אישוליים

אני לא מתווכח עם ייאוש, גם כשאני שיכור. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

1.
במשך כל החורף רעבתי, וכשהוא חלף חשבתי שלא ארצה לשבוע עוד לעולם. במהלך החורף עבדתי בחדר השקוף. עבדתי שלוש או ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הזמן הייתי חופשי. אף־פעם לא ביקשתי עוד משמרות, ואם הייתי מבקש אני לא יודע אם היו נותנים. בזמן הנותר הסתובבתי, או שבהיתי בתקרה. או שהבאתי ביד. או שכתבתי בפנקס. היו לי גם תחביבים: ללכת לפאב של השמנה, להחליף ספר בספריה. להרהר. בבדידות, בעיקר. לפעמים ניסיתי לזכך אותה. להניח את הבדידות מולי, צלולה וברורה, כך שאוכל להבין. רציתי, לפחות פעם אחת, להפריד אותה משאר ההֶמְיָה הפנימית. לבהות בה. ולהרהר. אבל בסופו של דבר נבטה בי ההבנה שאי־אפשר לזכך בדידות. ככל שהגיתי בה, מנסה לפתור אותה, כך גדלה שנאתי העצמית, וזה יקד בי כמו אש, ולא יכולתי לשאת את עצמי. מחשבות אבדן עלו בראשי. גירדתי בבשר הנפש והרהרתי בבדידות, חיטטתי בה כמו בפצע.

2.
זה היה חדר שקוף תלוי בתוך אולם. תקרת האולם היתה גבוהה לפחות כמו שתי קומות בניין, כך שניתן היה לתלות ממנה את החדר. ובכל־זאת, המקום השאיר רושם של מחילה. מתחת לחדר השקוף, על רצפת האולם, התפתל הנחש. היה זה נחש גדול מפח. היקף גופו היה כזה שכשעמדתי בקצהו האחד יכולתי לראות רק את הפדחות של האנשים העובדים בקצה השני. זאת היתה המכונה. כולנו עבדנו עבור המכונה. היינו שם בשבילה. סביב המכונה התרוצצו האנשים. הם באו בכל מין, גודל וצבע. הנחתי שמשרתֵי המכונה היו לפעמים גם במצב רוח עליז, או נרגש, או שמח וטוב־לב, כך סתם, בלי סיבה. אבל אני הכרתי אותם רק טרוטי־עיניים, רוטנים. הם אף־פעם לא דיברו זה אל זה, הם צעקו. הם לא קיללו, אבל הרגשתי שהם מאוד רוצים. אולי לא תמיד נראו כך. אולי נראו לי כאלה משום שעבדתי רק במשמרות לילה; נכנס בחצות ויוצא ברבע לשמונה בבוקר. ואולי לא.

עניין מוזר — האולם היה ענק, אבל הדלת שלו היתה דלת מחסן אפורה, אם מישהו יעמוד לפניה מבחוץ כשהיא סגורה, הוא לא ינחש מה נמצא מעבר לה. תמיד, גם בימות החורף הגשומים, היתה הדלת פתוחה. לפחות כדי סדק. בעבור הרָשות — סימן לפעילות שלעולם אינה פוסקת. עבורי, ואולי עבור כולם, נתיב המילוט. פתח לתקווה. ליד דלת האולם, בפנים, ניצבה ברזייה דולפת, ומשום שהיתה ברצפה שקערורית, בדרך־כלל נקוותה שם שלולית קטנה. בצעד ראשון פנימה דרכתי בשלולית. יכולתי לשמוע מלמטה את הרעש הבוצי. חשבתי על הסדקים בסוליות הנעליים שלי, הבחנתי בהם חודש לפני כן, אבל מי זוכר פרטים כאלו. עליתי במדרגות הברזל הלולייניות. השתדלתי להשקיט את צעדי, אבל הם הפיקו חבטות מתכתיות שהדהדו לכל אורך עמוד הפלדה. כשנכנסתי אל החדר השקוף הרטיבות כבר חלחלה מן הגרב אל אצבעותי.

