אני, הלבן

בדאר א־סלאם אני קונה לנדרובר ישנה מאנגלי שמסיים את שהותו כאן וחוזר לאירופה. השנה היא 1962. לפני חודשים מעטים זכתה טנגניקה בעצמאותה. אנגלים רבים, פקידי הממשל הקולוניאלי, מאבדים את משרותיהם, את מעמדם ואפילו את בתיהם. במועדונים המתרוקנים שלהם נמצא תמיד מישהו שמספר כי בבוקר, כשנכנס למשרדו, מצא את אחד הילידים יושב ליד שולחן העבודה שלו, מחייך אליו ואומר: "סליחה, אני מצטער מאוד!"

חילופי המשמרות האלה קרויים אפריקניזציה. יש שמריעים להם בהתלהבות ורואים בהם את סמל השחרור, ויש הכועסים ורוגזים עליהם. ברור מי שמח ומי מתנגד. בריטניה וצרפת פיתו את פקידיהן בשורה של הטבות מפליגות כדי להמריץ אותם לעבוד במושבותיהן. פקיד דואר זוטר ממנצ'סטר קיבל בטנגניקה וילה עם גינה וברֵכה, מכוניות, משרתים, חופשות באירופה ועוד. ואכן, אנשי המִנהל שעבדו בשירות הממשל הקולוניאלי נהנו מתנאי חיים מצוינים. ולפתע, בן־יום, זוכים תושבי המושבה בעצמאות ובלי כל אזהרה מוקדמת מקבלים לידיהם את המדינה. אנשי המנהל המקומיים עושים כמיטב יכולתם שלא לשנות דבר כי אין בכוונתם לוותר על זכויות היתר המופלגות שהמדינה מעניקה לפקידים. רק אתמול היו מושפלים ומבוזים, וכבר היום הם נבחרים, בעלי משרות רמות וכיסים מלאים. זו המורשת הקולוניאלית שפקידי השלטון באפריקה העצמאית מאמצים מיד ובלי ערעור: טובות הנאה ושכר מנופחים מעבר לכל היגיון ומידה, כמו אלה ששולמו לפקידי הממשל האירופים. מורשת זו עושה מיד את מאבקי הכוח באפריקה העצמאית לאכזריים במיוחד. בן־רגע, בצעד מהפכני אחד, קם מעמד שולט חדש של פקידות בורגנית שאינה מייצרת דבר, אלא רק מושלת בכלל האוכלוסייה ומנצלת את זכויות היתר שלה. אם בעבר נדרשו עשרות שנים ויותר לצמיחת מעמד חברתי חדש, הרי במקרה זה מתרחשת התמורה בתוך ימים אחדים, בקצב המסחרר של המאה העשרים. הצרפתים התבוננו במאבק הזה על מקום במעמד החדש בקריצה משועשעת וקראו לו "פוליטיקה של הבטן" בשל הקשר ההדוק בין המעמד הפוליטי להון תועפות הנובע ממנו.

ועם זאת בר המזל — המתעשר החדש האפריקני — אינו יכול לשכוח את המסורת העתיקה של הקלאן. אחד מצוויה העיקריים הוא לשתף בכל רכושו את אחיו, את בני הקלאן האחרים או את "הבן דוד", כפי שאומרים כאן (באירופה הקשר בין בני דודים רחוק וחלש, אך באפריקה בן דוד מצד האם חשוב מבן זוג). כלומר אם ברשותך שתי חולצות, תן לו אחת. אם בידך קערת אורז, תן לו את מחציתה. הסוטה מן העיקרון הזה דן את עצמו לחרם ולנידוי מן השבט, למעמד המאיים של יחיד הנותר לבדו. בארצות הברית ובאירופה אינדיבידואליזם הוא ערך עליון, אבל באפריקה הוא מילה נרדפת לחיים של אומללות וקללה. במסורת האפריקנית שמים דגש על שיתוף ועל אחריות הדדית כי רק בכוחות משותפים, בקבוצה, אפשר לגבור על מכשולי הטבע, ואחד התנאים להישרדות הקבוצה הוא שיתוף גם בדברים הזעירים ביותר. יום אחד הקיפה אותי קבוצת ילדים. הייתה לי סוכרייה אחת. הנחתי אותה על כף ידי. הילדים עמדו שותקים ונעצו בה את מבטיהם. לבסוף ניגשה הבוגרת שבהם, לקחה מידי את הסוכרייה, נגסה בה בזהירות וחילקה את פיסותיה לכל הילדים שווה בשווה.

