אני לולאה מוזרה

מודעות אינה משתנה בינרי – קיים/לא-קיים – אלא דפוס משוכלל ודינמי. פרק מתוך ספרו החדש של מחבר "גדל, אשר, באך"
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

כשאנשים שומעים שאני חוקר את המנגנונים הסמויים של המחשבה האנושית הם כמעט תמיד שואלים, "זה אומר שאתה חוקר מוח?"

חלק ממני רוצה לענות, "לא, מה פתאום — אני חושב על המחשבה. אני חושב על הקשר בין תפיסות למילים, מה זה אומר 'לחשוב בצרפתית', מה גורם לפליטות פה ולשאר מיני כשלים, כיצד אירוע אחד מזכיר לנו בקלות אירוע אחר, כיצד אנו מזהים אותיות ומילים כתובות, איך אנחנו מצליחים להבין סלנג שנאמר ברישול מלעלע, כיצד אנו זורקים אינספור אנלוגיות סתמיות (שבכל אופן מעולם לא שמענו אותן) ומדי פעם הוגים השוואות מקוריות ומבריקות, כיצד התפיסות שלנו נעשות מעודנות וגמישות במהלך חיינו, וכולי וכולי. אינני חושב כלל על המוח — את הרשת החומרית הרטובה והמבולגנת של המוח אני משאיר לחוקרי מערכת העצבים." עם זאת, חלק אחר בי רוצה לענות, "בוודאי שאני חושב על המוח. בהגדרת עיסוקי אני חושב על המוח, כי המוח האנושי הוא בדיוק המכונה המבצעת את המחשבה האנושית."

סתירה משעשעת זו אילצה אותי לשאול את עצמי מהי כוונתי שלי, ולמה מתכוונים אחרים כשהם מדברים על "חקר המוח"? ומטבע הדברים שאלה זו מובילה לשאלה "מה הם אותם מבנים במוח שאפשר, בעיקרון, לחקור?" בתשובה לשאלה זו יכינו מרבית חוקרי מערכת העצבים רשימה אשר תכלול לפחות חלק מהפריטים הבאים (המסודרים בערך לפי גודלם):

חומצות אמינומוליכים עצבייםדנ"א ורנ"אסינפסותדנדריטיםנוירוניםאשכולות עצביים (לפי דונלד הֶבּ) עמודי עצב (columns) באזור הראייה בקליפת המוחאזור 19 באזור הראייה בקליפת המוחאזור הראייה השלם בקליפת המוחהאונה השמאלית

כל אלה הן מטרות חשובות במחקר העצבי. ואף על פי כן, מבחינתי הן חושפות השקפה מוגבלת. האמירה שחקר המוח מוגבל למחקר של ישויות פיזיות מהסוג הנ"ל מקבילה לאמירה שביקורת ספרותית צריכה להתמקד בנייר ובכריכה, בהרכב הכימי של הדיו, בגודל הדפים וברוחב השוליים, בסדר הדפוס ובאורך הפסקאות, וכו' וכו'. אבל מה לגבי ההפשטות המסובכות שהן לב־לבה של הספרות — עלילה ודמויות, סגנון והשקפות, אירוניה והומור, רמיזות ודימויים, הזדהות וריחוק, וכן הלאה? לאן נעלמו כל אלה ברשימת הנושאים של הביקורת הספרותית?

הנקודה שלי פשוטה: להפשטות יש תפקיד מרכזי, בין בחקר הספרות ובין בחקר המוח. בהתאם לכך, הריני להציע בזה רשימת הפשטות שאמורות להעסיק את "חוקרי המוח":

הקונספציה של "כלב"אופי הקשר האסוציאטיבי שבין הקונספציה של "כלב" לזו של "נביחה"תיקיות אובייקטים (Object Files, על פי אן טרייזמן) מסגרות התייחסות (Frames, על פי מרווין מינסקי) מארזי ארגון זיכרון (על פי רוג'ר שאנק) זיכרון קצר טווח וזיכרון ארוך טווח זיכרון אפיזודי וזיכרון מלודיגשרי אנלוגיות (על פי הצעת קבוצת המחקר שלי) מרחבים מנטליים (על פי ג'יילס פוקונייה) מֵמִים (על פי ריצ'רד דוקינס) אגו, איד וסופר־אגו (על פי זיגמונד פרויד) הדקדוק של שפת אמו של אדם חוש הומור"אני"

כן, קוראים יקרים, אני שואל: מי דוחף את מי בסבך צבירי העצב שהוא המוח שלכם?