מיד אחרי שהתיישבתי במקומי קמתי כדי להשתין. בדרך חלפתי מאחורי גבה של חֶמְדַת. הגב שלה היה זקוף כמו סרגל וזה גרם לתחת התפוחי שלה לבלוט החוצה. גזרת המכנסיים שלה היתה נמוכה מאוד, וזה איפשר לי לראות את החריץ לעומק של שני סנטימטר לפחות, אולי יותר. לא יכולתי להפסיק להסתכל על זה. חמדת היתה מרוכזת בעבודה שלה וכלל לא הבחינה בי חולף לאט מאחוריה. מאוד לאט. החריץ שלה היה לבנבן. היה בו משהו שופע ומלבב, רציתי לנשק אותו, ללטף בקצה האצבע. התחילה להתפתח אצלי זקפה. חמדת הסתובבה בחדר כאילו אין לה את החריץ הזה, אבל אני הרגשתי שהיא יודעת שהוא שם. פּיכְתָה ממנו איזו אמת, וזאת היתה האמת היחידה שאי־פעם רציתי לדעת, ולא ידעתי אותה, משום שמעולם לא ידעתי אשה.

כשעמדתי שם בתוך התא והשתנתי, חשבתי לאונן כשאני מדמיין את חריץ התחת של חמדת. אלא שאז נזכרתי בכל הגברים האחרים שמשתמשים בתא המצחין וזה עורר בי גועל. ויתרתי, שמרתי את התחת של חמדת אצלי בזיכרון, למועד מאוחר יותר, כשאשוב הביתה. הציפייה ריגשה אותי, וההתרגשות קרקרה בתוכי, כמו רעב.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

משום שהייתי רעב. רעב וריק. הגוף התחנן לשובע, להתמלא ברַכּוּת של אשה, עד להתפקע. אם לקינת הגוף שלי היה קול, היו זגוגיות החדר השקוף מתנפצות ואזני העובדים באולם למטה היו מתפוקקות. הידיים המאובקות היו נוטשות את השקים, לופתות את הראש בכאב, והראשים היו מיטלטלים מצד אל צד, מצד אל צד. אנשים היו גומעים אוויר כמו אדם טובע שהים בעט לרגע אל מעל לגלים. לוּ לקינת הגוף שלי היה קול.

הבדידות היא צרחה קבועה שמהדהדת בתוך ראשך. לעיתים קרובות הרגשתי אותה מכה ברקות, כמו קליע מזגזג שנלכד בתוך משוריין. לפעמים זה היה שקט יותר — זמזום של זבוב שנכלא בצנצנת אטומה. היא תמיד מחפשת ואף־פעם לא מוצאת — נתיב בריחה, אל החיים שבחוץ. הרגשתי שאיני מסוגל להכיל את זה בתוכי. את הכמיהה להתרפקות. לרכות. לנוכחות. לקול הבא אליך מן החוץ. הרעב מבעבע בעורקים כמו חומצה, מבקש לפרוץ מבעד לעיניים, להימלט מתוך העור. זה תקף בכל פעם שראיתי אשה, כשהסתכלתי בישבן, בשדיים החלביים שבתוך המחשוף, וגם כשלא היתה סביבי אף־אחת — די היה שאדמיין אשה כדי שזה ינהם בתוכי.
כשיצאתי בבוקר מן האולם דרכתי שוב בשלולית הכניסה. האוויר היה פושר והשמש זהרה בשמיים, לא היה כל סימן לענן. על הכביש והמדרכות אפשר היה להבחין בכתמי רטיבות כהים, עדות לטפטוף מן הלילה. ירדתי בדרך העוקפת את הבניין, פניתי אל הכביש הראשי. סביב לבניינים האפורים של אזור התעשייה גבעת שאול רחשה ההמולה הדלקתית של הבוקר. אנשים השתעלו את החלומות שחלמו בלילה וירקו אותם מולי על המדרכה. מכוניות צפרו ונאבקו להידחק אל סמטאות בטון שבורות, הייתי משוכנע שהן מנסות לדרוס אותי בדרכן. בצמתים, זוגות עם ילדים נפרדו זה מזה בצעקות מתוך מכוניות מוזנחות. עמדתי בתחנה עם נשים חרדיות ועגלות התינוק שלהן, המתנתי לאוטובוס. מאחורי התחנה שכנה מאפיית בית־קפה קטנה, עלו ממנה ניחוחות קפה טרי וקרואסון חמאה חם, ריחות של בוקר. הם עוררו בי גועל, היה בהם את הריח של החיים, של אנשים שנולדו ושימותו מבלי לדעת שזה קרה להם, אנשים שלחיות זה המקצוע שלהם, שיכולים לעשות את זה בעיניים עצומות. שעושים את זה בעיניים עצומות.

