אל מול האגם

אישה נזכרת במה שהיא מחפשת בחלוף רגע האמת
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

אישה הולכת לרופאה שלה כדי לחדש מרשם. אבל הרופאה לא שם. זה היום החופשי שלה. למעשה האישה טעתה ביום, היא התבלבלה בין שני לשלישי.
זה בדיוק העניין שרצתה לדבר עליו עם הרופאה, וכן לחדש את המרשם שלה. היא תהתה אם מוחה תש מעט.

"שטויות," היא ציפתה שהרופאה תאמר. "המוח שלך. מה פתאום אַת מכל האנשים."
(לא שהרופאה מכירה אותה כל כך טוב, אבל יש להן חברים משותפים.)
במקום זאת העוזרת של הרופאה מתקשרת אליה למחרת היום כדי לומר שהמרשם שלה מוכן, ושנקבע לאישה — שמה היה ננסי — תור לבדיקה אצל מומחה בעניין הבעיה עם המוח שלה.
זה לא המוח. זה רק הזיכרון.
לא משנה. הוא מתמחה בטיפול במבוגרים.
כן. מבוגרים שאבד להם בורג.
הנערה צוחקת. סוף־סוף, מישהו צוחק.
היא אומרת שמשרדו של המומחה נמצא בכפר בשם היימֶן, מרחק שלושים קילומטרים בערך ממקום מגוריה של ננסי.
"הו אלוהים, יועץ נישואים," אומרת ננסי.
הנערה לא מבינה, מבקשת סליחה.
"לא חשוב, אני אהיה שם."

מה שקרה בשנים האחרונות הוא שמומחים מפוזרים בכל מקום. סריקת הסי־טי שלך בעיירה אחת והמומחה לסרטן באחרת, רופא למחלות ריאה בעיירה שלישית וכן הלאה. וזאת כדי שלא תצטרך להגיע לבית החולים בעיר, אבל הנסיעה לשם יכולה להיות ארוכה באותה מידה, כיוון שלא בכל העיירות האלה יש בית חולים, ועליך לחפש היטב כדי לגלות היכן הרופא כשאתה מגיע לשם.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

מסיבה זו ננסי מחליטה לנסוע לכפר שבו שוכן המומחה לזקנים — כפי שהיא מחליטה לכנותו — ערב לפני היום שבו נקבע התור שלה. כך יהיה לה מספיק זמן למצוא אותו, ולא תהיה סכנה שתגיע נרגזת כולה או באיחור קל ותיצור רושם רע למן ההתחלה.
בעלה היה יכול לבוא איתה, אבל היא יודעת שהוא רוצה לצפות במשחק כדורגל בטלוויזיה. הוא כלכלן שצופה בספורט חצי לילה ועובד על הספר שלו במחצית השנייה, אף שהוא אומר לה להגיד שהוא פרש לגמלאות.
היא אומרת שהיא רוצה למצוא את המקום בעצמה. הנערה במשרדו של הרופא הסבירה לה איך מגיעים לעיירה.

הערב יפהפה. אך כשהיא פונה לרדת מהכביש הראשי לכיוון מערב, היא מגלה שהשמש ירדה נמוך, והיא מטילה את אורה היישר לַפּנים שלה. אך אם היא יושבת זקוף מאוד ומרימה את סנטרה, היא יכולה להביא את עיניה אל הצל. כמו כן יש לה משקפי שמש טובים. היא יכולה לקרוא את השלט שאומר שנותרו שלושה־עשר קילומטרים עד לכפר היימן.
היימן. אז כך הוא באמת נקרא, לא צחוק. אוכלוסייה: 1,553. מדוע טרחו לציין את ה־3?
כל נשמה נחשבת.

יש לה הרגל לסייר במקומות קטנים רק בשביל הכיף, כדי לראות אם היתה יכולה לגור שם. וכפר זה נראה מתאים לדרישותיה. שוק סביר בגודלו, שם אפשר להשיג ירקות טריים למדי, אף שאלה קרוב לוודאי לא מגיעים מהשדות סביב, בית קפה לא רע. אחר כך מכבסה אוטומטית ובית מרקחת שבו אפשר לקנות תרופות, גם אם אין להם במלאי את המגזינים הטובים יותר.