יכולתי להגדיל רשימה זו בשרירותיות גמורה אלא שהיא הצעה בלבד, שנועדה להעביר את הנחת היסוד שלי, שהמושג "מבנה מוח" אמור לכלול פריטים מהסוג הכללי שהצגתי לעיל. סביר להניח שחלק מהתפיסות התיאורטיות המוזכרות לעיל לא יאריכו ימים, ואילו מקצתן עשויות לקבל משנה תוקף בעקבות מחקרים שונים. בדיוק כפי שהתפיסה של "גן" (Gene) כישות בלתי נראית שמאפשרת העברת תכונות מהורים לצאצאיהם הוצעה ונחקרה באופן מדעי הרבה לפני שהיה אפשר לזהות את הגוף הפיזיקלי הנושא בפועל את התכונות הנ"ל, ובדיוק כפי שהתפיסה של "אטומים" כאבני הבניין של כל גוף פיזיקלי הוצעה ונחקרה באופן מדעי זמן רב מאוד לפני שהיה אפשר לבודד אטומים ולחדור לתוכם, כך גם לגיטימי לראות בכל אחת מהתפיסות שמניתי לעיל מבנה בלתי נראה, שחוקרי המוח מוזמנים לנסות ולקבוע את מיקומו המדויק במוח האנושי.

אף כי אני סמוך ובטוח כי איתור ההתגלמות הפיזית המדויקת של כל אחד מהמבנים דלעיל "במוח האנושי" (האם יש רק אחד?) יהיה ללא ספק צעד מדהים קדימה, אינני רואה שום סיבה שהמיפוי הפיזי יהיה התכלית היסודית או המטרה הסופית של המחקר העצבי. הגדרת מערכות היחסים המדויקות בין סוגי הישויות שמניתי לעיל אינה "מחקר מוח" לגיטימי פחות מהזיהוי הפיזי — בין שאחריו ובין שלפניו: כך בדיוק התנהל המחקר המדעי של הגנים והאטומים במשך עשרות שנים רבות לפני שקיומם הפיזיקלי הוכח והתאפשר לחדור לתוכם.

הקבלה פשוטה בין לב למוח

ויליאם הולמן הנט, "התעוררות המודעות", 1853

ויליאם הולמן הנט, "התעוררות המודעות", 1853

ברצוני להציע הקבלה פשוטה אך מכרעת בין מחקר המוח למחקר הלב. בימינו כולנו מניחים כמובן מאליו שהגוף והאיברים מורכבים מתאים. כך, הלב מורכב ממיליארדי תאים. אולם חקר הלב ברמה המיקרוסקופית של התא, אף שהוא חיוני, עלול להחמיץ את התמונה הגדולה, והיא: הלב הוא משאבה. ובהקבלה, המוח הוא מכונת חשיבה, ואם אנו רוצים להבין מהי מחשבה, אנחנו לא רוצים להתמקד בעצים (ולא בעליהם!) אלא ביער. התמונה הגדולה תתבהר רק אחרי שנתמקד בהיבטים האדריכליים הגדולים של המוח — במקום להמשיך ולנתח את החלקיקים הזעירים ביותר של אבני הבנייה שלו.