הייתי רעב והרגשתי בחילה, התחיל להיות לי חם. הזעתי. רציתי להסתתר מהם, מכל האנשים החרוצים האלו שקמו לעמל יומם, רציתי לשכוח אותם.

האוטובוס היה דחוס. תכנית חדשות רשרשה מן הרדיו של הנהג. עמדתי ואחזתי במוט הברזל ביד אחת, ולא מצאתי מקום להניח את היד השנייה. השתדלתי לא ליפול על נערה עם חזה ענק ולחיים שעירות שישבה על ספסל. הנהג האיץ ובלם בעדינות, אבל זה לא הועיל. המאמץ לשמור על שיווי משקל התיש אותי, קרע את שרירי השוקיים ברגלי. לידי עמדה קשישה נמוכה. ראיתי את האיפור מתפורר על הפנים שלה, בזוויות הפה, מעל לעפעפיים. ואולי זאת היתה היא שהתפוררה שם מולי. היא לא הצליחה להגיע לשלשלאות האחיזה שנזלו מן התקרה, והמוטות האחרים היו מכוסים באצבעות. הקשישה הקטנה התאמצה לשמור על ארשת הגונה, בזמן שהגוף שלה הוטח אל שלי כשעצר הנהג ברמזורים. הסתכלתי על הנערה עם החזה הגדול והלחיים השעירות, ניסיתי לרמוז לה שתפנה את מקומה לישישה. היא הבחינה במבטי התוכחה שלי, והעדיפה להסיט את עיניה אל החלון. האוטובוס בלם והזקנה שוב איבדה שיווי משקל. היא מעדה לקראתי בצעדים קולניים, לא היה שום כוח בעולם שיוכל לעצור את ההתרסקות הזאת, הפנים הסדוקות שלה נמתחו בבהלה כשקרסה היישֵר אל תוך הבטן שלי. כשהתייצבה תקעה בי מבט זועם. לא ידעתי אם היא כועסת עלי, או שהמחאה שלה היא כללית, ואם דווקא עלי, האם זה מפני שלא הערתי לנערה, או פשוט מפני שאני קיים. ואולי כעסה על הנהג ואני הייתי הפרצוף היחידי שמצאה כדי לתת לו את זה.
אמרתי לבחורה שעל הספסל: "אני מאחל לך חיים ארוכים, כדי שתגיעי לגיל שבו תשמחי שמישהו ייתן לך לשבת באוטובוס".

היא הבינה שפניתי אליה, אפילו שדיברתי אל הלחי השעירה שלה. כולם שמעו אותי. אבל אף־אחד מהנוסעים לא הסתכל בי, מלבד הזקנה, שהציצה לכיווני בזהירות. השדרנית ברדיו התרגשה ממשהו והנוסעים כרו אוזן לרגע. המבטים החרדים שלהם אמרו שהם מחפשים דבר־מה בדברי השדרנית, איזו בשורה שתוציא אותם מזה, שתגרום לכל הדברים לקרוס ולקום מחדש. אולם אי־אפשר היה להבין את קולה המזומזם של השדרנית והנוסעים איבדו עניין, הם קיבלו מחדש את העובדה שיצטרכו להמשיך עם זה, כך.

3.
התקשיתי לישון בשעות האור. אחרי כל משמרת שוטטתי ברחובות, או שאוננתי במיטה, או שכתבתי בפנקס. בדרך־כלל הצלחתי להירדם רק לקראת השעה שתיים בצהריים. רק לכמה שעות, עד שהשמש תשקע והחדר יתרוקן מן האור, יתמלא בריקנות האפורה שלו, ומוֹת אחר־הצהריים והולדת הערב יותירו את הקירות צוננים ודוממים.