ישנם סימנים כמובן לכך שהמקום ראה ימים יפים יותר. שעון שכבר אינו מורה את השעה חולש מעל חלון ראווה שמבטיח תכשיטים משובחים, אך כעת נראה כי הוא גדוש כלי חרסינה ישנים למיניהם, סירים ודליים וזרים קלועים מחוטי תיל.
היא זוכה להציץ בכמה מהגרוטאות האלה כיוון שבחרה לחנות מול החנות שבה הוצגו. היא חושבת שאם כבר, מוטב שתחפש את משרדו של הרופא הזה ברגל. ובתוך זמן קצר, כמעט קצר מדי לתחושת סיפוק, היא אכן רואה בניין לבנים כהה חד־קומתי בסגנון השימושי של המאה האחרונה, והיא מוכנה להתערב שזה המקום. רופאים בעיירות קטנות נהגו לפתוח את המרפאות שלהם בתוך הבית, אבל בהמשך נאלצו למצוא מקום עם חניה למכוניות ובנו לעצמם משהו כזה. לבֵנים אדמדמות־חומות, וכמובן השלט, רופא/רופא שיניים. מגרש חניה מאחורי הבניין.
שמו של הרופא היה בכיסה, והיא מוציאה את פיסת הנייר כדי לבדוק. השמות על דלתות הזכוכית החלבית הם ד"ר ה"ו פורסיית, רופא שיניים, וד"ר דונלד מקמילן, רופא כללי.

השמות האלה אינם מופיעים על פיסת הנייר של ננסי. ואין פלא, כי לא כתוב שם שום דבר אלא מספר. זאת מידת הנעליים של אחותו של בעלה שמתה. המספר הוא א' 38. נדרש לה זמן מה להבין את זה, האות א' עבור אוליביה אבל משורבטת בפזיזות. היא זוכרת רק קלושות משהו לגבי קניית נעלי בית כשאוליביה היתה בבית חולים.
אלה כבר לא יועילו לה, בכל מקרה.

פתרון אפשרי אחד הוא שהרופא שהיא אמורה לראות עבר רק לאחרונה לבניין, והשמות על הדלת עדיין לא שונו. היא תשאל מישהו. תחילה עליה לצלצל בפעמון למקרה שמישהו נמצא שם, עובד עד שעה מאוחרת. היא עושה זאת, ובמובן מסוים טוב שאיש לא בא, כיוון ששמו של הרופא שהיא מחפשת פרח לרגע מזיכרונה.
רעיון אחר. האין זה אפשרי שהאדם הזה — רופא המשוגעים, כפי שבחרה לכנותו בראשה — האין זה אפשרי בהחלט שהוא (או היא — כמו רוב האנשים בגילה היא אינה מניחה את האפשרות הזאת אוטומטית), שהוא או היא אכן פועלים מביתם? זה מתקבל על הדעת וגם חסכוני יותר. אתה לא זקוק ליותר מדי מִכשור כדי לטפל במשוגעים.

אז היא ממשיכה ללכת הלאה מהרחוב הראשי. היא נזכרה בשמו של הרופא שהיא מחפשת, כפי שקורה תכופות בחלוף רגע האמת. הבתים שהיא עוברת על פניהם נבנו ברובם במאה התשע־עשרה. חלקם מעץ, חלקם מִלבֵנים. רוב בתי הלבנים בנויים שתי קומות שלמות, בתי העץ צנועים מעט יותר, קומה וחצי עם תקרות משופעות בחדרי הקומה העליונה. כמה דלתות קדמיות נפתחות רק כמה צעדים מהמדרכה, אחרות אל מרפסות שלעתים הן סגורות בזכוכית. לפני מאה שנה, בערב כמו זה, אנשים היו יושבים במרפסות שלהם או אולי על המדרגות הקדמיות. עקרות בית שסיימו לשטוף את הכלים ולטאטא את המטבח בפעם האחרונה לאותו יום, גברים שגילגלו את הצינור אחרי שהשקו את הדשא. לא היה ריהוט גינה כמו עכשיו, שניצב שומם לשם ראווה. רק מדרגות עץ או כיסאות מטבח שנגררו החוצה. שיחות על מזג האוויר או על סוס שברח או על מישהו שנפל למשכב ולא צפוי להחלים. השערות לגביה, ברגע שיצאה מטווח שמיעה.