בזמן מן הזמנים לפני כמיליארד שנים נתקלה הברירה הטבעית — בדרכה האקראית — בתאים שהתכווצו בקצב קבוע, והישויות הזעירות שהיו להן התאים המתכווצים עשו חיל מפני שההתכווצויות סייעו לשגר חומרים שימושיים מפה לשם בתוך הישויות הנ"ל. וכך, בדרך מקרה, נולדו משאבות, ובמרחב התכנון המופשט של כל המשאבות האבטיפוסיות העדיף הטבע את הדגמים שהיו יעילים יותר. במישור העקרוני זוהה המנגנון הפנימי של תאים פועמים המרכיבים את המשאבות האלו, והפנימיות של התאים הללו הפסיקה להיות המשתנה המכריע שבגינו הם נבחרו. המשחק עבר לרמה אחרת, גבוהה יותר, שבו ארכיטקטורות שונות של מבני לב החלו להתחרות זו בזו במירוץ הברירה הטבעית, ובמישור החדש הזה הלכו והתפתחו תבניות מורכבות יותר ויותר. מסיבה זו מנתחי לב אינם חושבים על הפרטים של תאי הלב אלא מתמקדים בתבניות הארכיטקטוניות הגדולות של הלב, בדיוק כפי שאדם שקונה מכונית אינו מתעניין בפיזיקה של פרוטונים ונוירונים או בכימיה של סגסוגות, אלא מתמקד במושגים מופשטים כמו נוחות, בטיחות, צריכת דלק יעילה, כושר תמרון, סקסיות, וכן הלאה. וכך, אם לסיים את ההקבלה בין הלב למוח, השורה התחתונה היא, שאם ברצוננו להסביר תופעות מופשטות לעילא כגון תפיסות, רעיונות, ארכיטיפים, סטריאוטיפים, אנלוגיות, הפשטות, זיכרון, שכחה, בלבול, השוואות, יצירתיות, הכרה, הזדהות, חיבה, וכן הלאה, אזי סביר להניח שאין טעם לחפש אותם במישור המיקרוסקופי של המוח — בעצם, זה לא רק סביר אלא ודאי.

נייר טואלט יכול לחשוב?

ככל שאנלוגיה זו נראית פשוטה, נדמה לי שמסקנותיה חומקות לגמרי מחוקרי הקשר שבין המוח לתודעה: פילוסופים, חוקרי מוח, פסיכולוגים ורבים אחרים. כך למשל, ראו את המקרה של ג'ון סירל, פילוסוף שהשקיע חלק ניכר מהקריירה שלו בהטחת לעג במחקרי בינה מלאכותית ובמודלים חישוביים של חשיבה, ובאופן מיוחד נהנה לבוז למכונות טיורינג.

סטייה רגעית... מכונת טיורינג היא מחשב אידיאלי פשוט להפליא שזיכרונו מורכב מ"סרט" אינסופי (כלומר, אפשר להאריך אותו בשרירותיות) של "תאים" כביכול, שכל אחד מהם אינו אלא ריבוע ריק או ריבוע שבתוכו נקודה. למכונת טיורינג יש "ראש" נייד, שבודק תא אחר תא ויכול "לקרוא" את התא (כלומר, לדעת אם יש בו נקודה אם לאו) ולכתוב עליו (כלומר, להציב בו נקודה או למחוק נקודה). ולבסוף, ב"ראש" של מכונת טיורינג מאוחסנת רשימת הוראות קבועה המורה לו באילו תנאים לנוע תא אחד ימינה או תא אחד שמאלה, או מתי לכתוב נקודה חדשה ומתי למחוק נקודה קיימת. הפעולות הבסיסיות של כל מכונות טיורינג טריוויאליות ביותר, ואף על פי כן מכונת טיורינג מתאימה יכולה לבצע חישוב מכל סוג שהוא (מספרים מיוצגים על ידי תאים צמודים ומנוקדים, כך ש"..." שמצדדיו שני מרובעים ריקים מייצג את המספר השלם 3). ונחזור לפילוסוף ג'ון סירל. האיש בנה קריירה על העובדה שמכונת טיורינג היא מכונה מופשטת ולכן אפשר לבנות אותה, בתיאוריה, מכל חומר שהוא. בתחבולה שאמורה אולי לשטות בילדים מכיתה ג', אבל לצערי עבדה על רבים וטובים מעמיתיו למקצוע, הוא שם ללעג ולשנינה את עצם הרעיון שאפשר להקנות כושר חשיבה למערכת שמורכבת ממצע פיזיקלי לא סביר כגון נייר טואלט או חלוקי אבן (ה"סרט" יהיה גליל אינסופי של נייר טואלט, וחלוק אבן על מרובע ייצג את הנקודה שבריבוע) או צעצועי לגו או אוסף ענקי של פחיות בירה וכדורי פינג פונג שמתנגשים אלה באלה. במאמריו השנונים יוצר סירל את הרושם של מי שזורק דימויים היתוליים אלה כבדרך אגב ובספונטניות. אך לאמיתו של דבר זהו תכסיס מחושב ושקול שבו הוא מחדיר בקוראיו דעה קדומה, ואולי רק מנצל דעה קדומה שקיימת בהם ממילא. והרי בסופו של דבר, אכן הרעיונות של "נייר טואלט שמסוגל לחשוב" (ולא משנה מה אורך גליל הנייר, עם או בלי חלוקי האבן), או "פחיות בירה שמסוגלות לחשוב", "או צעצועים שמסוגלים לחשוב", וכן הלאה נראים חסרי שחר. הדימויים הקלילים וכמו־ספונטניים שסירל מציב ואחר כך משלח בהם את חיצי שנינותו מחושבים ומתוחכמים ומטרתם לגרום לקוראיו ללעוג לתפיסות מסוג זה בלי להקדיש להן מחשבה נוספת — ולמרבה הצער, לרוב הוא מצליח במלאכתו.