כשאפריקני נעשה שר בממשלה (במקומו של הלבן) ומקבל את הווילה שלו עם הגינה, את משכורתו ואת מכוניותיו, מיד יודעים על כך בכפר הולדתו של אותו בר מזל ובסביבותיו. "בני הדודים" שלו שמחים ועולים לרגל לעיר הבירה. על נקלה הם מוצאים את ביתו של הקרוב בר המזל ומתייצבים בשער. הם מברכים אותו, וכמנהג הקדמונים שופכים ג'ין על הקרקע כדי להודות לאלים על התפנית המבורכת של הגורל. ואז הם נכנסים אל הבית, מסתובבים בגינה ובחצר כבתוך שלהם. רעש והמולה משתלטים על המעון השקט, שלפנים התגוררו בו אנגלי קשיש ואשתו השתקנית. משעות הבוקר המוקדמות דולקת מדורה בחזית הבית, הנשים חובטות בקסאווה במחבט עץ, חבורת ילדים משתובבת בערוגות הפרחים. בערב מתיישבת המשפחה המורחבת לארוחה על הדשא כי למרות תנאי החיים המשופרים, ההרגלים הישנים מימי העוני אינם משתנים: אוכלים רק פעם אחת ביום, בערב.

מי שאינו מכבד כל כך את המסורת ועיסוקו מחייב ניידות מנסה להוליך אותם שולל. פגשתי פעם רוכל רחוב בדוֹדוֹמה — מוכר תפוזים בעל הכנסה זעומה שהיה מביא את הפֵרות אל ביתי בדאר א־סלאם. שמחתי לראותו ושאלתי מה מעשיו כאן, במרחק חמש מאות קילומטר מעיר הבירה. הוא נאלץ לברוח מבני הדודים, הסביר לי. זמן רב חלק אתם את הכנסותיו ולבסוף נמאס לו. "לפחות יהיה לי קצת כסף לעצמי", שמח. "עד שימצאו אותי כאן".

בשנות העצמאות הראשונות קידום חברתי מסוג זה עדיין אינו שכיח כל כך בדאר א־סלאם. בשכונות של לבנים הם עדיין הרוב. דאר א־סלאם, כמו ערים אחרות באזור זה של היבשת, מחולקת לשלוש שכונות נפרדות (על פי רוב מופרדות במים או ברצועת אדמה ריקה).

השכונה הטובה ביותר, זו הקרובה ביותר אל הים, שייכת כמובן ללבנים. זהו רובע אוֹיסטֶר בֵּי: וילות מהודרות, גנים טובלים בפרחים, כרי דשא סמיכים, שדרות ישרות מרוצפות אבני חצץ קטנות. כן, המתגוררים כאן נהנים מחיים של מותרות, מה גם שאינם צריכים לעשות דבר בעצמם: הכול נעשה בידי צוות משרתים מיומן, מסור ודיסקרטי. אדם מתהלך כאן בשובה ונחת, מוקסם מיופיו של העולם ומרגיש כמו בגן עדן.

רעיון האפרטהייד היה נכלולי עד כדי כך שקרבנותיו המובהקים מצאו בו לעתים יתרונות מסוימים, כמו הנוחות שמעניקה ההשתייכות למעגל חברתי של אנשים דומים להם.

מעבר לגשר, מצדה האחר של הלגונה ובמרחק ניכר מן הים, מצטופף הרובע המסחרי, רובע הומה אדם שבנייני אבן רבים דחוסים בו. תושביו — הקרויים כאן בהכללה "אסיאנים" — הגיעו מהודו, מפקיסטן, מגואה, מבנגלדש ומסרי לנקה. אף שיש בהם גם כמה עשירים גדולים, רובם מקיימים רמת חיים בינונית ומתפרנסים ממסחר. הם קונים, מוכרים, מתווכים ומהמרים, סופרים משהו תמיד, מחשבים בלי סוף ומתקוטטים. עשרות ואפילו מאות חנויות פתוחות לרווחה, מרכולתן נשפכת על המדרכות, גולשת מהן אל הרחוב: אריגים, רהיטים, מנורות, סירים, מראות, נרות, צעצועים, תכשיטים זולים, אורז, מיני סירופים, תבלינים — הכול. בחזית החנות יושב הינדי על כיסא, כף רגל אחת שעונה על המושב, והוא מחטט כל הזמן באצבעותיה.