אבל האם לא היתה משקיטה את חששותיהם בשלב זה, לוּ היתה עוצרת ושואלת אותם, תוכלו לומר לי בבקשה היכן ביתו של הרופא?
נושא חדש לשיחה. לשם מה דרוש לה הרופא?
(זה אחרי שיצאה מטווח שמיעה.)

כעת כל אדם ואדם היה מצוי בתוך ביתו עם המאוורר או המזגן שלו. ומִספרים יש על הבתים, בדיוק כמו בעיר. אין זכר לרופא.
במקום שבו מסתיימת המדרכה ניצב בית לבנים גדול ובו גמלונים ומגדל שעון. אולי בית ספר, לפני שהחלו להסיע את הילדים באוטובוס למרכז למידה גדול ומַשמים יותר. מחוגי השעון עצרו בשעה שתים־עשרה, בצהריים או בלילה, הזמן הלא נכון בלי כל ספק. שפעה של פרחי קיץ שנדמה כאילו נשזרו ביד אמן — חלקם גולשים מתוך מריצה, חלקם מתוך דלי חלב המונח על צדו. שלט שהיא לא יכולה לקרוא כיוון שהשמש מאירה היישר עליו. היא עולה על המדשאה כדי לראות אותו מזווית אחרת.
בית לוויות. כעת היא רואה את המוסך הצמוד שכפי הנראה מכיל את קרון המתים.
לא נורא. מוטב שתחזור לענייניה.

היא פונה לרחוב צדדי שבו בתים מטופחים מאוד, מה שמוכיח שאפילו לעיירה קטנה כמו זאת יכול להיות פרבר. הבתים כולם שונים מעט ועם זאת נראים זהים בדרך כלשהי. בנויים אבן צבועה קלות או לבנים חיוורות, חלונות מחודדים או מעוגלים, דחייה של המראה השימושי, בסגנון בתי החווה של עשורים קודמים.
כאן יש אנשים. לא כולם סגרו את עצמם בפנים עם מיזוג אוויר. ילד רוכב על אופניים במסלולים אלכסוניים על המדרכה. משהו לגבי הרכיבה שלו משונה, ובתחילה היא לא מצליחה לזהות מה.
הוא רוכב לאחור. זה הדבר. מעיל תלוי בצורה כזאת שאי־אפשר לראות — או שהיא לא יכולה לראות — מה לא בסדר.
אישה שאולי היא מבוגרת מכדי להיות אמו — ואף על פי כן מטופחת מאוד ונמרצת למראה — עומדת ברחוב ומשגיחה עליו. היא מחזיקה בחבל קפיצה ומדברת עם גבר שלא יכול להיות בעלה — שניהם מנומסים מדי זה כלפי זה.
הרחוב הוא מבוי סתום מעוקל. אין לאן להמשיך מכאן.
ננסי קוטעת את שיחת המבוגרים ומבקשת את סליחתם. היא אומרת שהיא מחפשת רופא.
"לא, לא," היא אומרת. "אל דאגה. רק את הכתובת שלו. חשבתי שאולי אתם יודעים."
ושוב צצה הבעיה כשמתחוור לה שהיא עדיין לא בטוחה מה שמו. הם מנומסים מכדי להפגין את פליאתם, אבל אינם יכולים לעזור לה.
הילד באחת מגיחותיו הפרועות קרב אליהם במהירות, ורק בקושי מחטיא את כל השלושה.
צחוק. לא נזיפה. פרא אדם קטן, ונראה שהם מתפעלים ממנו. הם כולם מעירים על יופיו של הערב, וננסי פונה לשוב על עקבותיה.
אלא שהיא לא חוזרת את הדרך כולה, לא עד בית הלוויות. ישנו רחוב צדדי שהיא התעלמה ממנו קודם, אולי משום שלא היה סלול, והיא לא חשבה שרופא יגור במקום כזה.
אין מדרכה, והבתים מוקפים פסולת. שני גברים עסוקים תחת מכסה מנוע של טנדר, והיא חושבת שמוטב לא להפריע להם. וחוץ מזה היא הבחינה במשהו מעניין בהמשך הדרך.
משוכת שיחים היוצאת היישר אל הרחוב. בשל גובהה היא לא מצפה שתוכל לראות מעבר לה, אבל חושבת שאולי תוכל להציץ בעדה.