פחית בירה צמאה נורא

אדרבה, סירל מרחיק לכת במאמציו להגחיך את המערכות שהוא מציג בדרכו ההיתולית. כך למשל, כדי ללעוג לרעיון של מערכת ענקית שמורכבת מפחיות בירה המצויות בקשרי גומלין אשר מסוגלת "לחוות" (מושג אחר להכרה), הוא מגדיר את החוויה הנ"ל כצימאון ואחר כך, באמירה אגבית שלכאורה מובנת מאליה לכולם, הוא מטיל את הרעיון שבמערכת מסוג זה תצטרך להיות פחית אחת מסוימת ש"תצוץ" (לא ברור מה פירוש הביטוי, שכן ממילא הוא אינו טורח לספר לנו מה טיב קשרי הגומלין בין הפחיות) ועליה המילים "אני צמאה". ההופעה של פחית בודדה זו מגלמת את חוויית הצימאון של המערכת, כאשר הפחית היא מרכיב־מיקרו במערכת ענקית, ולכן מקבילה לתא עצב או לסינפסה אחת במוח. לאמיתו של דבר, סירל בחר בדימוי המטופש הזה בכוונה רבה, מפני שהוא יודע שאיש לא ייחס לו ולוּ הסבירות המועטת ביותר. והרי איך יכולה פחית בירה ממתכת לחוות צימאון? ובאיזה מובן "הופעתה" מהווה צימאון? וכי מדוע צריך להתייחס למילים "אני צמאה" הכתובות על פחית בירה ברצינות רבה יותר מאשר למילים "אני רוצה שירחצו אותי" הכתובות על טנדר מלוכלך בבוץ?

האם לחרדות, חלומות, תקוות ויגון, רעיונות ואמונות יש כוח סיבתי בעולם של אובייקטים פיזיקליים או שהם פשוט בדיות נטולות און?

