אי כבוד

וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת־פִּינְחָס הָרָה לָלַת ... וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי־נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ: וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל־תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ וְלֹא עָנְתָה וְלֹא־שָׁתָה לִבָּהּ: וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל ... (שמואל א ד, יט-כא).

אי כבוד היה שמו. את השם נתנה לו אימו, ובמתן הזה חרצה את גורלו. אי כבוד.

נזכיר כי הלידה הייתה בטרם מועד, וכי האישה התבוססה בדם כששמו את היילוד הזעיר בידיה. הדם ששתת מגופה לא קרש. היא ידעה שתמות, וסברה שהבן שהקדים לצאת – גם הוא לא יאריך ימים. בעלה מת. חמיה מת – עתה זה שמעה את השמועה. ישראל ניגפו במערכה. שלושים אלף איש מתו, והנותרים נסו. ארון האלוהים נלקח שלל לאשדוד, ובתוך המגפה שניחתה על הכול עשתה האם את בנה לסמל. נחמה אחרת לא הייתה לה, ובסמלים, כידוע, יש נחמה.

לוּ חייתה עוד שבעה חודשים, הייתה רואה את ארון האלוהים שנבוז מושב בחנופה ובכבוד. לוּ חיכתה עוד עשרים שנה, הייתה רואה את הפלִשתים ניגפים ונסוגים אל מעבר לגבול. אך העלובה מתה בלי שראתה. היא מתה באמונה שבנה לא ישרוד אף עד הערב. וכיוון שכך האמינה, אפשר לומר שאת השם, אי כבוד, נתנה למצבת זיכרון ולא לאדם שנועד לחיים. בנסיבות ההן הרי לא יכלה לקרוא לו 'נֹעם' או 'נחת'.

באין אם שתניק אותו, מצאו לו מינקת. באין אב או דוד שישגיחו על חינוכו, הנהיגה אותו דודתו, והיא שלחה אותו עם המינקת לכפר. לשונות ריננו על אוצרות שפנחס, אביו, הניח אחריו. אמרו שהשילוח לכפר נועד להבטיח את מות היורש. אם יש אמת בדבר – לא נדע ולא בידינו לשפוט. אנחנו יודעים רק שהמינקת, ששכלה עולל משלה, דבקה בבן החדש שהושם בחיקה. המלחמה אכלה בכול, אך די היה בשפעתה של האומנת הזאת לקיים אותו ולגדלו.

עוד בהיותו נער הִצדיק אי כבוד את השם שניתן לו. נערים אחרים השכירו עצמם לשמור על עדרים רחוקים. אחד טרפוהו זאבים, אחר – חזיר נגח בו והוא נעשה פיסח. אי כבוד אף בשומרה שבכרם לא לן. בלילות לא יצא מבית המינקת, ובימים לא הרחיק מחצרה אלא לבאר. כשחלתה, אומרים, הוא כיבס את שמלותיה.

שנים חלפו. אי כבוד גדל והיה לאיש. עד לחורף־הברד־הגדול סברו השכנים שקרוביו שכחו אותו, אלא שאז, באחד הימים, הופיע מתוך ערפל הבוקר סוכן ביתה של הדודה רכוב על חמור, חמור נוסף קשור מאחוריו, וחיש מהר נודע כי נשלח להשיב את נכדו של עלי הכוהן אל העיר. בני ישראל נוהים אחרי אלוהים, בישר השליח. הפולחן חודש. דודתו של אי כבוד, אף שנישאה פעמיים, לא ילדה אלא בת אחת, ובן אחיה האהוב יהיה לה מעתה לבן.

הדודה משלה באדמות הכפר. לסרב לציווּיָה אין הוא יכול, ובעודו מלין על הבוץ הקר ועל גרונו הבוער, עלה אי כבוד על החמור המרופש ורכב.

איש לא הכיר את בנו של פנחס כשנכנס אל העיר, וגם לאחר שרחץ ולאחר שניתן לו בגד חדש היו עבדי הבית נאים ממנו. די במבט אחד לדעת שאין בו גבורה. כשנקרא אל דודתו ניצב מולה כעומד לפני עינויים, ולאחר שהורתה לו את עתידו – מה עליו לעשות ואיך ישיב לידיו את הכהונה – הוא התחנן לפניה כמבקש על חייו. איך יעז בור כמוהו לקרוב אל הארון? טובים ובקיאים ממנו הרגה הקדושה. מאות, לא, אלפים נפלו חלל. מוטב לו שימות עכשיו לרגליה ולא יעיר את חרון אפו של זה שאין להכעיסו. מוטב שתהרוג אותו פה. מה הוא מבקש לעצמו? אין הוא מבקש אלא לשוב אל הכפר. רבים מתחרים על עבודת הקודש, רבים מבקשים לשרת. ישרתו אחרים שיודעים את המלאכה.