אין בכך צורך. כשהיא עוברת את הגדר היא מגלה שהמגרש — גודלו כגודל ארבעה מגרשים בעיירה — פתוח לדרך שהיא פוסעת בה. נראה שמדובר בפארק מסוג כלשהו, עם שבילי אבנים שחוצים באלכסון את המדשאה הקצוצה המוריקה. פרחים מבצבצים מתוך הדשא בין השבילים. היא מכירה כמה מהם — את החינניות 
הזהובות־הכהות והצהבהבות למשל, שלהביות ורודות ואדמדמות ולבנות בעלות ליבה אדומה — אבל היא לא גננית דגולה בעצמה, וכאן הם מופיעים באגודות או משתרכים בשורות ובכל צבע, והיא אינה יודעת לנקוב בשמם. חלקם מטפסים על סבכות, חלקם פזורים חופשי. הכול עשוי בכישרון רב אבל לא מוקפד יתר על המידה, אפילו לא המזרקה שמתיזה את מימיה מעלה לגובה שני מטרים בערך, לפני שהם שבים ויורדים לבריכה מרוצפת סלעים. היא נכנסת לגן מהרחוב כדי לחוש מעט מהרסס הקריר של המזרקה, ומוצאת שם ספסל ברזל יצוק שהיא יכולה לשבת עליו.

אדם קרב באחד השבילים, מחזיק בידו מזמרה. הגיוני שגננים עובדים כאן עד שעה מאוחרת. אף שלמען האמת הוא לא נראה כמו פועל שכיר. הוא גבוה ורזה מאוד ולבוש חולצה ומכנסיים שחורים צמודים לגופו.
לא עלה בדעתה שייתכן כי זה אינו פארק ציבורי.
"מאוד יפה כאן," היא קוראת לעברו בקולה הנעים והבטוח בעצמו ביותר. "אתה מטפל בגן כל כך יפה."
"תודה," הוא אומר. "את מוזמנת לנוח כאן."
מיידע אותה בקול יבש משהו שזה אינו פארק אלא שטח פרטי, ושהוא עצמו אינו פועל שמעסיק הכפר אלא הבעלים.
"הייתי צריכה לבקש את רשותך."
"זה בסדר."
שקוע בעבודתו, רוכן מעל צמח שפלש אל השביל וגוזם אותו.
"זה שלך, נכון? הכול?"
אחרי רגע שבו הוא שקוע במלאכתו, "הכול."
"הייתי צריכה לדעת. יצירתי מדי להיות ציבורי. יוצא דופן מדי."
אין תגובה. היא עומדת לשאול אותו אם הוא עצמו אוהב לשבת כאן בערבים. אבל מוטב שלא תפריע. הוא לא נראה כמו אדם שנוח להיות בקרבתו. מן הסתם אחד מאלה שככל הנראה מתגאים בעובדה זו ממש. בעוד רגע היא תודה לו ותקום.
אך תחת זאת כעבור רגע הוא ניגש ומתיישב לידה. הוא מדבר בדיוק כאילו נשאל שאלה.
"למען האמת, אני מרגיש בנוח רק כשאני עושה משהו שדורש טיפול," הוא אומר. "כשאני יושב אסור לי להסתכל על שום דבר, אחרת רק אשים לב לעוד דבר שצריך לעשות."
היה עליה לדעת מיד שהוא מסוג האנשים שאינם נהנים משיחות בטלות. ובכל זאת היא סקרנית.
מה היה כאן קודם?
לפני שהקים את הגן?
מפעל סריגה. בכל היישובים הקטנים האלה היה משהו כזה, פעם אפשר היה להסתדר עם שכר הרעב. אבל עם הזמן הוא נסגר, וקבלן אחד חשב שיהפוך אותו לבית אבות. היו כמה בעיות אז, העיירה סירבה לתת לו רישיון במחשבה שיהיו הרבה זקנים בסביבה והיישוב יהיה מדכא. אז הוא שרף אותו או הרס אותו, אני לא יודע.
הוא לא מכאן. אפילו היא ידעה שאם כן, לא היה מדבר בפתיחות כזאת.
"אני לא מכאן," הוא אומר. "אבל היה לי חבר שגר כאן, וכשהוא מת באתי רק כדי להיפטר מהבית ולהסתלק.
"אחר כך הצלחתי להשיג את השטח הזה בזול כי הקבלן השאיר אחריו בור באדמה, והמראה היה נורא."
"אני מצטערת אם אני נשמעת חטטנית."
"זה בסדר. אם לא מתחשק לי להסביר משהו אני לא מסביר."
"לא הייתי כאן קודם," היא אומרת. "בטח שלא הייתי, אחרת הייתי מבחינה במקום הזה. הסתובבתי וחיפשתי משהו. חשבתי שיהיה לי קל יותר למצוא אם אחנה את המכונית ואלך ברגל. חיפשתי משרד של רופא, למעשה."

