אל תשבי סתם ככה

החברים יושבים סביב שולחן הפורמייקה.  אילן, נדמה לה שזה שמו, עדיין עובד, ויצטרף אליהם מאוחר יותר. מפעם לפעם הראש שלו מציץ בחלון שמפריד בין המטבח לחזית המסעדה. היא בקושי מכירה אותו; החברות בינו ובין מישֶל חדשה יחסית, מהשנה האחרונה, מהזמן שהיא כבר לא הייתה בתמונה. מישל ואילן שטפו כלים כאן בּפַם־ּפַם בתקופה שמישל חסך לנסיעה. מבחינתה, אילן לא שייך לחבורה. עולה על דעתה שמבחינתו היא לא שייכת, ולא שאכפת לה, אבל בעצם בגללו הם החליטו להיפגש דווקא כאן, וזה קצת מעצבן אותה. היא לא אומרת כלום.

מכל התמונות שיישמרו בזיכרונה זו היחידה שאילן נמצא בה, וגם לגבי השם שלו היא לא תהיה סגורה.

היא הבחורה היחידה שם. דלית, החברה האחרונה של מישל, לא באה. דלית אף פעם לא התחברה לחברים. הייתה ביניהם קנאה לא מדוברת, כאילו היא לקחה אותו מהם והם לקחו אותו ממנה. הייתה למישל יכולת לעשות את זה לאנשים. כל אחד רצה  להיות המיוחד שלו. גם היא. לפני שנה בערך שכנע אותה מישל לעשות טיול לילי לירושלים איתו ועם גַּבִי. היה לו מפתח לחדר של דלית במעונות בהר הצופים, שהיה ריק בחופשת הסמסטר. בדרך במכונית המתפרקת פחדה שההורים דואגים לה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהם בטח ישנים כבר ולא ישימו לב שהיא חוזרת לפנות בוקר, ואז כעסה על עצמה שהיא לא מצליחה ליהנות מההרפתקה. מישל ניסה לשכב איתה במיטה של דלית והיא די רצתה אבל כל הזמן הייתה מודעת בחושך לנוכחות של גבי במיטה השנייה. הוא אמנם הסתובב עם הגב אליהם אבל היא שמעה כל תנועה ונשימה שלו ובכלל הייתה לחוצה והתחילה להרגיש לא נעים, גם בגלל דלית אבל לא רק בגללה, ואז לחשה למישל באוזן שלא ככה, זה ממש לא מתאים, לא ככה היא רוצה את הפעם הראשונה שלה. והוא עזב.

הפעם הראשונה שלה לא תהיה איתו.

גבי הכי בהלם. הפרצוף שלו נראה מסכן יותר מתמיד, עם העיניים העצובות והסנטר החלש. רזה וקופי, תמיד מספר שתיים ליד מישל. פעם אי אפשר היה להפריד ביניהם, אבל מאז השחרור משהו אצלם התקלקל.

בחודשים שלאחר מכן, בדירת החדר המתפוררת שליד הים, היא וגבי יתגעגעו יחד ויעשו ניסיונות חקירה של הגוף. גבי ילמֵד אותה דברים שלא ידעה  והיא תרגיש שהיא משלימה מה שלא הספיקה.  הצללים שלהם ירקדו על הקירות לאור הנר, והכול יהיה נושם מישל, הציורים והכתובות בכתב ידו העילג על הטיח המתקלף, ליזה העצובה של קט סטיבנס וחמש השנים של דיוויד בואי, שיר ששאג מולה ברגע נבואי.

אחר כך גבי ייסע לניו יורק, ותהיה לו חברת הובלות גדולה שכל הישראלים יעברו דרכה.

היא מזמינה קולה ושותה אותה בקש. ריחות הפלאפל והנקניקיות עושים לה בחילה. אתמול הם הופיעו אצלה בהפתעה, גבי ומוטי. היא שמחה ושאלה מיד: מישל חזר? הם לא ענו. ועדיין לא קלטה. אחר כך מוטי הושיב אותה וסיפר על התאונה בשוויץ. לא נכון, ענתה במהירות, לא נכון לא נכון לא נכון, מלמלה עד שמוטי צעק עליה: הוא מת, שרונה, הוא מת! והיא הפסיקה.