כיוון שעמד בבכיו – עד החצרות נשמעו תחינותיו – שילחה אותו הדודה מפניה. היא שיכנה אותו בחדר נאה, צופה אל המקדש, והורתה להזין אותו בבשר ולהשקותו מדי בוקר ביין מהול בדבש. אם כיוונה שפעולות ההזנה תחזקנה אותו, נכזבה תוחלתה. היין לא חיזק לא את גופו ולא את רוחו של אי כבוד. מדי שבוע הייתה קוראת אותו אליה, והוא – אימתו לא שככה. הארון, הגברים המתחרים על הכהונה, האישה – אין לדעת ממה פחד יותר.

שתים־עשרה פעמים קראה אותו אליה והציעה לו את עתידו, שתים־עשרה פעמים עלו שוועותיו עד החצר, ומקץ שלושה חודשים, כשכמעט אפסו כוחותיה, גילתה לו את מלוא מזימתה: בת יחידה יש לה, נערה יפה, אומרים, ואת הבת הזאת היא אומרת להשיא לו. אחיה, שעד היום היא אבלה עליו, צדיק היה. מתנות רבות אנשים נתנו לו. אלה יהיו ירושה לילדים שיוליד לבִתה ולא יתגלגלו לידי זרים.

דומה שנגזר על אי כבוד שירבה ליפול על ברכיו, ואם אכן כך, יכול היה ליפול ולחבוק בתודה את רגליה. דומה כי נגזר שירבה בבכי – ולכן  אפשר היה שאסירות תודה תרטיב את עיניו.

כך ראוי היה שיקרה, כך ראוי היה שיעשה, ולא כך עשה.

אי כבוד התפתל על מקומו. מבטו שוטט סביב בשעה שהודה לה, ולשון תודתו הייתה ענייה מאוד, לא נחזור על הדברים הפגומים שהשמיע. עיקרו של דבר: אי כבוד אמר שלא יוכל לשאת את הבת. ולמה לא יוכל? משום שכבר אירס לו אחת מליד בית שמש. מחצית המוהר כבר שילם לאביה, וכשיגמור למהור, יביא אותה אל ביתו. בקיץ החל לבנות את הבית, על גבעה סמוכה לבית אומנתו.

והנערה – מי אביה? איש. ומי היו אבותיו של האיש? אנשים... עובדי אדמה בני בלי שם. בני בנים לאספסוף? צאצאי ספיחים וערב רב? אפשר שכך.

אי כבוד שולח שוב, ובבוקר הזה, תכף לאחר ששילחה אותו, שתתה גם הדודה כוס של יין. חודש ימים חלף עד שחזרה וקראה לו להתייצב לפניה, ובמהלכו בדקה ומצאה: אבי הנערה איננו עשיר, אבל גם עני איננו. שמו של איש מאבותיו לא הלך לפניו, לא לטוב ולא לרע. והנערה עצמה – עגולה, צחקנית. מיטיבה לטוות צמר, אומרים.

אם יפר אי כבוד את אירוסיו, תקום צעקה. רבים שונאי משפחתו של עלי, ולמפר אירוסים לא יניחו לכהן בקודש.

שלוש כוסות יין שתתה הדודה בטרם זימנה אליה את בן אחיה בפעם האחרונה והודיעה לו כי הוא עתיד לשאת שתי נשים. הצחקנית, נערה פשוטה, תדע את מקומה ותודה על הכבוד שזכתה בו. הרעיה החשובה תגור איתו בעיר.

כשנודעה ברבים תשובתו של הגבר, היו שלא האמינו כי אכן אלה הדברים שאמר.

מה אמר? אי כבוד אמר כי אדירה תשוקתו לעשות את שהצטווה, אלא שאין די כוח במותניו. אישה אחת מתישה את כוחו עד שהוא מתקשה לקום לעבודת הבוקר. שתיים יורידו אותו שאולה.

לזים סיפרו כי לשמע תשובתו השליכה עליו הדודה את ההדום שנח לרגליה. היו שהפליגו ואמרו גם שפגעה בראשו... אנחנו יודעים שמעשה כזה לא ייתכן.

מה היה בכל זאת? אי כבוד גורש. קרוב לארבעה חודשים גר אצל הדודה, ארבעה חודשים אירחה אותו, ואז גירשה אל הכפר. ברגל הלך לשם. גם חמור לרכוב עליו לא ניתן לו. דודתו לא נתנה, והוא לא ביקש. הוא לא ביקש חמור ולא ביקש לו דין צדק שישיב לידיו את רכושו של אביו.