היא הסבירה שאינה חולה, רק שיש לה תור מחר, והיא לא רוצה להתרוצץ בבוקר ולחפש את המקום. אחר כך היא מספרת לו שהחנתה את המכונית, ושהופתעה ששמו של הרופא שהיא מחפשת לא רשום בשום מקום.
"אפילו לא יכולתי לחפש בספר טלפונים, כי אתה יודע שכל ספרי הטלפונים ותאי הטלפון אינם עכשיו. או שאתה מוצא אותם קרועים בתוך התא. אני מתחילה להישמע די מטופשת."
היא אומרת לו את שם הרופא, אך הוא אומר שאינו מוכר לו.
"אבל אני לא הולך לרופאים."
"מן הסתם חכם מצדך."
"לא הייתי אומר את זה."
"בכל מקרה, כדאי שאחזור למכונית שלי."
כשהיא קמה ללכת, הוא אומר שילווה אותה.
"כדי שלא אלך לאיבוד?"
"לא רק. אני תמיד משתדל לחלץ עצמות בשעה הזאת של הערב. גננות יכולה לכווץ את השרירים שלך."
"אני בטוחה שיש הסבר הגיוני לגבי הרופא הזה. לא נדמה לך לפעמים שפעם היו יותר הסברים הגיוניים לדברים מאשר היום?"
הוא לא משיב. אולי חושב על החבר שמת. אולי הגן הוקם לזכרו של החבר שמת.
במקום להיות נבוכה כעת משום שדיברה והוא לא השיב, היא חשה רעננוּת, שלווה בשיחה.
הם פוסעים בלי לפגוש נפש חיה.

עד מהרה הם מגיעים לרחוב הראשי, כשהמרפאה במרחק גוש בניינים אחד. למראהּ היא חשה נינוחה פחות ואינה יודעת למה, אלא כעבור רגע. רעיון מגוחך ומבהיל עולה בדעתה למראה המרפאה. מה אם השם הנכון, השם שאמרה שאינה מוצאת, מחכה לה כאן כל הזמן הזה. היא מאיצה את צעדיה. מתחוור לה שהיא רועדת, ומשום שראייתה מצוינת, היא קוראת את שני השמות חסרי התועלת בדיוק כמו קודם.
היא מעמידה פנים שהיא ממהרת כדי להביט במבחר המוצג בחלון הראווה, הבובות בעלות ראשי החרסינה והמחליקיים העתיקים וסירי הלילה ושמיכות הטלאים שכבר בלויות.
"עצוב," היא אומרת.
הוא לא מקשיב לה. הוא אומר שבדיוק עלה בדעתו משהו.
"הרופא הזה," הוא אומר.
"כן?"
"אני תוהה אם הוא קשור לבית האבות."