כמה שנים אחרי זה, בטיול של שבת בבוקר בשכונה שלו, היא תדפוק אצל מוטי בדלת. גבר שחום יֵצֵא אליה. יהיה לו זקן ארוך ששערות כסופות שזורות בו, וציציות ישתלשלו מתחת לחולצתו הלבנה. הוא יחליף איתה בקול נמוך מילות נימוס מחוץ לדלת, ולא יזמין אותה פנימה. היא תביט בו בהשתאות ותנסה לגלף מחדש את פניו. מן הבית תציץ אליה אישה בשביס ותינוק בזרועותיה. היא תתהה מה האישה הזו יודעת על מוטי, ואחר כך תחשוב, מה אני בעצם יודעת עליו.

עוד לא הטיסו אותו לארץ. זה תהליך שלוקח זמן. שמונה ימים אחר כך תיערך הלוויה. זו תהיה הלוויה הראשונה שלה. היא תשנא שנאה בוערת את הרב עם הזקן המדובלל לבוש השחורים שיקרא למישל בשמו העברי שאף אחד לא הכיר ויספר עליו בדיות ושקרים. היא תכעס על ההורים שלו על שהחמיצו את הבן שלהם, אבל כשתביט בפניהם, לבה יתכווץ.כשהגופה עטופת הסדין תּורד אל הבור, היא תתעקש להסתכל מקרוב ותנסה לזהות את מתווה הגוף והפנים, ואז תתקפל בעווית נוראה של כאבי בטן שלא תרפה. החברים ירחיקו אותה והיא תתנגד בהתחלה ואחר כך תוותר ותחזור לנשום. בסוף הלוויה היא תישאר ליד תלולית העפר גם אחרי שהמשפחה תתפזר. היא תניח פרח, תיקח כמה צעדים לאחור ותחכה. איתה יחכו החברים. מן הצד השני תעמוד דלית. גם היא תחכה. דקות ארוכות יעמדו שתיהן בשתיקה. גבי ימלמל: לא יאומן, הבן אדם נפטר, והן רבות עליו ליד הקבר.  דלית תעזוב ראשונה. היא תרגיש ניצחון.

היא לוגמת מהקולה. האף שלה נוזל קצת והיא שולפת מפית נייר מלבנית מתוך מתקן המתכת שעל השולחן. כשהיא פותחת את קיפולי המפית הלבנה, היא רואה שמישהו כתב עליה בעט. היא פורשת את המפית על השולחן ומסתכלת. על המפית כתוב  בדיו כחולה:   Dont just sit and wache as life gos.

האותיות מגודלות ומרושלות, השגיאות המוכרות באנגלית צועקות לה בעיניים מיד. כמה פעמים בהתה במילים האלה, על הקיר בדירה ליד הים, אותה סיסמה הִיּפִית אינפנטילית, באותו כתב יד, עם אותן שגיאות כתיב בדיוק: אל תשבי סתם ככה ותסתכלי איך החיים חולפים. והרי היא התיישבה סתם ככה ליד השולחן הזה, שלחה את היד סתם ככה למשוך מפית, והוציאה סתם ככה דווקא את המפית הזאת, שמישהו שעבד כאן לפני כמה זמן, נאמר חודשיים או שלושה, נאמר בשטיפת כלים בשביל לחסוך לנסיעה, כתב עליה סתם ככה משהו שבא לו לראש, קיפל יפה והכניס, סתם ככה, לתוך הבית של המפיות. והמישהו הזה נסע לטיול הגדול שלו שממנו לא חזר, ולפני שנסע אמר לה: עכשיו אני מרגיש שאני מתחיל את החיים שלי. והמפית ישבה בפנים, סתם ככה, וכל מיני אנשים באוַּ  לפם־ּפַם וישבו ואכלו והשתמשו במפיות רבות, ניגבו בהן את השומן מן הפיות שלהם, קימטו והשליכו לפח, אבל במפית הזאת אף אחד לא נגע והיא ישבה שם בשקט, והמתינה לה ולרגע הזה, המדויק.

היא תשמור את המפית, שתצהיב מעט במהלך השנים, מתחת לצלופן באלבום התמונות. היא תשתדל שלא לתת לחיים לחלוף על פניה, ומדי פעם תשאל את עצמה אם הצליחה.

מתוך "אל תשבי סתם ככה", מאת איריס רילוב. הוצאת "פרדס", 2020.

תמונה ראשית: כוכבי אניס. תצלום: מאי מו, unsplash.com

Photo by Mae Mu on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איריס רילוב.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערכוכבי אניס. תצלום: מאי מו, unsplash.com


תגובות פייסבוק