אישה נחה

את טובעת בריח. בלי קושי.

ריח לח, פרוותי, עולה מפתחי חלוק הבית שלך, חלוק אפור מבד פליז. ריח שנשפך בהיפוך — נוזל במעלה הבטן, הצוואר, ממלא את הנחיריים. סותם אותם. בכל זאת, שיירים ממנו נושרים על ריפוד הספה הוורדרד.

זיכרון עולה וצף, ריח של גור כנראה. טרי וטחוב. מעטפת של מתיקות עם גרעין פנימי רקוב. גור ארנבים, אולי? חמוד ומסריח. איזו פינת חי נשכחת. איזו חצר שהזניחו מאוד. החצר מקיפה בית, הבית מקיף מטבח שאיש מעולם לא בישל בו, המטבח מקיף ארונית חשוכה מתחת לכיור, בתוכה כלוא ריח. סמרטוטים רטובים. טיפות נוזל צמיגי בבקבוק פלסטיק עכור. כל דבר שנשכח בשקית סופר סגורה אבל המשיך לגדול מתוך עצמו. כלומר, להרבות תאים. לא מדובר בצמיחה חדשה. לא עם שורש.

יופי, כמוךְ. רק שאת בדירה יפה בצפון העיר.

את מתפשטת פה לצדדים, משתכפלת, גרסאות־אד של עצמך נפלטות מתוך כל נקבובית. יש לך ריח של חולי. יש לך ריח חזק של חולשה. הוא לא טוב, הוא כמעט מוצא חן בעינייך. מבחינתכם זו צחנה, אני יודעת, את אומרת למצלמה אפשרית באזור המטבח הפתוח, מבחינתכם זו, כאילו, אני, נקודה. אישה העלולה לחטוף כאב ראש נוראי בצהריים רק בגלל איזה משב של מיצי הגוף שלה עצמה. אבל זה לא נגמר ככה. חכו, את מוסיפה בחיוך שיש בו משהו ענוג, כמו כדי לפצות על הריח. במסך הפלזמה את מזהה הבהוב חשוד של אור.

רעיון לפרויקט עתידי: את תצלמי את עצמך בעירום מלא, חזיתי, מבעד לחלוק הפתוח. בווידאו יראו אותך מתפלשת בבד, שואפת עמוקות, גונחת אפילו, הלוואי ואפשר יהיה להריח אותך רק מלצפות. תפרסמי באנרים מלבניים ברשת — באתרי האופנה, הבידור, החדשות. במבט ראשון הם ייראו כמו מודעה לחברת פיג'מות סינתטיות זולות. אבל כשהגולשים יתפתו להיכנס פנימה הם יגלו את התמונה המתנועעת — מובטלת כבת ארבעים, עורה ירקרק, גבותיה קלושות, מריחה את עצמה כאילו מחר לא יבוא. אלה לא יהיו חומרי צפייה שמתאימים לכל אחד, זה כבר ברור לךְ. הם יפנו רק לקהל מסוים מאוד.

את תאספי חוות דעת מחזקות מקומץ הנשים שמסביבך: אחת מהן תישבע לך שבקרב מכריה שמעבר לים, וליתר דיוק בפריז, דבר כזה נחשב לאמנות, לווידאו ארט, לסייבר־פרפורמנס. אחרת תזכיר לך שכל מה שלמדת בעבודה מאומצת בשנים האחרונות — תקראי לזה דוקו, ריאליטי, הז'אנר הלא־בדיוני — אלה הם רק אמצעים שנועדו לשרת את היצירה האמיתית שלך בסופו של דבר. אולי התרגלת להפקה מתוקצבת וגב תאגידי אבל את לא באמת חייבת אותם בשביל ליצור. אחרונה תדבר איתך על עיצוב הסט, על התאורה, על זוויות הצילום. תזכיר לך שמסירת ה"אמת הלא מתווכת", היומרה ההיא של תחילת העשור — זה נגמר. מה שאנשים רוצים היום זו טיפה מרה אחת של אמת מסוגננת, מוצפנת בגלולה חלקלקה של אמנות מסחרית.

אבל הוא לעומתן יחשוב שווידאו כזה הוא פתטי, מביך אפילו, אך יעקוף כדרכו את הניסוח הישיר. להצטלם ככה בדירה שהייתה של סבתא שלו עד לפני כמה שנים?! עדיף להרים טלפונים למשרדי הפקה, להציק לסוכן, לשלוח קורות חיים. הוא צודק. מוטב לגנוז כבר עכשיו את הרעיון הזה.

כפילה שלך, תאומת רפאים עם זנב שקוף במקום רגליים, מתרוממת על זנבה מהספה. היא ניגשת למראה שבחדר האמבטיה, הגדול מבין השניים, ומתאפרת קלות. היא קובעת תור לצביעת הגבות מבלי לעשות מזה עניין. היא מהדקת את השיער, טיפה יותר מדי. היא לובשת מכנסי בד גבוהי מותניים וחולצת כותנה מכופתרת. תוך כדי רכיסת הכפתורים היא מציצה בצג הטלפון, סוקרת בחטף את חמישים וארבע המצלמות שבבית המתמודדות, ומסכמת בינה לבין עצמה, ובמלוא הכנות, שאין מועמדת אחת שחביבה עליה יותר מאשר האחרות. אחר־כך, היא מתאמת עם זאת שמתחתיה את ההחלטות ההפקתיות של הרגע האחרון, ומתבדחת איתה כי זה סוג הבוסית שהיא, ובמקביל אף מתעדכנת לגבי מאורעות הלילה שחלף. את, אולי, מעריצה את האישה הזאת. היית רוצה לחשוב שגם האחרות מרגישות כמוך.

