אם יגנבו אותך הצוענים

בקיץ, בימי ראשון, היינו נוסעים לנהר הפְּרוּט שבקצה העיר. ידי אחוזה ביד אמי, אחותי הגדולה הולכת לצדו של אבי, היינו הולכים בשביל העפר שהיה גבוה מעט מהחוף זרוע האבנים הקטנות שלאורך הנהר, ומחפשים היכן להתמקם. לפעמים היה השביל צולל לתוך בקעות קטנות ועולה מהן בחזרה. האדמה בבקעות הייתה תחוחה, לא מהודקת, ותחושת הרפתקה הייתה אוחזת בי.
מימין לשביל צמחו עצים. בין העצים — אנשים, שמיכות, אוהלים, מגבות, לוחות-שחמט, בקבוקי-שתייה, תרמוסים. אהבתי את ההליכה בשביל מעל הנהר, את שפע הדברים שרואים בדרך, ואת השמחה בסוף — הנה, כאן כבר פחות צפוף, אפשר להתמקם.
הייתי בת ארבע וחצי. אל הנהר הייתי נכנסת עם אמי, היא בבגד-הים שלה, אני בשלי — תחתונים בלבד. תחילה היינו נכנסות רק עד הקרסוליים. אמא הייתה אוספת מעט מים אל תוך כפות ידיה, ובטפיחות עדינות מרטיבה את גופי. "אאה!" הייתה אומרת לי בחיוך. ושוב, "אה!", כאילו מאותתת לי שזה הזמן ליהנות. "אה!" הייתי חוזרת אחריה, וצוחקת. "כמה טוב, נכון?" היא הייתה אומרת, "בואי, בלוצ'קה, עכשיו אפשר להיכנס." לפעמים אבי או אחותי היו נכנסים יחד איתנו. היינו משתכשכים במים, ואחר-כך עולים אל חורשת העצים, מתיישבים על השמיכה ואוכלים ארוחת–בוקר שהבאנו איתנו.
כמעט כל העיר הייתה מגיעה בקיץ אל הפְּרוּט. לא-פעם פגשנו מכרים. חברים של הוריי, שכנים, ילדים שלמדו עם אחותי. היא הייתה בת שתים–עשרה. כבר היה לה בגד–ים, שלם, בצבע אדום.

הסתיו היה חמים, והגיחות אל הנהר נמשכו. יום שני אחד חזרה אחותי מבית–הספר, ובזמן שאכלה את ארוחת הצהריים אמרה לאמא:
"אוריול ראה אותנו אתמול בפְּרוּט."
ישבתי איתן במטבח. ידעתי שאוריול הוא שם משפחה של אחד הבנים בכיתה שלה.
"טוב" אמרה אמא.
"והוא אמר לי: 'לאחותך יש חרא על הגב'."
"מה???" צרחתי.
אחותי חייכה בשביעות רצון.
"מה..." הבטתי בבלבול בה ובאמא.
"למה?" אמרה אמא לאחותי. "למה היית צריכה להגיד את זה?"
אחותי חייכה חיוך צוהל ועשתה פרצוף של "זה לא אני, זה הוא אמר".
זינקתי ממקומי ורצתי אל הסלון. סובבתי את הכיסא שליד השולחן כך שיפנה אל המראה התלויה על הקיר, וטיפסתי עליו. במראה הופיעו פניי: זוג עיניים שחורות, מוטרדות, ושערי: שחור, לא כל–כך מסורק, כאילו מצוי גם הוא בבהלה. בפסיעות קטנטנות הסתובבתי לכיוון הקיר הנגדי והפניתי את ראשי לאחור. עתה ראיתי במראה את גבי העטוי חולצה ואת פניי, בפרופיל. מהצד אני יותר יפה, ציינתי לעצמי, אבל לא היה לי זמן להתעכב על המחשבה. משכתי מעליי את החולצה והבטתי שוב לאחור.
מתחת לשכמה השמאלית שלי ראיתי כתם שחור, עגול, בגודל של מטבע. מטבע גדול, משהו כמו חמישה שקלים, אם לדבר במונחים של כאן ועכשיו. הבטתי בו, המומה.
אמי ואחותי כבר היו בסלון. "אמא, מה זה?!" הייתי על סף בכי.
"ידעתי שזה מה שיקרה," שלחה אמי מבט של תוכחה אל אחותי.
"בלוצ'קה, זה פשוט כתם לידה. זה כלום. הנה גם לי יש."
היה לה אכן כתם עגלגל על היד, בין המרפק לכתף, אבל הוא נראה נחמד. חום בהיר, וקטן בהרבה משלי.
"שלי אחר," אמרתי. "שלי לא יפה בכלל. אפילו אוֹריוֹל אמר, הרי שמעת?"
"בלוצ'קה. בלוצ'קה. זה כלום. תאמיני לי. הוא טיפש. לפעמים אנשים מדברים שטויות. לא צריך לשים לב."
ירדתי מהכיסא.
"אפשר לגרד את זה חזק-חזק ולמחוק?" שאלתי.
"אי-אפשר," אמרה אמא. "ולא צריך. ילדה כל-כך יפה. אין לך במה להתבייש. זה כלום."
אבי חזר מהעבודה ושמע את הסיפור.
"כתם לידה הוא סימן של יופי," הוא אמר לי.