תושבי הרובע המחניק הזה נוהרים בכל שבת אחר הצהריים אל הים. לבושם חגיגי: הנשים בסארי מוזהב, והגברים בחולצות נקיות ומסודרות. כל בני המשפחה — עשרה עד חמישה עשר איש — נדחסים לתוך מכונית, יושבים זה על ברכיו של זה או על כתפיו או על ראשו. הם עוצרים את המכונית על צוק המשקיף אל הים, פותחים את החלונות, שואפים את ריח הים ומתאווררים. בשעה זו הים גואה והגלים מוטחים בחוזקה אל החוף. מצדו האחר של אגן המים הענקי נמצאת ארצם — הודו, שרבים מהם כבר אינם מכירים אותה. אחרי כעשר דקות או אולי חצי שעה עוזבת שיירת המכוניות, והחוף נותר שומם.

ככל שמתרחקים מן הים, כן גוברים החום והיובש ומתרבה האבק. שם על החול, על האדמה החשופה והשוממת, עומדות בקתות החֵמר של הרובע האפריקני. אחדים מאזוריו קרויים על שם כפרי העבדים של סולטאן זנזיבר: קאריאקו, האלָה, מאגומֵני, קינונדי. השמות שונים זה מזה, אבל בתי החמר זהים בעליבותם. לדייריהם העניים לא נשקף סיכוי לשפר את תנאי חייהם.

בשביל תושבי הרובע הזה עצמאות פירושה להתהלך בחופשיות ברחובותיה הראשיים של העיר שחיים בה מאה אלף תושבים ואף להרחיק לכת לרובע הלבנים. לכאורה זה מעולם לא נאסר, אך למעשה יכלו להימצא שם רק לצורך מטרה ברורה ומוגדרת: ללכת לעבודה או לחזור מהעבודה. השוטרים ידעו היטב להבחין בין ההולך בצעדים מהירים לעבודה ובין הולך בטל חשוד המתמהמה בלי מטרה. לכל אחד היה כאן תפקיד ומקום על פי צבע עורו.

רוב הכותבים על האפרטהייד מדגישים שהשיטה הומצאה ופותחה בידי השלטון הגזעני הלבן בדרום אפריקה. אבל עכשיו אני משוכנע שמדובר בתופעה רחבה הרבה יותר, תופעה אוניברסלית. מבקרי האפרטהייד טוענים שאת השיטה הנהיגו הבורים הטיפשים, שכדי להבטיח את שלטונם הבלעדי בודדו את השחורים וסגרו אותם בגטאות שנקראו בַּנדוּסטָן. התומכים באפרטהייד מתגוננים ומצהירים: לכל בני האדם זכויות שוות להיטיב את תנאי חייהם ולהתפתח, אך בנפרד — על פי צבע עורם ומוצאם האתני. כל מי שמכיר את הסדר החברתי ששרר בדרום אפריקה יודע שזו תרמית. מאחורי ההכרזות המעודדות על שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות הסתתרה מציאות בלתי שוויונית ובלתי צודקת בעליל. הלבנים ניכסו לעצמם את חלקות האדמה המשובחות ביותר, שלטו בתעשייה והתגוררו בשכונות העירוניות העשירות ביותר, ואילו השחורים נמקו בשכונות עוני עלובות בחלקות אדמה שוממות למחצה.

רעיון האפרטהייד היה נכלולי עד כדי כך שקרבנותיו המובהקים מצאו בו לעתים יתרונות מסוימים, כמו הנוחות שמעניקה ההשתייכות למעגל חברתי של אנשים דומים להם. האפריקני היה יכול לומר: "לא רק השחור אינו יכול להיכנס לתחומו של הלבן, גם הלבן — אם חפץ חיים הוא — מוטב לו שיישאר בשכונה שלו!"

באתי לעיר כזאת לכמה שנים ככתב סוכנות הידיעות הפולנית. מהר מאוד, אחרי שוטטות קצרה ברחובותיה, הבנתי שאני נמצא בלב האפרטהייד. אני מתוודע לבעיית צבע העור, שלא נתתי עליה את דעתי קודם לכן בפולין, באירופה. אבל כאן, באפריקה, צבע עורי הלבן הוא המרכיב החשוב בזהותי, ובשביל אנשים פשוטים — המרכיב היחיד. אני לבן. לבן משמעו קולוניאליסט, כובש, בוזז. אני הוא ששיעבדתי את אפריקה, כבשתי את טנגניקה, הוצאתי להורג את כל בני השבט, את כל אבותיו של האיש העומד מולי. אני עשיתי את האיש הזה יתום. יותר מזה: עשיתי אותו יתום חסר אונים, מושפל, רעב וחולה תמיד. כן, כשהוא מביט בי, הוא ודאי חושב: זה הלבן שלקח ממני הכול, זה שהכה את סבי ואנס את אמי. עכשיו, כשהוא מולי, אתבונן בו היטב! בצל השמש.