הם שוב צועדים, חולפים על פני שני גברים צעירים שיושבים על המדרכה, אחד מהם ברגליים מתוחות לפנים כך שהם נאלצים ללכת מסביב. הגבר שלצדה לא מתייחס אליהם, אבל הוא מנמיך את קולו.
"בית אבות?" היא אומרת.
"לא היית מבחינה בו אם באת מהכביש הראשי. אבל אם תמשיכי לנסוע מהעיירה לעבר האגם, תעברי על פניו. לא יותר מקילומטר מהעיירה. את עוברת את ערמת החצץ בצד הדרומי של הכביש, וזה במרחק קצר בהמשך הדרך, בצד השני. אני לא יודע אם יש להם רופא קבוע במקום או לא, אבל הגיוני שיהיה להם."
"ייתכן שיש להם," היא אומרת. "זה הגיוני."

אחר כך היא מקווה שהוא לא חושב שהיא מחקה אותו בכוונה, עם הבדיחה הטיפשית הזאת. נכון שהיא רוצה להמשיך לדבר איתו, בדיחות טיפשיות או מה שזה לא יהיה.
אבל כעת צצה עוד אחת מהבעיות שלה — עליה לנסות להיזכר היכן המפתחות שלה, כפי שקורה תכופות לפני שהיא נכנסת למכונית. היא תמיד חוששת שמא נעלה את המפתחות בפנים או הפילה אותם איפשהו. היא מרגישה את בואה של פאניקה מייגעת, מוכרת. אבל אז היא מוצאת אותם בכיסה.
"שווה לנסות," הוא אומר, והיא מסכימה.
"יש מספיק מקום לסטות מהדרך ולהסתכל. אם יש שם רופא באופן קבוע, אין לו שום צורך ששמו יופיע בעיירה. או אולי שְמה."
כאילו גם הוא לא מצפה בקוצר רוח שייפרדו דרכיהם.
"אני מוכרחה להודות לך."
"רק ניחוש."

הוא מחזיק את הדלת בזמן שהיא נכנסת פנימה וסוגר אותה, מחכה שם עד שהיא פונה לנסוע בכיוון הנכון ומנופף לשלום.
בזמן שהיא עושה את דרכה מחוץ לעיירה, היא מבחינה בו שוב במראה הפנימית. הוא רוכן, מדבר לצמד הנערים או הבחורים שיושבים על המדרכה בגבם לקיר החנות. קודם הוא התעלם מהם לחלוטין, כך שהיא מופתעת לראות אותו מדבר איתם עכשיו.
אולי הערה שיש להעיר, איזו בדיחה על דעתה המעורפלת או על טיפשותה. או סתם גילה. הערה נגדה, עם הגבר החביב ביותר.
היא חשבה לחזור דרך הכפר כדי להודות לו שוב ולספר לו אם זה היה הרופא הנכון. היתה יכולה סתם להאט ולצחוק ולקרוא מהחלון.
אבל כעת היא חושבת שפשוט תיסע בדרך העוברת ליד האגם ותתרחק ממנו.
תשכחי ממנו. היא רואה את ערמת החצץ מתקרבת, היא צריכה לשים לב לאן היא נוסעת.
בדיוק כפי שאמר. תמרור. שלט המציין את מיקומו של בית האבות לֵייקוְויוּ. ובאמת יש מכאן נוף לאגם, חוט של תכול לאורך האופק.
מגרש חניה מרווח. אגף ארוך אחד עם מה שנראה כמו יחידות נפרדות, או חדרים סבירים בגודלם לפחות, עם גינות קטנות משלהם או פינות ישיבה. גדר מסורגת גבוהה למדי מול כל אחד מהם לפרטיות או לביטחון. אף שהיא לא רואה איש יושב בחוץ כעת.
מובן שלא. שעת השינה מגיעה מוקדם במוסדות כאלה.

