אני, ז'אן בטיסט הַרְגוּס

אני, ז'אן בטיסט הרְגוּס, חייל מגיל שלוש-עשרה, עזבתי את עירי נאנסי ביום החמישה בחודש דצמבר של שנת שמונה מאות שישים ושבע להולדת אדוננו, ויצאתי ללחום בצבא הנורמנים תחת דגל לורֶן, שצבעו כחול ולבן. הנורמנים בזזו את הערים בלואה ואורלאן, שהיו לנו קשרים הדוקים איתן, והרוזן לוטריוס, אדון הממלכה ואדון חיינו, איש בעל סבלנות מועטה, החליט לא להישאר על משמרתו בחומות. וכך, כפי שאמרתי, יצאנו ביום החמישה בדצמבר בכוח של אלפיים איש ושבע מאות סוסים.
אך עד מהרה ניכר שאדוננו לא רצה להעתיר מאורו על הרוזן, או שהרוזן מיאן לשמוע אותו, שכן החורף היה קר מאוד, והגשמים הציפו את הדרכים, והשלגים כיסו את גגות הבתים ואת צמרות העצים, והרוחות היו מקפיאות. ואף כי התחנַנוּ שהשמש תשוב לצאת ושהשמים מעל ראשינו יהיו בהירים ונעימים יותר, החורף לא נח אלא הלך ונעשה עוין יותר כלפינו.

לאחר כעשרה ימים, כשכבר היינו רחוקים מאוד מגבולות ארצנו האהובה לורן, ולאחר שאיבדנו בדרך כארבעים איש ויותר מעשרים סוסים בשל המחלה או המזל הרע, שמענו לראשונה ידיעות על אויבנו הנורמנים מפיהם של עולי רגל.

"הם אכזריים ורבי-עוצמה," אמרו לנו. "הם יחסלו אתכם כפי שכלבים מחסלים עופרים, ולאחר מכן ישרפו את דגלכם."

כיוון שהיינו עייפים ועל אדמה זרה, נפלה רוחנו, ובייחוד רוחם של החיילים הצעירים יותר, וכולנו ביקשנו לשוב על עקבותינו. אך הרוזן לוטריוס לא ידע דבר על רצונותינו, או שמא ידע ולא רצה להיענות להם, והורה לנו להמשיך קדימה וללכת עד לשדה הקרב. הוא אמר זאת בעודו צוחק, כאילו הניצחון כבר מונח בכיסו, והוא רואה את דמם האדום של חיילי נורמנדיה על השלג. אך מה שהוא ראה לא ראה איש מלבדו, וככל שהתקדמנו בדרך, גברו השַמות שתהילת אויבנו עשתה בנו. בכל מקום שעברנו ניגשו הנשים אל החלונות וביקשו מאיתנו באנחות שניסוג. אחדות מהן ירדו מבתיהן והתקרבו אל הקצינים כדי להתחנן בפניהם שלא יוליכו חיילים צעירים רבים כל כך אל מותם הוודאי. וכשהיינו עוצרים לנוח באיזה מנזר, היו הנזירים מביטים בנו כמו בטלאים הרצים אל בית המטבחיים, והתפללו למען נשמותינו כאילו כבר מתנו.

אך האל אדוננו אינו מסיר ידו מאיתנו לעולם, וגם בתוך הצרות הנוראות ביותר הוא יודע להסב לנו מנת אושר, וזה מה שהוא עשה גם לי ברוב טובו, בעיצומו של אותו חורף. שכן הוא העניק לי חבר טוב ונאמן: את פייר דה בּרוֹק.

ראיתי אותו בפעם הראשונה בפונדק של מנזר סן דֶני בלילה שלא הצלחתי להירדם. פייר היה לבד באולם הריק, והוא ניגן בכינור עתיק ושר ליד האח הכבויה. הוא היטיב מאוד לשלוט בשתי האמנויות הללו, וחבל שמפאת הקור והעייפות איש לא הקשיב למוזיקה שלו. "מדוע אתה שר? מדוע אינך ישן כמו שאר החיילים?" שאלתי אותו.

"כי אני פוחד," השיב לי.

"גם אני פוחד. אני לא יכול להירדם," הודיתי בפניו.

"אז נשיר יחד."

"אנחנו פוחדים כי אנחנו צעירים מאוד, לא כי אנחנו מוגי לב."

"בן כמה אתה?"

"אני חושב ששבע-עשרה."

"גם אני בן שבע-עשרה."

התחבקנו באותו אולם ריק, ולאחר מכן מצאנו נחמה רבה בשירים של ארצנו האהובה לורן.