האמת העגומה היא שדימוי זה הוא הסילוף האבסורדי ביותר של מחקר מבוסס־מחשב שמטרתו להבין כיצד מתרחשות הכרה ותחושות בתודעה. אפשר לתקוף אותו מכיוונים שונים, אבל ברצוני להתמקד במכה העיקרית שמתחת לחגורה, והיא האופן שבו סירל קובע כבדרך אגב שהחוויה שהוא מייחס למודל זה של מוח־מפחיות־בירה ממוקמת בפחית בירה אחת ויחידה, והדרך שבה הוא מקפיד לעקוף את ההנחה שבמקום זאת אפשר אולי לחפש את חוויית הצימאון המערכתי בתכונה מורכבת יותר, גלובלית יותר וגבוהה יותר של תצורת פחיות הבירה. אם ננסה לחשוב ברצינות, ניתן ליישם מודל חשיבה או תחושות שמורכב מפחיות בירה, שבו ה"חשיבה" או ה"תחושות", שטחיות ככל שיהיו, לא יהיו תופעה מקומית המשויכת לפחית בירה יחידה. יהיו אלה תהליכים עצומים שבהם מעורבים מיליוני או מיליארדי או טריליוני פחיות בירה, והמצב של "חוויית הצימאון" לא יתקיים בשתי המילים הצבועות על דופן פחית בירה אחת ש"צצה לה", אלא בדפוס מורכב ביותר המבוסס על מספר עצום של פחיות בירה. ובקצרה, סירל פשוט לועג למטרה טריוויאלית שהוא עצמו המציא. אף חוקר רציני של תהליכים מנטליים לא היה מציע את הרעיון של פחית בירה יחידה (או תא עצב בודד) בעבור כל תחושה או רעיון, ולכן התעלול הנלוז של סירל מחטיא לגמרי את מטרתו. ראוי גם לציין שהדימוי של "פחית בירה בודדה החווה צימאון" שממציא סירל אינו אלא שחזור מעוות של השערה מתחום הנוירולוגיה שאבד עליה כלח מזמן — התיאוריה של "תא סבתא". רעיון זה גורס שהזיהוי הוויזואלי של סבתא שלך יתקיים אך ורק כאשר תא מיוחד במוח יופעל, אותו תא הכולל את הייצוג הפיזיקלי של סבתך אצלך במוח. האם קיים הבדל משמעותי בין "תא סבתא" ובין "פחית צמאה"? לא ולא. ולמרות זאת, היות שג'ון סירל ניחן במתת של דמיון מצודד, אזי במהלך השנים היתה לרעיונותיו המתעתעים השפעה רבה על רבים וטובים — עמיתים למקצוע, תלמידי פילוסופיה, ואנשים מהשורה.אין בכוונתי לתקוף כאן בפרוטרוט את סירל (הדבר יחייב אותי לפרק ארוך ומשמים), אלא לציין עד כמה רווחת ההנחה שבשתיקה, שמישור המרכיבים הפיזיקליים הבסיסיים ביותר של המוח חייב להיות גם המישור שבו שוכנות תכונותיו המנטליות המורכבות והחמקניות ביותר. כפי שהיבטים רבים של מחצב (דחיסות, צבע, מגנטיות או היעדרה, החזר אור, מוליכות חום וחשמל, אלסטיות, כושר ספיגת חום, המהירות שבה קול עובר דרכו, וכן הלאה) הם תכונות שמבטאות את הדפוסים המתוחכמים של יחסי הגומלין הייחודיים שבין מיליארדי האטומים המרכיבים אותו, כך התכונות המנטליות של המוח אינן נמצאות במישור של המרכיב היחיד והזעיר, אלא במישור של דפוסים עצומים ומופשטים המושתתים על המרכיבים האלו. ההתייחסות למוח כאל מערכת רב־מישורית הכרחית אם ברצוננו להתקדם ולו במעט בניתוח תופעות מנטליות ערטילאיות כגון תפיסה, מושגים, חשיבה, הכרה, "אני", רצון חופשי, וכן הלאה. פשוט לא הגיוני למקם תפיסה או תחושה או זיכרון (וכו') בתא עצב אחד ויחיד. וגם אין שום היגיון להגביל אותם למבנה גבוה יותר, כגון עמוד בקליפת המוח (מבנה קטן שכולל כארבעים נוירונים, המפגינים התנהגות קולקטיבית מורכבת יותר מזו של נוירון בודד), כשאנו עוסקים בהיבטים של חשיבה כגון יצירת הקבלות או היזכרות ספונטנית באירועים מהעבר הרחוק.

מישורים וכוחות במוח

פעם ראיתי ספר ששמו "אלים מולקולריים: כיצד מולקולות קובעות את התנהגותנו" ("Molecular Gods: How Molecules Determine Our Behaviour"). אמנם לא קניתי אותו, אך שמו עורר מחשבות רבות במוחי (מה זה מחשבה במוח? האם המחשבה באמת בתוך המוח? האם המחשבה מורכבת ממולקולות?). אדרבה, עצם העובדה שכעבור רגעים אחדים שבתי והנחתי את הספר על המדף היא דוגמה מצוינת לסוג המחשבות ששמו עורר בי. מה בדיוק קבע את התנהגותי באותו היום (קרי, העניין שלי בספר, תהיותי לגבי שמו, ההחלטה לא לקנות אותו)? האם מולקולות כלשהן בתוך מוחי גרמו לי להחזיר אותו למדף? או רעיון כלשהו במוחי? מהי הדרך הנכונה לדבר על מה שהתרחש אצלי בראש בזמן שעלעלתי בספר ואחר כך החזרתי אותו למקום?