כשהתעוררתי לא הרגשתי רענן. בערב לקחתי אוטובוס ונסעתי אל הפאב של השמנה. נהגתי ללכת לשם לפעמים, אני לא יודע מדוע נהגתי להגיע לשם. אולי כדי להיות מסוגל לומר לעצמי שאני לפחות מנסה, להגיע אליהן, לדבר איתן. עם הנשים. האוטובוס הופיע מואר כמו אולם נשפים. הוא היה ריק. התיישבתי במושב לארבעה והנחתי רגל על המדרגה שמתחת לחלון. העיר בחוץ היתה עסוקה בלצפות בחדשות ולחמם ארוחת ערב. כלבים שהיו כלואים כל היום בבתים משכו את בעליהם בכוח על המדרכות. גברים חרוצים מדי, אנשים שימותו מוקדם, החנו את מכוניותיהם בנסיעה לאחור, השחילו אותן במיומנות אל המרווחים הבודדים שעוד נותרו ליד המדרכות. כשהגעתי לשוק מחנה יהודה פניתי ימינה בבנק דיסקונט, ירדתי במורד הסמטה התלולה. היא היתה אפופה בעננת צחנה חמוצה של רקב בשר ודגים. שם מצאתי את הדלת לפאב של השמנה. זה היה פשפש צר ואפל בלב השוק. דלת הזכוכית נצבעה מבפנים בשחור, וגם החלון היחיד היה אטום. כשעמדת בחוץ אף־פעם לא יכולת לדעת אם המקום פתוח או סגור. אם השמנה בפנים או שלא.

משכתי את הדלת והיא נפתחה. החלל הקטנטן היה מלא, המולה של מוסיקה אלקטרונית פעמה מתוכו. בפנים, ליד דלת הכניסה, ישבה בחורה בחצאית מיני מרופטת ובגרביונים עם פסים בכל צבעי הקשת. היא פטפטה בשקט עם בחור אחד שישב מולה. לבחור היה שיער מדובלל, זקן דליל ומשקפיים. אמרתי, "סליחה", נדחקתי ביניהם, בין הברכיים שלו ושלה. הם לא הבחינו בי עובר. על הבר שכב כלב פינצ'ר קטן ומצמץ בעיניו. התיישבתי מולו, ניסיתי ללכוד את מבטו, אבל הוא רק חילץ פיהוק ארוך וליקק את שפתיו, מתעלם ממני. שלפתי את הסיגריות והמצת. המרפק שלי נלחץ אל גבר קירח שישב לידי, ביקשתי כוס בירה מן הברמנית השמנה. החיוך שלי התחנחן כמו חתול רעב, נתתי לו ליילל עבורי.
"היי, אפשר טובורג מהחבית?"
"אין טובורג. נגמר".
"אז מה יש מהחבית?"
"גולדסטאר".
"טוב, אז גולדסטאר".
"חצי או שליש?"
"חצי".

היא הניחה לפנַי את הבירה מבלי להביט בי. הצצתי אל מעבר לכתפי, הסתכלתי סביב. לבשתי שאננות מזוייפת, השתדלתי שלא להיתקל בעיניים אחרות כדי לא להיראות נואש. הבירה היתה מרירה ובכל־זאת המשכתי ללגום ממנה, לגימות ארוכות וגדולות. החזרתי את המבט אל הבר, ואז אל הברמנית השמנה שמאחוריו. היא הסיטה במהירות את עיניה אל מעבר לכתף שלי, חייכה למישהו מאחורי.

היא לא אהבה אותי, הברמנית השמנה. היא חשבה שאני מגיע דווקא לפאב שלה כדי שלא יראו אותי יוצא עם עצמי, לבד. היא חשבה שאני מתייחס אל המקום שלה כמו אל זונה. כשמישהו יוצא לחפש זונה הוא רוצה למצוא אותה במקום נידח, הרחק מבני־אדם. ובאמת הייתי מגיע דווקא אל הפאב של השמנה כי ידעתי שאיש לא יזהה אותי נכנס לשם, לבד. לא שיערתי מי בדיוק יוכל לראות אותי במקום הזה, הרי לא הכרתי אף־אחד. אבל לא רציתי עדים לבדידותי, והמקום שלה היה עלוב דיו כדי להבטיח את זה. היא לא אהבה אותי ולא יכולתי להאשים אותה, יכולתי להבין את זה. קשה לחשוב על משהו מעיק יותר מאדם בודד המחפש חברה במחיצתך. לפעמים השתדלתי להתקיים בלי להכביד, כדי להקל על הבריות, לא לפנות אליהן, אלא אם ממש צריך. אבל בדרך־כלל לא יכולתי לשאת אותי לבד. לא הייתי מספיק חזק בשביל זה. גמעתי את כל מה שנותר בכוס בלגימה אחת ואז נשאתי שוב עיניים אל הברמנית. היא היתה מספיק שמנה כדי שבכל מקום על הבר הקטנטן שלה אשב בדיוק מולה.
"סליחה? אולי את יכולה לעזור לי?"