שלום, את מנופפת לה ביד עם האייפון, זה לא כואב להיפרד. היא חומקת ממך, יוצאת מדלת הבית. נעלמת ומשאירה את כולכם מאחור: אריג אפור זול מונח מעל אריג ריפוד משובח, חיוור, ורוד. כרית הגוף שלך, שאיבדה כל צורה, מוטלת על כרית אחרת, מרובעת. אולי זה לא הכול. אולי ישנה גם ישות שלישית, נוספת, השרועה מעליכן בעוד שכבה?

טוב, את לוחצת ריפרש. בכל פעם מופיע הבזק מאחורי העפעף. את יודעת. הפעם יצוץ אות שישנה את מהלך חייך כולו. והוא יצוץ בבת אחת. אבל על הצג, בעמוד הראשי של חדשות התעשייה, זו עדיין אותה הידיעה. אלא אם כן יקרה נס וסכום כסף אדיר ייפול מהשמים — שבעיים ושניים מיליון — הערוץ שהאמין בך, ששילם לך, ייסגר. אומרים שהוא ימשיך לפעול במתכונת מצומצמת למשך חודש, חודשיים. ממילא אינך כלולה בה.

את מחשיכה את המסך ומחזירה את האייפון לכיס החלוק. שימושי מאוד. הריח שנפלט מהכיס עמוק עוד יותר, ריח רב־שכבתי. יוצא מפתח אחד ונשאב לפתח אחר במסלול אינסופי. נוצר שוב בתוכך בתרכובת שונה ונפלט חמים דרך הפה. כמו לידה, או לידה מחדש. בדיוק מה שאת מתכננת עבור עצמך. עכשיו ממש את מבינה איך זה קורה:

זה לא רק שגוף של תינוק הוא פקעת תאים שנוצרה מהאֵם, זו בעיקר הדרך שהוא מפלס החוצה ממנה שמעצבת את מי שהוא יהיה. כמוסה נטולת מסתורין, דומה לזו של מכונת האספרסו. התוך — פוטנציאל כלשהו. החוץ — חלק למראית עין. רק מקרוב מתגלה הטבעה נצחית וגרוטסקית. הצורה הספציפית מאוד של איברי הרבייה הפנימיים והחיצוניים של האם. בחריצי ההטבעה נשמר הריח האינטימי, הטחוב, ואי־אפשר להיפטר מהבושה הזו כל החיים כנראה.

בעצם, את ואחותך אמורות להיות מעוכות באותה הצורה. אבל לה יש אף סולד ומתוק ולך יש אף ארוך וישר. לה יש גם מצח גבוה, כפות רגליים קטנות. בעיקר יש לה שבעה סנטימטרים נוספים שאין לך. אפשר למצוא בזה היגיון — השינוי האלים שחוללת כשנדחפת החוצה זיכה את אחותך במעבר מפוסל טוב יותר.

אלוהים איזה גועל. אחר־כך האמא הזאת, ודומות לה, מטיילות עם התינוקות שלהן ברחובות ובגנים העירוניים, דוחפות אותם לפניהם של זרים: "תראו את האף הקטן, את חריץ הירך השמנה, תריחו, תריחו, איזה ריח אלוהי נכון? אני לא יכולה להפסיק להסניף!" בזמן שכולם יודעים בדיוק מהו מקור הריח האלוהי שמוצפן בצורה המקומטת הזו. אין פלא, אם כך, שאחדות מהאימהות האלה יברחו כעבור שנים אל מעבר לים כאילו לא אירע דבר, כאילו אין שובל ריחני שמחבר אותן לילדות שלהן.

גם את לא דיברת עם אחותך כבר כמה ימים. עם הבלח הידיעה הזו האוויר משתנה, הבית מחשיך. הכהות האבקתית של הסלון נשפכת לסדקים הפועמים, הכואבים, המכווצים את הגבה השמאלית ואת העין. לא יקרה דבר חדש היום. לפחות זה כבר ידוע. יום שלישי אחר הצהריים.

את זוכרת את המנטרה של הסמינר המקוון שכמעט עשית, את התצלום של האישה המחייכת הלבושה בסוודר וי כחול רך. לשהות עם הכאב — נכתב מעל התצלום, ומתחתיו הבטחה להקל על התקפי המיגרנה ולצמצם במידה רבה את כמות הכדורים שאת לוקחת. "להניח, להניח לחרטות העבר, להרפות מאימת העתיד, להיעתר לכוחו המרפא של ההווה" משהו כזה בכל אופן. אני יודעת מה אתם חושבים עליי כרגע, אבל זה לא משפיל אותי לשנן מנטרות כאלה, את אומרת לצוות הקלטה שמסתתר פה בסלון, מאחורי הספה. בזמן שאת מסניפה, כמו אותן אימהות, את תוככי החלוק הרכים בתנועה לא מורגשת, אלגנטית אפילו. הגור החבוי הוא איבר מהביל, הוא מרפק, הוא פצעון חם וגושי על העור.

חבל שאתם הצופים לא יכולים להריח, זה היה פוטר אותי מלנסות לתאר.

את מציצה שוב במסך, רק לבדוק תאריך ושעה.

עוד ארבע שעות הוא יחזור הביתה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך הפרולוג ל"אישה נחה", רומן מאת מעין גולדמן, הוצאת "פרדס", 2019.

תמונה ראשית: בד תורכי. תצלום: קנן סולימאנואלו, unsplash.com

Photo by Kenan Süleymanoğlu on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערבד תורכי. תצלום: קנן סולימאנואלו, unsplash.com


תגובות פייסבוק