באותה העת קראתי ספרים רבים שכתבו מחברים שונים על המוח, ובאחד מהם נתקלתי במאמר שכתב הנוירולוג רוג'ר ספרי (Sperry) בשם "תודעה, מוח וערכים הומניסטיים". המאמר נכתב לא רק בלהט מיוחד אלא גם הדהד השקפה שתאמה מאוד את האינטואיציות שלי. ברצוני לצטט ממנו קטע אחד, פרובוקטיבי במיוחד, לדעתי:

במודל המוח ההיפותטי שלי, הכרה מודעת מקבלת ייצוג כסוכן סיבתי ממשי ותופסת מקום חשוב בשרשרת הסיבתית ובשרשרת השליטה באירועי המוח, שבו היא נראית ככוח זמין ופעיל...

אם לומר זאת בפשטות, השאלה המרכזית היא מי דוחף את מי באוכלוסיית הכוחות הסיבתיים המתגוררת בגולגולת. במילים אחרות, העניין הוא הגדרת הסדר ההיררכי של סוכני השליטה הפנים־גולגולתיים. בתוך הגולגולת קיים עולם שלם של כוחות סיבתיים שונים ומשונים; יתר על כן, קיימים כוחות בתוך כוחות בתוך כוחות, מהסוג שלא קיימים בשום שטח או נפח אחר של היקום... ובתמציתו של עניין, ככל שאנו מטפסים במעלה שרשרת הפיקוד במוח, אנו מוצאים בקצה העליון את אותם כוחות ארגון כוללניים ותכונות דינמיות של עירור מוחי שמתרחש בתצורות מורכבות התואמות מצבים מנטליים או פעילות נפשית... סמוך לקודקוד מערך הפיקוד הזה במוח... אנו מוצאים רעיונות.מותר האדם מהשימפנזה הוא ברעיונות ובאידיאלים. במודל המוח המוצע כאן, העוצמה הסיבתית של רעיון, או של אידיאל, היא מציאותית לא פחות מזו של מולקולה, של תא, או של אימפולס עצבי. רעיונות גוררים רעיונות ומסייעים בפיתוח רעיונות חדשים. הם קשורים בקשרי גומלין עם רעיונות אחרים ועם מצבים מנטליים אחרים באותו המוח, במוחות סמוכים — וכן, הודות לתקשורת גלובלית — עם מוחות זרים, שנמצאים הרחק מהם. והם מצויים בקשרי גומלין עם הסביבה החיצונית ויוצרים יחדיו גל הדף של קִדמה אבולוציונית שחשיבותה עולה על כל דבר שהתרחש בזירת האבולוציה מאז ומעולם, כולל הופעתו של התא החי.

מי דוחף את מי בגולגולת

כן, קוראים יקרים, אני שואל: מי דוחף את מי בסבך צבירי העצב שהוא המוח שלכם, ומי דוחף את מי ב"בולבוס מתלבט זה של חרדה וחלום", שהוא המוח שלי? (הציטוט הלירי הנפלא — This teetering bulb of dread and dream — שמשמש גם כשמו של פרק זה לקוח מ"הרִצפה", פואמה שכתב המשורר האמריקני ראסל אדסון).