ימים לא רבים לאחר סילוקו השלים אי כבוד את בניין ביתו ונשא לאישה את הנערה מליד בית שמש. סבורים היינו שבחרפה הזאת תם סיפורו, ולא כן.

שישה חודשים לאחר שהביא אליו את הצחקנית, ילדה האישה בן, ילד שמן ויפה. לאחר שישה חודשים היא ילדה אותו – יש אומרים שפחות – ונשים החלו ללחש: מועלת. אישה דבלה. זונה או נואפת.

מילים שנשים מלחשות סופן שיגיעו לאוזני הגברים, והמילים האלה – עד אביה ואחיה הגיעו. דומה היה שאי כבוד, רק הוא לבדו, לא שמע 'דבלה', 'זונה' ו'נואפת'.

כל זה אירע בעת הקציר. שורות של גברים נעו מהבוקר בשדות, ובצוהריים נאספו למנוחה. נשים וילדים יצאו אליהם, נושאים נאדות וסלים – עוגות סולת, תמרים, זיתים ולחם עברו מיד ליד – וגם הצחקנית, אחרונה בין הנשים, באה, ובנה כרוך על גבה. כשקרבה אל היושבים נתלו בה כל העיניים, וביום הזה, אומרים, היא לא צחקה.

'הנה גם בכורי בא לקצור איתנו', אמר אי כבוד, וקם ופרק את הילד מגב האישה. 'ראו כמה דומה הבן לאביו', הוא אמר. 'קירח, אוזניים כמו של שועל, חריץ בסנטר... אימי ילדה אותי בטרם מועד, וזה הלך אחר אביו, גם הוא נחפז לבוא לעולם'.

אחרי הדברים האלה הסתתמו הלחישות. אי כבוד. מי היה מאמין שזה הוא נכדו של עלי הכוהן. כסיל, כסיל גמור. ובכל זאת, מינקות הם הכירו את הכסיל. הזק לא הזיק לאיש מעולם. ההפך. תמיד נכון היה להשחיז מגל לרעהו, וכשנפצע שכנו ברגלו, פסק מעבודת שדהו והלך ואלם את אלומותיו של האיש. את זאת ועוד הם הזכירו, וגם בצחקנית, אף שצחקנית הייתה, מצאו שיש מן הטוב.

הלחישות נדמו, ואם היו שהוסיפו ללחש אחרי אותו יום, אבות ואחים השתיקו אותם.

אחרים הייתה החרפה הורגת. אי כבוד חי בחרפתו. שישה בנים הוא הוליד לחרפה ושלוש בנות, וכשזקן הדהיר בחיקו שבעים ושמונה נכדים. הדהיר, נקש בלשונו וצהל.

עם השנים רחב ביתו. לא נעלים זאת, הבית רחב: חדרים נוספו בו, באר נחפרה... כבד ברכוש אי כבוד לא היה, אך מעונה לעונה הרחיב מעט את שדותיו, הִרבה את מקנהו ולא נצרך להשכיר את בניו לעבודה.

מי היו בני בניו אין יודע. אומרים ששניים מהם יצאו למלחמה, אך גם אם חירפו את נפשותיהם במערכה, הם לא קנו להם שם. מי שבא מבית אי כבוד – כבוד לא ידבק בו.

שמעו של בית אי כבוד יצא למרחקים. בית הכסיל קראו לו. כסיל לא יֵדע בושה.

מספרים כי גם אחרי מותו עוד שמעו עוברי אורח צהלות אווילים עולות מחדריו.

הו, אי כבוד. מר היה גורלך. כל גבר יֶאֱבל על חיים כשלך.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "מיניאטורות מקראיות" מאת גיל הראבן, הוצאת מוסד ביאליק.גַיל הראבן היא סופרת, כלת פרס סיפר ופרס ראש הממשלה, "מיניאטורות מקראיות" הוא ספרה השבעה עשר.

תמונה ראשית: מתוך "Agnus Dei [שה האלוהים]", (1635-1640), פרנסיסקו דה סורבראן, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גַיל הראבן.
- דימוי שער"Agnus Dei [שה האלוהים]", (1635-1640), פרנסיסקו דה סורבראן, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אי כבוד

01
יהודית סולה אדר

סיימתי עכשיו את סיפורך.קראתי אותו בשקיקה,אני עדיין "שבוייה" והמוח שלי לא מדבר אלי אך אני חשה ריגשה אפילו שסיימתי.תודה לך פתאום ניכנסה בי אנרגייה טובה,וזה קורה כשהלב חם ופועם. זה מה שקורה לי עכשיו הודות ל"אי כבוד" שלך.