השתדלתי שהחיוך שלי יראה הפעם גברי, או לכל הפחות מתוחכם. הברמנית הסתכלה בי בעיניים גדולות. התחלתי לומר, "העניין הוא..."
היא קטעה אותי בענייניות — "למלא לך?"

הנהנתי בהתלהבות והרגשתי את הפרצוף הממהר שלה נכנס לי עמוק לתוך הבטן, כמו אגרוף. היא מילאה את הכוס של הבירה הראשונה. שתיתי את השנייה. כיביתי והדלקתי עוד סיגריה. הגנבתי מבט אל עיניים של אחת שישבה לבד בקצה הבר אבל היא לא הבחינה בי, או התעלמה. הסתכלתי על תצוגת אמנות חובבים התלויה על הקיר מאחורי, ועל הזיפים בקרחת של הבחור שישב לימיני, וזה דחה והעציב אותי. הדלקתי עוד סיגריה. לא היה לי מי עם לדבר אז חשבתי. חשבתי —
"עוד מעט תסתיים הסיגריה ומה אעשה אז? אני לא יודע מה אעשה בעצמי. לכן אני מעשן, סיגריה אחרי סיגריה. זה נותן הצדקה להיותי מונח. אני דוחף את הסיגריה מולי אל בקבוקי המשקה שעל הבר. מחזיר אותה בתנועה קשתית לכיוון הכתף הנגדית. מניח בעידון את המרפק על הבר. נושף לאט, ומסיים ברשף חד. אני עושה. תכליתי. מועסק. לא נטול הצדקה. לא סתם מונח. ועוד מעט תיגמר הסיגריה. ומה אעשה בעצמי אז? אקח עוד לגימה? והלא אם אשתה הכוס תתרוקן, ושוב אהיה סתם, מונח".

ובכל־זאת רוקנתי את הכוס והגשתי אותה לשמנה כדי שתמלא אותה, הפעם עם חיוך מבושם. כשהניחה את הבירה היא הרכינה אלי את הלחיים התפוחות שלה, בליווי מבט מתוסכל ועויין. התחשק לי לשאול אותה, ישירות — "תגידי, מה העניין? מה מפריע לך בי?"
הייתי מוכרח להשתין. קמתי וחיפשתי את הדרך. שמתי לב שהגרביונים בצבעי הקשת מונחים עכשיו על הירכיים של המזוקן עם המשקפיים. קינאתי בו. בשניהם. מצאתי את השירותים במקום הרגיל שלהם, מאחורי הקיר של התערוכה. הם היו בגודל ארון בגדים. מול דלת הכניסה היה תלוי כיור קטנטן, הוא היה מזוהם. מצד ימין משתנה ומשמאל דלת לתא. היא היתה סגורה. ניגשתי למשתנה ופתחתי את הרוכסן. מתחת לבאסים של המוסיקה שמעתי קריאות ומלמולים מהמהמים מן הפאב. קראתי את הגראפיטי שעל הקיר. היו שם המלים כוּס וזיון באנגלית וגם כמה משפטים: "המזל הרע אף־פעם לא שוכח פנים" — זה היה שם תמיד. וגם — "עין תחת עין ותחת תחת תחת", "להתבייש זו לא בושה", "העולם הוא זירה וכולנו גלדיאטורים".

לא התווכחתי עם זה. אני לא מתווכח עם ייאוש. מישהו צעק מתוך הפאב, "אנחנו רוצים ארבע צ'ייסרים!" כאילו שחיים תלויים בזה. ואז שמעתי את דלת התא נפתחת מאחורי. ניסיתי לסיים מהר אבל לא הצלחתי להפסיק להשתין. מישהו עמד עכשיו מאחורי ורחץ ידיים בכיור המטונף. הרגשתי שמשהו נוגע בגב שלי. הסתובבתי במהירות כדי לברר מי שם והשארתי על הנעל שלי שלולית קטנה. זאת היתה הברמנית. הסתכלתי בה, היא שלחה אלי חיוך עקום ויצאה. לא יכולתי לדעת אם הספיקה לראות את הזין שלי. אם חייכה בגללי או בגללו. אם זה היה בלעג או בשביעות רצון. נכנסתי לתא כדי לנגב את הנעל, אבל לא מצאתי שם נייר טואלט. בדרך לבר לקחתי למישהו את הוודקה מהשולחן, הוא לא היה שם כדי לשים לב, שפכתי את כל המשקה על הנעל שלי.