הגדר המסורגת מעניקה נופך של פנטזיה למקום, וזה מוצא חן בעיניה. מבנים ציבוריים השתנו בשנים האחרונות, בדיוק כמו בתים פרטיים. המראה הנוקשה, נטול הקסם — היחיד שהיה מותר בנעוריה — נעלם. כאן היא חונה מול כיפה בהירה בעלת מראה מסביר פנים של הפרזה עליזה. יש שיחשבו אותו מלאכותי, היא מניחה, אבל האין זה בדיוק הדבר שהיית רוצה? כל הזכוכית הזאת ודאי מרוממת את רוחם של זקנים, או אפילו, אולי, של אנשים לא כל כך זקנים אלא רק מעורערים.

היא מחפשת כפתור ללחוץ עליו, פעמון לצלצל בו, כשהיא ניגשת לדלת. אבל אין בכך צורך — הדלת נפתחת מעצמה. בפנים היא מוצאת ביטוי רחב יותר למרחב, לרוממות, גוון כחול לזכוכית. הרצפה כולה אריחים כסופים מהסוג שילדים אוהבים להחליק עליו, ולרגע היא מדמיינת את המטופלים מחליקים ומועדים לשם הנאה, והרעיון מרנין את לבה. הרצפה כמובן לא יכולה להיות חלקה כמו שהיא נראית, לא היית רוצה שאנשים ישברו את המפרקת.

"לא העזתי לנסות זאת בעצמי," היא אומרת בקול מקסים למישהו בראשה, אולי לבעלה. "זה לא היה ראוי, נכון? יכולתי למצוא את עצמי מול הרופא, בדיוק אותו רופא שהתכונן לבדוק את היציבות המנטלית שלי. ומה אז הוא היה אומר?"
לעת עתה אין רופא בטווח ראייה.
טוב, לא אמור להיות, נכון? רופאים לא יושבים כאן מאחורי שולחנות ומחכים למטופלים שיגיעו.
והיא אפילו לא באה לייעוץ. היא תצטרך להסביר שוב שהיא מוודאת את הזמן והמקום של תור שנקבע לה מחר. כל זה התיש אותה מאוד.

היא רואה דלפק מעוגל בגובה המותן, שלוחות העץ הכהים שלו נראים כמו מהגוני, אף שמן הסתם הם לא. ברגע זה אין איש מאחוריו. היא הגיעה אחרי שעות הקבלה כמובן. היא מחפשת פעמון אבל לא מוצאת. אחר כך היא בודקת אם ישנה רשימה שמית של רופאים או את שם הרופא האחראי. גם את אלה היא לא מוצאת. אמורה להיות דרך להשיג מישהו, לא משנה מה השעה. במקום כזה אמור להיות תורן.
וגם לא נשמע שום קרקוש בעל חשיבות מאחורי המכתבה. לא מחשב או טלפון או ניירות או כפתורים צבעוניים שיש ללחוץ עליהם. היא כמובן לא היתה יכולה להיכנס מאחורי הדלפק ממש, ודאי ישנו מנעול, או אילו תאים שהיא אינה יכולה לראות. כפתורים שפקידת קבלה יכולה להגיע אליהם והיא לא.

היא מניחה לדלפק לרגע וסוקרת היטב את המרחב שנמצאה בתוכו. חדר משושה עם דלתות במרווחים שווים. ארבע דלתות — אחת היא הדלת הגדולה שמניחה לאור ולמבקרים להיכנס; דלת שנייה, רשמית ופרטית למראה מאחורי הדלפק, שהגישה אליה אינה קלה; ושתי הדלתות הנוספות, זהות זו לזו ופונות זו אל זו, ודאי מובילות אל האגפים הארוכים, אל המסדרונות והחדרים שבהם מתגוררים הדיירים, בכל אחת מהן קבוע חלון עליון, וזגוגית החלון נראית צלולה דיה להציץ בעדה.