ביום ראשון שוב הלכנו אל הפְּרוּט. מצאנו מקום וההורים פרשֹו את השמיכה. הסתכלתי סביב והתעקשתי להישאר בגופייה.
"מה פתאום?" קראה אמא. "את צריכה קצת שמש. ואיך תכנסי למים בגופייה, בשביל מה?"
"רוצה עם הגופייה!", ניסיתי שוב, אבל אמא ניצחה.
כשהגענו אל המים נעצרנו כרגיל במקום בו הגיעו המים עד קרסולינו. אמא אספה מעט מי-נהר אל תוך הספל החי שיצרו ידיה ורוקנה אותו בעדינות על כתפיי. "אאה!" לחשה בחיוך, ונשקה לי. אחר-כך משהו הסיח את דעתה, אולי מראה הנהר, עם העצים על הגדה שמנגד. היא הסתכלה בהם, מהורהרת, והמשכנו לעמוד במקום. קרקעית הנהר נראתה מבעד למים הצלולים. היא הייתה זרועה אבנים קטנות, אפורות–חומות, אליפטיות, חלקות. אחדות מהן בלטו מתוך המים. גלים קלילים הגיעו אל החוף ומיד נסוגו, משרטטים בצדי כל אבן קווים ארוכים.
לפנינו, במים העמוקים יותר, השתכשכו ושחו אנשים. לידינו במים הרדודים הם עמדו, וכך גם מאחורינו, כפי שראיתי כשהסתכלתי לאחור. הם רואים את הכתם שלי, חשבתי. הרמתי את ראשי אל אמא, שעדיין הביטה אל הגדה השנייה, חולמת. מאחורינו עמד גבר כרסתן עם תלתלים שחורים-לבנים על החזה. היה לי הרושם שהוא מביט לעברנו. אולי הוא חושב את מה שחשב אוריול. לידו עמד נער. אולי גם הוא. וגם הנערה עם הקוקו הצהוב, למרות שהיא מסדרת לעצמה עכשיו את הבגד-ים, אבל מי יודע.
שילבתי את זרועותיי על חזי ומשכתי אותן בחוזקה לאחור הכי רחוק שיכולתי. את כפות ידיי מיקמתי על השכמות, בחיבוק עצמי צפוף. פניתי על צירי ימינה ושמאלה, מקדמת את כפות ידיי יותר ויותר לאחור, כמעט מוחצת לעצמי את בית–החזה. ובאותה הזדמנות בדקתי: האם הם עדיין מביטים בי? היה לי הרושם שהפסיקו.
סימן שהצלחתי להסתיר את הכתם.
"למה את עומדת ככה?" נשמע מעליי קול אמי.
"קר לי," שיקרתי.
"קר?" התפלאה. "בואי ניכנס למים, נשחק, נזוז קצת, תתחממי."
והושיטה לי את ידה. אבל ידיי היו תפוסות.
"נו, בלוצ'קה."
שחררתי את ידי השמאלית ושילבתי אותה ביד אמי. בזרועי הימנית המשכתי לחבק את עצמי, כף ידי על השכמה השמאלית.
"מה?..." התחילה לשאול אמי, ואז הבינה.
"זה בגלל הכתם?!"
היא משכה ממני את ידה. חיבקתי את עצמי שוב בשתי הידיים.
"זה לא בגלל הכתם," אמרתי. "קר לי."
כדי שתשתכנע פתחתי ברעד מעושה. היא לא השתכנעה.
"הסברתי לך," היא אמרה, "אין פה מה להסתיר."
יש, חשבתי.
"את לא מאמינה לי?" אמרה בכאב פתאומי.
שתקתי.
"תשחררי את הידיים!"
עמדנו זו מול זו.
היא תפסה את ידיי וניתקה אותן מגבי בכוח. אחר–כך כאילו השליכה אותן מידיה, שיפלו ויהיו תלויות לצדי גופי.
לא העזתי עוד להחזיר אותן אל השכמות. הייתי מבוהלת.