כשחזרתי לבר הקירח כבר לא היה שם. במקומו ישבה עכשיו בחורה. היא היתה בהירה עם שיער שחור, מבריק כמו נוצות עורב. מהמחשוף שלה בצבצו שדיים לבנים, חלביים. הם היו מושלמים. יכולתי להריח את הבושם שעליה וזה כיווץ אותי. זה כאב קצת, להריח את הבושם, משום שהלב שלי כבר למד לראות את הנולד, להקדים דאבה למכה. הבטתי סביבי והיה נדמה לי שהיא לבד. נאחזתי בזה. אמרתי — "תגידי...", אבל עוד לפני שהספקתי למצוא מה לומר היא הסתכלה עלי במן חלחלה, וליתר ביטחון גם אמרה לי מיד בעיניה — אל תנסה בכלל. זה צרב כמו משיכת פלסטר. אולי לסבית, חשבתי לעצמי. היא כנראה שמעה את מחשבותי כי מיד הפנתה לי את הגב. זה היה צפוי, ובכל־זאת התאכזבתי. בכל פעם מחדש. נשים כמותה לעולם לא ידברו עם אחד כמוני. כדי לפנות אל נשים כמוה אתה מוכרח להיות מוכר. שייך. ואילו אני, האנטילופה מן המעגל החיצוני ביותר של העדר. לא. נמרות כמוה לעולם לא יפנו אלי. הזמזום שלי הוא מטרד.

ואז שמתי לב למבט מצדו השני של הבר. הבחורה שהצצתי בה פעם, מזמן, כשנכנסתי לפאב לפני שעה. נראה היה שהיא מחייכת, והיה נדמה שחייכה — אלי. עיניה היו מעט לחות והבנתי מיד שמסתתר שם מישהו, אדם? מבלי להתמהמה או לגלגל את זה בראש לקחתי איתי את הסיגריות והבירה ועברתי לשבת על הכיסא לידה. רק אחרי שמצאתי את התנוחה הנכונה שאלתי —
"הכיסא הזה פנוי?"
"כן", היא ענתה, בפשטות, היה ברור שלא איכפת לה. היה לה שיער כתום והחזה שלה היה ענק, ולא רק משום שהיתה די שמנה. לגמתי מן הבירה ושלחתי אליה חיוך רך, שיכור.
"אני יהושוע".
"תמר", גמגמו העפעפיים שלה בחצי עפעוף.
היא שלחה אלי יד ללחיצה. הבטתי ביד שלה. אני שונא ללחוץ ידיים לנשים, זה מתכחש לאמת פשוטה שקיימת תמיד, בכל מקום, בין כל גבר לכל אשה. הייתי מעדיף לטמון את הפנים שלי בין השדיים שלה ולהתייפח שם. ייחלתי שתלטף את ראשי, כך. אבל נאלצתי להסתפק בלחיצת יד. היד הקטנה שלה היתה רכה כמו חתול, היה בה חתול. כשנגעתי בה הרגשתי אותו עובר לי מהזין לגב.
"אתה סטודנט?" היא שאלה, מדלגת על המבוכה של ההתחלה.
"כבר לא".
"מה למדת?"
"פילוסופיה, אבל לא סיימתי".