היא מתקרבת לאחת מאותן דלתות ספק נגישות ונוקשת עליה, אחר כך מנסה את הידית ולא מצליחה לסובב אותה. נעולה. היא גם אינה יכולה לראות היטב מבעד לחלון. מקרוב הזגוגית גלית ומעוותת כולה.
בדלת הניצבת בדיוק מולה ישנה אותה הבעיה עם הזגוגית ועם הידית.
נקישות הנעליים שלה על הרצפה, התעתוע של הזגוגית, חוסר התועלת של הידיות המבהיקות, ריפו את ידיה יותר משהיתה מוכנה להודות.
אך היא אינה מוותרת. היא שוב מנסה את הדלתות באותו הסדר, והפעם היא מסובבת את שתי הידיות בכל כוחה וכמו כן קוראת "שלום?" בקול שנשמע תחילה סתמי וטיפשי, אחר כך פגוע, אבל לא אופטימי יותר.

היא נדחקת מאחורי הדלפק והולמת על הדלת בלי שום תקווה, למעשה. לדלת זו אפילו אין ידית, רק חור מנעול.
אין מה לעשות אלא לצאת מהמקום הזה וללכת הביתה.
הכול עליז ואלגנטי מאוד, היא חושבת, אבל אין כאן יומרה לשרת את הציבור. מובן שהם השכיבו את הדיירים או המטופלים או איך שהם לא קוראים להם במיטות מוקדם, אותו סיפור ישן בכל מקום, זוהרת ככל שתהיה סביבתו.
כשהיא עדיין חושבת על זה, היא דוחפת את דלת הכניסה. זו כבדה מדי. היא דוחפת שוב.
שוב. היא לא זזה.
היא יכולה לראות את עציצי הפרחים בחוץ באוויר הפתוח. מכונית חולפת בכביש. אור הערב הדועך.
היא חייבת לעצור ולחשוב.

אין כאן אורות מלאכותיים דלוקים. המקום יחשיך. וכבר החל להחשיך, חרף האור שעוד נותר בחוץ. איש לא יבוא, כולם השלימו את חובותיהם, או לפחות את החובות שהביאו אותם לחלק זה של הבניין. לא משנה היכן הם נמצאים כעת, שם הם מתכוונים להישאר.
היא פוצה את פיה לצעוק, אך נראה שאף צעקה אינה עומדת לפרוץ. היא רועדת בכל גופה, וככל שהיא מנסה היא אינה מצליחה לשאוף אוויר לריאותיה. כאילו יש מחסום בגרונה. חנק. היא יודעת שעליה להתנהג אחרת, ויותר מכך, לחשוב אחרת. הירגעי. הירגעי. נשמי. נשמי.
היא לא יודעת אם הפאניקה נמשכת זמן ארוך או קצר. לבה הולם, אבל הסכנה כמעט חלפה.

יש כאן אישה ששמה סנדי. כך כתוב על תג השם שלה, וננסי מכירה אותה בכל מקרה.
"מה נעשה איתך?" אומרת סנדי. "אנחנו רק רוצים להלביש לך כתונת לילה, ואת הולכת ומתנהגת כמו תרנגולת שמפחדת שיאכלו אותה לארוחת ערב.
"בטח חלמת חלום," היא אומרת. "על מה הפעם?"
"שום דבר," אומרת ננסי. "על הזמן שבעלי היה חי ואני עדיין נהגתי במכונית."
"יש לך מכונית יפה?"
"וולוו."
"את רואה? את חדה כמו תער."

אליס מונרו נחשבת לאחת מכותבי הסיפור הקצר הטובים בדורה. הסופרת הקנדית, בת 82, זכתה בפרס הסיפור הקצר הקנדי ובפרס בוקר הבינלאומי‏ ב-2009. ‏הסיפור "אל מול אגם" יוצא באסופת הסיפורים "חיים יקרים" הרואה אור בימים אלה בהוצאת מחברות לספרות. מאנגלית: אורטל אריכה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אליס מונרו.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אל מול האגם