בדירה הצמודה לדירתנו גרה חברתי לֶנָה. יום אחד הגיעה אלינו לבושה בגד חדש — סרבל פרחוני קצר שכתפיותיו מוצלבות על גבה. מזג-האוויר המשיך להיות חם למרות הסתיו, ועורה של לנה הבהיק, חשוף, שזוף וזהוב. אמי התלהבה מהסרבל. היא ביקשה מאמא של לנה לשאול את הסרבל כדי ליצור על–פיו גזרה, קנתה בד, ותפרה לי סרבל דומה. ישבנו, אני ולנה, וחיכינו ליד מכונת התפירה. הסרבל שלה היה ירוק-בהיר עם פרחים אדומים וצהובים, שלי — כחול-כהה עם פרחים לבנים. שמחנו שיהיו לנו סרבלים דומים.
"בואי תמדדי," אמרה אמא.
מדדתי. אמא היתה תופרת מופלאה. שני תיקונים קטנים — והסרבל היה מוכן.
"נהדר," היא חייכה. "תתחדשי. לנה, תגידי שוב תודה לאמא."
טיפסתי על כיסא ובחנתי את עצמי במראה, מקדימה ומאחור. הסרבל היה יפהפה.
"את יכולה להישאר איתו, בלוצ'קה. איזה בגד יפה. מוּלֵטַעם."
"נרד לחצר?" הציעה לנה.
"כן...", אמרתי. "אמא, תני לי בבקשה גופייה."
"גופייה?"
"כן."
"אבל זה יקלקל את כל הסרבל! הנה תִּראי איך לנה לובשת אותו, לא צריך שום גופייה."
"גופייה לבנה, אמא, זה יתאים לפרחים הלבנים."
מהשמחה על פניה של אמא לא נותר זכר.
"שוב כתם הלידה הזה?" אמרה.
אמה של לנה נכנסה לרגע כדי לבקש מאמא בצל או ירק אחר.
ראתה את הסרבל שלי ואמרה: "איזה ידיים יש לך, ברוֹניה."
"נו, תגידי את," אמרה לה אמא, "יש לה פה כתם לידה, ובגללו היא לא מוכנה ללכת בלי גופייה."
"את יודעת," אמרה לי אמא של לנה, "כתם לידה זה דווקא טוב. זה סימן-היכר. הייתה פעם ילדה שגנבו אותה צוענים. ואחרי הרבה שנים, כשכבר הייתה בחורה, היא הופיעה עם הצוענים באיזה יריד, וההורים זיהו אותה לפי הכתם."
דמיינתי בבירור את היריד, את דוכניו ואת הוריה של הבחורה הקרבים אליה. אחר-כך התמונה נעלמה, ואמרתי:
"אני לא הולכת עם הסרבל הזה בלי גופייה."
אמא של לנה הלכה.
אמי נאנחה, הלכה לחדר השני והביאה לי משם גופייה לבנה. פניה הפכו נפולות ועצובות. ניכר היה שקלקלתי לה את כל שמחת הסרבל שתפרה לי.
קלקלתי אותה גם לעצמי. אבל לא הייתה לי ברירה. אסור היה שיראו את הכתם.

יש דברים שמחלחלים לאט.
שמונה שנים מאוחר יותר, בתל-אביב, אלך עם אמי לקנות לי בגד-ים. בבית-רומנו נמצא אחד שצבעו טורקיז, מעוטר בפס לבן וטבעות זהובות משובצות בו. ועל-אף שהוא יכלול, כמובן, חלק עליון, לא אבדוק אם הוא מסתיר לי את הכתם. בבית אראה שהוא מוסתר חלקית בלבד. לא יהיה אכפת לי כהוא זה. כתם לידה. אז מה.

 

האם הייתה מתעודדת אמי אילו ידעה זאת ביום ההוא, כשהמשיכה ללוות אותי, הלבושה סרבל וגופייה, במבט של צער ודאגה? איני יודעת. כי הרי לא רק על הכתם נלחמה בתחושה כזאת של דחיפוּת, נואשת, מנסה לחלץ מתוכי ולבער את זרעי העלבון, כל עוד תחוחה ורכה האדמה.

הסיפור נכתב עבור גיליון "אסור" של כתב העת "פטל".

בלה שייר - סופרת, מתגוררת בתל-אביב. היגרה לישראל מברית-המועצות בגל העלייה של שנות השבעים, בגיל 12 . ספרה "מט ילדים" ראה אור בשנת 2011 בהוצאת הספריה החדשה, והיה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר 2012 .

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בלה שייר.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערגשר על נהר הפרוט. תצלום: thisisbossi


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אם יגנבו אותך הצוענים

01
נעמי שטיין

נפלא. , תיאורי הטבע הם ציור צבעוני מרהיב . למשל ,, גלים קלילים הגיעו אל החוף
ומיד נסוגו, משרטטים בצידי כל אבן קווים ארוכים."
תאור הדמויות מגלה אהבה גדולה בינך לבין אמך - זכרון לדמותה החכמה והעדינה
והשמות הנפלאים שאת נותנת לסיפורייך: מט ילדים , פעמיים , אם יגנבו אותך
צוענים. השמות מסקרנים את הקורא שמבין את פישרם בסיום הקריאה.
מודה לך על ששלחת לי את הסיפור הקטן שהוא גדול.

02
תמי שחר

מסכימה עם כל מילה של נעמי
סיפור עדין ומפעים, הרגשתי כאילו אני פוסעת על הנהר, רואה ושומעת אותו,
כמו מוסיקה עדינה
יפהפה
התרגשתי עד דמעות
תודה גדולה על השיתוף