הרגשתי במבחן, ולא היה אכפת לי. אהבתי מבחנים. וגם סקרים, כי בהזדמנויות כאלה הרגשתי שסוף־סוף מישהו מתעניין במה שאני חושב, במה שיש לי לומר. זה לא היה קורה לי בשום הזדמנות אחרת בחיים. המבט של תמר טייל בין העיניים שלי והפה. בחנתי את החזה הלבן שלה והוא הציף אותי, רציתי לבכות כשהסתכלתי עליו. שמתי לב שהיא שותה בירה מבקבוק וזה הרגיע אותי. אם היתה שותה משהו מתוחכם, כמו שנאפס או וודקה, הייתי יודע שאאכזב אותה, שכדי לדבר איתה צריך להיות הדי.ג'יי, או לפחות טייס קרב ישראלי. אם היתה שותה יין, או גרוע יותר, סיידר תפוחים חם, הייתי יודע שהיא פריג'ידית, קפוצה, נבוכה בנשיות שלה וחרדה ממנה, ואז הייתי מחכה לציניות או לזלזול שלה, סופג אותם ישר בבטן, אומר משהו חצוף ונעלב.
"את אוהבת פילוסופיה?"
"לא ממש".
"אז מה את אוהבת?"
היא הרימה את בקבוק הבירה. דמיינתי את עצמי רוכן אליה ומנשק אותה, שנינו שיכורים קצת, מתנשקים נשיקה מאוד רטובה.
"אז תמר, מה את עושה?"
"מדברת איתך. מה אתה עושה — יהושוע?" בפיה השם שלי נשמע כמו שם בדוי, כמו בדיחה.
"אני עובד בדואר".
היא הסתכלה לי ישר בעיניים — "נשמע משעמם".
בלעתי את הבוז שלה, וזה כאב, אבל הייתי מוכרח להמשיך, לא היתה לי ברירה.
"כן, זה לא הכי מעניין בעולם".
"מה אתה עושה בדואר?"
"ממיין מכתבים".
היא הציצה בי לרגע, חיפשה משהו בעיני, ומבטה אמר לי שלא מצאה. הבנתי שהפור כבר נפל, אבל התמר הזאת היתה באותו רגע האדם היחידי בעולם שיש לי לדבר איתו, אז אמרתי —
"ומה את עושה אחרי שאת גומרת את הבירה הזאת?"
"לא עניינך".
הבחנתי במישהו נטול צוואר נכנס לפאב. היתה לו רעמת תלתלים שחורה, והוא לבש חולצה משובצת, משהו שאף־פעם לא היה באופנה. תמר קלטה את הפזילה שלי ושלחה אחריה מבט אל דלת הכניסה. כשהבחינה בבחור היא שיחררה צהלת שמחה והפנתה לי את הגב. גם היא. המתולתל הגיע עד אליה, הם התחבקו. אחרי כן הוא התיישב לידה. היא לא הסתכלה עלי יותר. רציתי לברוח משם, אבל ידעתי שאין לאן. סיימתי לשתות את הבירה ועישנתי עוד שתי סיגריות, והסתלקתי משם.

צעדתי ברחוב הריק, הייתי קצת שיכור. רגלי הוליכו אותי אל רחוב יפו, חיכיתי שם לאוטובוס. רציתי לזיין, את כל הנשים בעולם, רציתי שתחבקנה אותי, שתעטופנה אותי ברכות הזאת שלהן, שתנשקנה אותי. או לכל הפחות שתדענה שאני קיים. שמישהו ידע. שבין השעה בה נולדתי לשעה בה אמות, התהלך כאן האדם הזה, שהוא אני. זוג התקרב לקראתי על המדרכה, בחור ובחורה, מחזיקים ידיים. היא לטשה בי עיניים. למה בחורות שמחזיקות בידו של אחר תמיד הביטו בי כך? לעולם לא הסתכלו עלי כשהיו לבדן. בעיניהן היתה סקרנותו של הילד הבוהה בקשיש המשוגע.

הן כנראה פשוט ראו את זה עלי, שאני כזה, כמו שאני. האנטילופה מן השוליים הרחוקים ביותר של העדר, כמעט אגדה עבור מי שמגיע מאמצע הלהקה. כשבחנו אותי הן עשו זאת בהיסח הדעת, מבלי לשים לב בכלל ששמו לב אלי, כמו שמציצים בפגר מכונית שעברה תאונה. במכונית שעברה תאונה יש משהו מרתק, משהו עירום, מעורטל. במכונית מעוכה מתפוגגת אשליית המאסיביות ונחשפים קמיטות הפח, עצמות השלד הרזות. לרגע מגלָה העין דבר שעד עתה היה מוסתר, והנה היא רואה אותו מואר. כך הבחורות הביטו בי, בהתפעמות רגעית, מגילוי דקיקותו של אדם. אחר־כך המשיכו ללכת, שכחו מזה. כמו הבחורה שחלפה על פני ברחוב יפו, מניחה לבחור שלה להנחות את דרכה על המדרכה בזמן שהיא ממשיכה לבהות בי מזווית העין. היא אפילו לא לחצה את כף ידו של בן זוגה לסמן לו: "אנחנו בסדר".

מתוך הרומן של אלי שמואלי ״אישוליים״ שרואה אור בהוצאת פרדס.
זהו ספר הביכורים של שמואלי, יליד ירושלים, 1977.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלי שמואלי.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערעננים מאת סיי טוומבלי. באדיבות פזמברה.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אישוליים