ישנם חברים לרגע, וישנם חברים לשולחן, וחברים המופיעים לצדנו רק בימים של שגשוג ושמחה. אך פייר דה ברוק ואני, ז'אן בטיסט הרגוס, לא היינו חברים כאלו. מאותו ערב ואילך נעשינו אחים וחברים לדרך, לקשיים ולעייפות, ותמיד ניחמנו זה את זה והקלנו זה על זה. מעולם לא רצינו להיפרד.

ארבעים יום לאחר צאתנו מנאנסי, כשהחורף היה בשיאו והשדות כוסו לגמרי בשלג, הגענו לכפר ששמו אוֹמוֹן, ויהודי שנמלט מאורלאן דיבר עם אחד הקצינים ומסר לו שהצבא הנורמני במרחק של פחות מחמש-עשרה פרסה, ושעל אף מזג האוויר הגרוע לא נדרש יותר מאחר צהריים אחד כדי שרוכב על סוס יגיע למקום הימצאו של הצבא.

אז הורה לנו הרוזן לוטריוס להקים את המחנה ושלח חלוץ לערך תצפית על הנורמנים. הרוזן ביקש לדעת כמה חיילים יש בצבאם וכמה סוסים, והאם הם בוטחים בכוחם. החלוץ יצא בדהרה, מעלה ענן לבן של שלג בפרסות סוסו, ופייר ואני ישבנו באוהל כדי לנגן בכינור ולשיר.

אך חלף יום וחלפו יומיים, חלפו גם שלושה, והחלוץ לא שב. משחלף שבוע הסכמנו כולנו שהוא ודאי מת. הטבח הראשי לא האמין לדברים ואמר שהחלוץ לא מת אלא נמלט. הוא האשים את החלוץ ההוא שהרוזן לוטריוס בחר ממיטב אנשיו בהיותו בוגד ומוג לב, וקצין שהיה חברו של החלוץ הִכה אפוא את הטבח בחרב והרגו. כל החיילים הוותיקים מחו על העונש החמור, ועד מהרה נאלץ הקצין להסכים עמם, שכן מאותו יום ואילך היה המזון שאכלנו גרוע הרבה יותר.

החלוץ השני ששלח הרוזו לוטריוס שב יומיים לאחר צאתו. לא ראיתי אותו במו עיני וגם פייר לא ראה אותו, אך אלה שראוהו אמרו שהוא נכנס למחנה כשעליו אותות מחלה ומוות, חיוור, מבטו אבוד, וזבובים חגים סביב ראשו, דבר שהיה בגדר פלא בחורף קר כל כך. ואותו חלוץ שני לא הועיל לרוזן לוטריוס כלל, שכן הוא דיבר ללא היגיון, כפי שעושים הסובלים מקדחת. ואז אסף את כולנו וביקש שלושה מתנדבים באומרו שהוא יעניק להם טובות ומתנות לרוב אם יעלה בידם לגלות דבר מה על הצבא הנורמני.

הקצין שהרג את הטבח הראשי ושני חיילים נוספים היו מוכנים לקחת על עצמם את המשימה, ויצאו מיד. אך הדבר לא חיזק את רוחנו, ומעשי העריקה הראשונים התרחשו באותו יום, מיד לאחר צאתו של כוח החלוץ. היו שאמרו כי עשרים איש עזבו את המחנה, ואילו אחרים אמרו שהמספר גדול הרבה יותר, ושבאורוות חסרים לפחות מאה סוסים.

הקצין ושני החיילים לא מיהרו לשוב, וחלפו כעשרה ימים עד שראינו אותם מגיעים משולי היער. כולנו התפלאנו מאוד כשראינו אותם חוזרים צוחקים, מתלוצצים ומשתובבים כמו ילדים.

"הם השתגעו, ז'אן בטיסט," לחש באוזנַי פייר. "אבל מה רואים אנשי כוחות החלוץ?" שאלתי אותו. "הם רואים את הנורמנים, ז'אן בטיסט."

"אם כך, מה שאמרו לנו נשות אומון כנראה נכון."

נשות אומון אמרו לנו שהנורמנים החזיקו חיות פרא בכלובים ובייתו אותן כמו כלבים, ושמי שראה אותן פעם אחת אינו שוכח אותן לעולם, כי הן דמו לפרות בעלות רגלי סוס וראשי זאב, ושאם נצא לקרב נגדם ניטרף בידי המפלצות הללו.

"ירחם עלינו האל, ז'אן באטיסט," נאנח פייר.

וכבר עשינו את דרכנו לאוהל כדי לקחת את הכינור, כשחייל ותיק וצולע שתמיד הלך בעקבותינו, ושהיה כעוס כי אף פעם לא רצינו בחברתו, השליך לעברנו ציפור כפי שמשליכים אבן, והציפור התחככה בחזותינו, תחילה בחזהו של פייר ולאחר מכן בחזי שלי. כנפיה של הציפור היו צהובות. היא מתה מקור, ועיניה היו עצומות מאוד. העובדה שהיא נגעה בנו נראתה לנו אות מבשר רעות.

