹ, עד לירושלים החדשה.

אלוהים דיבר בראשית ההוויה והכל הפך להיות שירה- כפרפר שחולם שהוא אדם- כאדם החולם שיצא מתוך גולמו.

צ'סלב מילוש שורר אחר שוֹאַת המלחמה השניה: "גַּאֲוַת הַטַּוָּס הִיא תְּהִלַּת הָאֱלֹהִים" והוא רק חזר על דברי ויליאם בלייק.

לכן גם עשו לו שינוי שם. כמו שנוהגים לעשות לאדם חולה, שמוסיפים לו "חיים", שלא ימות. והתחת אלוהים אנחנו? "גורל אלוהים", אמר יהודה עמיחי, "הוא עכשיו כגורל- עצים ואבנים, שמש וירח,- שהפסיקו להאמין בהם - כשהחלו להאמין בו. - אבל הוא מוכרח להישאר עמנו, - לפחות כעצים, לפחות כאבנים, - וכשמש וכירח וכוכבים". רק צריך לראות מה קורה לכל שליט גדול כשהוא ללא כל המלבושים והכפתורים המבריקים והאבזמים והשרוכים של השררה, כשהוא בחדר הרחצה, טובל להנאתו כחוזר לרחם. כך חוזר השם אלוהים לרחם הרחמים, במידה ונביט בו ללא המלבושים העבים של השררה שרָדינו בשמו. שעטפנו את שמו בשיראין ובכיסויים ושלחנו אותו להתהלך בתוכנו עם איסורים ועם עכבות ואזהרות וחרמות וכתבי מחילה, שהטילו עלינו פחד ואימה: מנהג ראוי לכל חרד לדבר השם לגזור צפרניו ביום חמישי, שאלה לא יגדלו ביום שבת ונמצא מחללו. ואולי משום שזלזלו בזה- שיחקה השעה לשטן וכילה בשונאי ישראל [צמד המילים האחרון- בלשון סגי נהור].

ומה נעשה אנו הקמים לבוקר ישן חדש, מביטים כואבים בכוכבים אשר נוגה אורם כבר עמום מחמת האור הרב שירד לעולם – בזכות אורו של אדיסון? גחליליות נעלמו מאותה סיבה ותאורת החירום של המילה הראשונה אלוהים מצריכה הטענה מחדש, במטעֵן חדש. הו אלוהים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

יוסף עוזר הוא משורר ואיש חינוך המתגורר בירושלים

תמונה ראשית: "אש ומים", תצלום: עזיז א-שרקי, unsplash.com

Photo by Aziz Acharki on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יוסף עוזר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על איפה היית!