לא ידעתי כיצד להתמודד עם רגש האשם שלי ועם מצפוני. בעיניהם אני אשם כי אני לבן. הלבנים נושאים באשמה על העבדות, הקולוניאליזם, חמש מאות שנות העוול. אם כך, גם אני נושא באשמה. אני?

לא ידעתי כיצד להתמודד עם רגש האשם שלי ועם מצפוני. בעיניהם אני אשם כי אני לבן. הלבנים נושאים באשמה על העבדות, הקולוניאליזם, חמש מאות שנות העוול. אם כך, גם אני נושא באשמה. אני? רגש האשם המטהר והמשחרר לא ניעור בי. צריך הייתי לחוש נקיפות מצפון, לבקש מחילה! אבל ההפך קורה. תחילה אני משיב במתקפת נגד: "רק אתם סבלתם מכיבוש? גם אנחנו, הפולנים, סבלנו מכיבוש! במשך מאה ושלושים שנה היינו בשליטתם של שלושה כובשים זרים, גם הם לבנים". שומעיי צוחקים, מקישים על מצחם והולכים לדרכם. הרגזתי אותם, הם חושדים בכוונותיי, חושבים שאני מוליך אותם שולל. אני משוכנע בחפותי, אך יודע שלדידם אני אשם. לאנשים היחפים, הרעבים והנבערים האלה יש יתרון מוסרי עליי, היתרון היחיד שמעניקה היסטוריה מקוללת לקרבנותיה. הם, השחורים, מעולם לא כבשו שטחים לא להם, לא שלטו בתושביהם ולא שיעבדו אותם. הם יכולים להתנשא עליי. הם שחורים, אבל טהורים. בחבורה המשותפת אני החלש. אין לי מה לומר.

בכל מקום מלווה אותי הרגשת אי־נוחות. עורי הלבן מעניק לי זכויות יתר, אך גם כולא אותי בכלוב האפרטהייד, שהוא כלוב זהב, ובכל זאת סגור: אויסטר ביי — רובע יפהפה, טובל בפרחים, אך משעמם. נכון שאפשר להתהלך כאן בין דקלי קוקוס גבוהים, להתענג על בוגנוויליות מטפסות, על תוּנבּרגיות סגולות ולבנות, עדינות ומהודרות, על צוקים מכוסים אצות ים. אבל מה עוד? דיירי הרובע הם פקידי הממשל הקולוניאלי ואורח מחשבתם אחיד: כולם מחכים לסיום חוזה העבודה שלהם, מתכננים לקנות עור תנין או קרן של קרנף למזכרת ולחזור הביתה. רעיותיהם מדברות על בריאותם של הילדים ועל מסיבות שהיו או יהיו, ואילו אני צריך לשלוח כל יום כתבה. על מה? היכן אשיג חומר לכתבות? ביקרתי כמה פעמים במערכת טנגניקה סטנדרד, עיתון מקומי קטן ויחיד, אבל האנשים שפגשתי שם היו אנגלים מאויסטר ביי שממילא כבר החלו לארוז את מיטלטליהם.

החלטתי ללכת לבקר ברובע ההינדים. אבל לאן אלך ומה אעשה שם? עם מי אדבר? ממילא לא אוכל ללכת הרבה בשל החום הנורא, הלחות והמחנק. הרגליים נחלשות, החולצה רטובה כולה. אחרי שעה של הליכה הכול נמאס. כל מה שאדם רוצה הוא להתיישב במקום מוצל כלשהו, עדיף ליד מאוורר. ברגעים כאלה עולה המחשבה: האם תושבי ארצות הצפון יודעים איזה אוצ נפל בחלקם — השמים האפורים האלה, הקודרים והמעוננים תמיד, שמעלתם הגדולה היא שאין בהם שמש?

פרוורי אפריקה הם היעד העיקרי שלי. שמות אחדים רשומים אצלי. בידי כתובת משרדה של המפלגה השלטת — האיחוד האפריקני הלאומי של טנגניקה, אבל אני לא מצליח למצוא אותו. כל הרחובות זהים, החול מגיע לגובה הקרסול, ילדים משתעשעים, סקרנים וחצופים, מתקהלים סביבך, אינם מניחים לך לעבור. הסמטאות האלה החסומות לזרים, ומראהו של אדם לבן בהן מעורר סנסציה. עם כל צעד הולך ופוחת הביטחון העצמי. אני חש במבטיהם של הגברים היושבים בטלים בפתחי הבתים ועוקבים אחריי. רק הנשים אינן מסתכלות בי ומסבות את פניהן. הן מוסלמיות, לבושות בגלימות בּוּ־בּוּ שחורות ורפויות המכסות את כל גופן וחלק מפניהן. למרבה האירוניה, גם לו נזדמן לי לפגוש מישהו מן המקומיים לא הייתי יכול לקיים אתו שיחה של ממש. אין מקום ללכת אליו כדי לנהל בו שיחה. המסעדות הטובות הן ללבנים בלבד, לשחורים — הנחותות. לא נהוג לבקר במסעדות של הצבע האחר. איש אינו מרגיש בנוח כשהוא חורג מכללי האפרטהייד.