הרוזן לוטריוס הסתגר באוהלו כדי לחשוב, וכולנו, כל החיילים, ביקשנו מן האל אדוננו שיגרום לו להבין שאין ברירה אלא לסגת, ושהגיעה השעה שבניה של לורן ישובו לארצם האהובה. אך מחשבותיו של הרוזן לא היו נתונות לנסיגה אלא חיפשו כוח חלוץ חדש. וכך אירע שהוא בחר את גִיוֹם, ממזר קטן מן הכפר אומון שתמיד הסתובב במחנה, שכן הרוזן חשב שהנורמנים לא יחשדו בילד בן תשע. גיום קיבל את הפקודה בשמחה רבה כיוון שרצה להיות חייל, וכיוון שהרוזן הבטיח לו פגיון מכסף תמורת הידיעות שאיש מכוחות החלוץ שלו לא הצליח להשיג.

הוא יצא צוחק וללא כל פחד, לאחר שנהנה מן המסיבה שאחדים מן החיילים ערכו לכבודו. גם פייר ואני השתתפנו במסיבה, כי חשנו שגורלנו בידיו, וביקשנו מן האל אדוננו שידריך את צעדיו של אותו ילד, ושיוביל אותו לראות את הכלובים שבהם החזיקו הנורמנים את הפרות שראשיהן ראש זאב ורגליהן רגלי סוס. מובן ששום חייל לא ירצה ללחום במפלצות הללו, ושהרוזן ייאלץ אז לוותר ולאפשר לצבא לסגת.

בינתיים החורף התארך והלך. חיילים רבים חלו, אחרים גנבו סוסים וערקו.

גיום שב לאחר כשבועיים באותה הבעה שמחה שבה עזב. וכשפנה לאוהלו של אדוננו לוטריוס, הלכו אחריו כל חיילי המחנה. "עכשיו יהיו לנו ידיעות על הנורמנים," אמרתי לפייר. אך כשעלה גיום על עגלה והחל לתאר בצעקות את מה שראה במחנה האויב, הבטנו כולנו איש ברעהו בהפתעה רבה, שכן לא הבנו דבר ממה שאמר. הוא לא דיבר בשפתנו וגם לא בלטינית. וכשאדוננו לוטריוס החל להציג לו שאלות, נותר הילד מופתע בדיוק כמונו. גם הוא לא הבין את מה שנשאל.

"אתה יודע באיזו שפה הוא מדבר, ז'אן בטיסט?" שאל אותי פייר בעצב.

"לא, אני לא יודע."

"הוא מדבר בנורמנית. הוא שכח את שפתו ולמד את שלהם, וכל זאת בשבועיים בלבד. הם חזקים הרבה יותר ממה שחשבנו, ז'אן בטיסט. צבאם מונה בוודאי עשרים אלף איש."

"אבל פייר, ילדים נוטים להיות פיקחים מאוד. קל להם מאוד ללמוד מילים חדשות."

אך לא יכולנו להמשיך בשיחתנו, כי בהִמהום שבא לאחר דבריו של גיום עלתה תחילה צעקה, ולאחר מכן צעקה נוספת, ועוד אחת, ועד מהרה היו אלה אלף חיילי לורן שצעקו, ואלף היה גם מספרם של אלה שרצו לעבר הסוסים, דוחפים זה את זה ומכים זה את זה, שכן לא היו די סוסים לכולם.

"בוא נברח גם אנחנו, פייר," אמרתי לחברי.

"הכינור! השארתי את הכינור באוהל, ז'אן באטיסט!" הוא קרא לפני שיצא בריצה.

"פייר!" צעקתי לעברו.

רציתי לומר לו שיעזוב את הכינור, שלא ירוץ אל תוך ההמון המוטרף. ואז, לנגד עיני, הוא החליק בבוץ ונפל תחת רגליו של סוס. לאחר מכן עברו עליו שלושה סוסים נוספים וכן עשרות אחדות של חיילים.

"פייר!" שבתי לצעוק. אך הוא כבר היה מת.

פרצתי בבכי, ולא רציתי לזוז ממקומי. גם לא רציתי למנוע מן החייל הצולע שתמיד הלך בעקבותינו להגיע אלי ולהשליך אותי לבוץ. כי אני, ז'אן בטיסט הרגוס, רציתי למות עמו חברי פייר דה ברוק, כשראשי יימחץ תחת רגליו של סוס.

מתןך "אוׁבָּאבָּקְוָוק" מאת ברנרדו אצ'אגה, הוצאת זמורה-ביתן, 2003. תרגום מספרדית: יורם מלצר

תמונה ראשית: "מצעד הוורדים", תצלום: אנדרו יארדלי, unsplash.com

Andrew Yardley