עכשיו, כשיש לי רכב שטח חזק, אני יכול לצאת לדרך. יש לי סיבה טובה: בתחילת אוקטובר זכתה אוגנדה, שכנתה של טנגניקה, בעצמאותה. רוח החופש סוחפת את היבשת כולה. באותה שנה, שנת 1960 , שבע עשרה מדינות אפריקניות זוכות בעצמאות, והתהליך נמשך, אם כי בקצב אטי קצת יותר.

ההליכה בדרך מדאר א־סלאם לקמפלה, בירת אוגנדה, ששם ייערכו חגיגות העצמאות, נמשכת שלושה ימים, אם תיסע מן הבוקר עד הלילה במהירות מרבית בדרך שחצייה האחד דרכי אספלט וחצייה האחר שבילי חמרה מחורצים, הקרויים "פומפייה אפריקנית", ושעליה אפשר לנסוע רק במהירות גדולה, בדילוגים מבליטה לבליטה (כמו שראינו בסרט "שכר האימה").

מצטרף אליי לנסיעה לֵאו היווני, ספק סוכן ניירות ערך ספק עיתונאי הכותב לכמה עיתונים באתונה. אנחנו לוקחים אתנו ארבעה גלגלים רזרביים, שתי חביות דלק, חבית מים, מזון. עם שחר אנחנו יוצאים צפונה. מימיננו האוקיינוס ההודי (שאי אפשר לראותו מן הדרך), ומשמאלנו נשקף תחילה גוש הרי נְגוּרוּ ואחר כך, לאורך כל הדרך — ערבות המאסאים. הדרך עד ההר קילימנג'רו ושתי הערים בסביבתו — מוֹשי ואָרוּשי — רצופת ירק משני צדיה: עשב גבוה ועבה, שיחים צַמְרִיריים ועצים רחבי צמרת. באָרוּשי אנחנו פונים מערבה לכיוון אגם ויקטוריה. אחרי מאתיים קילומטר מתחילות הבעיות. אנחנו נכנסים למישור סֵרֶנְגֵטי הענקי, הריכוז הגדול בעולם של חיות פרא: עדרי תאואים דוהרים, להקות עצומות של זברות, אנטילופות וג'ירפות רועות או מקפצות, מפזזות ושועטות. ממש בשולי הדרך נחים אריות דוממים, מאחוריהם עדרי פילים, ומאחוריהם, ועוד יותר רחוק, בקו האופק, פנתר גומא את הארץ בצעדי ענק. המראות האלה מתעתעים במתבונן. האם כל זה אמתי או יציר דמיון? נדמה שאלה הם רגעי בראשית שאחרי בריאת השמים, הארץ, המים, הצמחייה וחיות הפרא, ולפני בריאת אדם וחוה. עולם שזה עתה נולד, עולם בלי אדם, ולכן בלי חטא. וזוהי חוויה אדירה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "בצל השמש" מאת רישארד קפושצ'ינסקי, תרגמה מפולנית: מירי פז, הוצאת "עם עובד".

תמונה ראשית: "מלכת הזהב", תצלום: איסי אקהומה, unsplash.com

Photo by Isi Akahome on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רישארד קפושצ'ינסקי.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אני, הלבן

01
יוסי

אני שמח שעוד ספר של קפושצ'ינסקי מתפרסם בעברית, גם אם באיחור גדול ואחרי מותו. שני ספרים אחרים שלו "קיסר" - על אתיופיה והיילה סלסי ו"אימפריה" - על ברה"מ, שתורגמו לעברית, הן יצירות מופת ספרותיות/עיתונאיות, באמת יצירות מופת.
האיש היה רפורטר, כתב/נוסע ושלא כמו רבים מהכותבים היום, נסע ראה שמע ותיאר מן "השטח" עצמו ולא ממשרדי המערכת. התיאורים המדויקים, הניתוח החכם לימדו כל כך הרבה על תרבויות ועל ההוויה האנושית בכלל. אני למדתי ממנו המון.
כעת צריך לפרסם את ספרו על דרום אמריקה ו"מלחמות הכדורגל".