חידת סדר ההיררכיה של סְפֶּרִי נוגעת בדיוק בדבר שאנו צריכים לדעת על עצמנו — או, ליתר דיוק, לדעת על העצמי שלנו. מה באמת קרה באותו מוח נאה באותו יום נאה כאשר, כמסופר, משהו שמכנה את עצמו "אני" עשה משהו הקרוי "החלטה", שלאחריו איבר בעל מפרקים נע בתנועה חלקה וספר מסוים מצא את עצמו מונח שוב במקום שבו היה רגעים ספורים קודם לכן? האם באמת היה קיים משהו בר־התייחסות כגון "אני" ש"דחף" תבניות מוח פיזיות שונות, שבסופן שוגרו כמה מסרים מתואמים דרך סיבים עצביים וגרמו להנעת כתף, מרפק, פרק יד ואצבעות בתצורה מסוימת ומסובכת שהשאירה את הספר עומד במקומו המקורי — או היפוכו של דבר, האם התקיימו אך ורק שלל תהליכים גופניים מיקרוסקופיים (התנגשויות קוואנטיות בין אלקטרונים, פוטונים, גלואונים, קווארקים וכן הלאה) שהתרחשו באותו אזור מקומי ברצף הזמן־מרחב שהמשורר אדסון כינה "בולבוס מתלבט"?האם חרדות וחלומות, תקוות ויגון, רעיונות ואמונות, תחומי עניין וספקות, התאהבויות וקנאות, זיכרונות ושאיפות, פרצי נוסטלגיה וזרמי הזדהות, הבזקי אשמה וניצוצות גאונות, ממלאים תפקיד כלשהו בעולם של אובייקטים פיזיקליים? האם למושגים מופשטים כאלה יש כוח סיבתי? האם הם יכולים לדחוף ולהזיז דברים מאסיביים, או שהם פשוט בדיות נטולות און? האם "עצמי" מטושטש וערטילאי מסוגל להכתיב את התנהגותם של אובייקטים פיזיקליים מוחשיים כמו אלקטרונים ושרירים (או ספרים)? האם אמונות דתיות גרמו למלחמות, או שכל המלחמות פרצו עקב יחסי הגומלין שבין קווינטליון חלקיקים אינפיניטסימליים (1018, בהמעטה אבסורדית של האמת) שפעלו על פי חוקי הפיזיקה? האם אש גורמת לעשן? האם מכוניות גורמות לזיהום אוויר? האם דיבור חדגוני משעמם? האם בדיחות גורמות לצחוק? האם חיוכים מלהיבים? האם התאהבות מובילה לחתונה? או שבסופו של דבר, כל אלה אינם אלא אינספור חלקיקים שדוחפים זה את זה על פי חוקי הפיזיקה — ובסופו של עניין אינם מותירים כל מקום לעצמיים או לנשמות, לחרדות או לחלומות, לאהבה או לחתונה, לחיוכים או להתלהבות, לבדיחות או לצחוק, לדיבור חדגוני או לשעמום, למכוניות או לערפיח, ואפילו לאש או לעשן?

תרמודינמיקה ונתונים מכניים

גדלתי לאבא פיזיקאי, ובאופן טבעי ראיתי את הפיזיקה כיסוד כל הדברים המתרחשים ביקום, גדולים כקטנים. כנער רך בשנים קראתי בספרי מדע פופולרי שריאקציות כימיות נולדות מיחסי הגומלין שבין אטומים פיזיקליים, וככל שהשכלתי והלכתי, הבנתי שהביולוגיה המולקולרית היא תולדה של הפעלת חוקי הפיזיקה על מולקולות מורכבות. ובקצרה, כשגדלתי לא היה בעולמי מקום לכוחות "נוספים" מעבר לארבעת הכוחות הבסיסיים המוכרים בפיזיקה (כבידה, אלקטרו־מגנטיות, ושני הכוחות הגרעיניים — הכוח החזק והכוח החלש).

אולם ככל שהתבגרתי, האם הסכמתי לפשר בין אותה אמונה מוצקה ובין
השקפות אחרות: שהאבולוציה הביאה להתפתחות הלב, שדוגמות דתיות גרמו למלחמות, ששופן כתב אטיוד מסוים בהשראת התקף נוסטלגיה, שקנאה מקצועית עזה הביאה לכתיבת ביקורות ספרים נבזיות רבות, וכולי וכולי? והרי הכוחות הסיבתיים המַקרוסקופיים המובנים מאליהם נראים שונים בתכלית מאותם ארבעה כוחות פיזיקליים מדהימים שהיו להבנתי עילת כל האירועים ביקום.התשובה פשוטה: אני תפסתי את ה"כוחות המַקרוסקופיים" כמתארים בלבד את אותן תבניות מסובכות שהכוחות הפיזיקליים מולידים, כפי שפיזיקאים נוכחו לדעת שאפשר להבין תופעות מַקרוסקופיות כגון חיכוך, צמיגות, שקיפות, לחץ וטמפרטורה כתופעות סדירות וצפויות מאוד שנקבעות על פי חישוב ועיבוד כמות נתונים עצומה של מרכיבים מיקרוסקופיים סמויים שמשתוללים בזמן־מרחב ומתנגשים זה בזה, כאשר את הכול מכתיבים ארבעת הכוחות הפיזיקליים ורק הם.עוד התחוור לי שהחלפת המישור התיאורי מניבה תולדה החשובה מאוד לבני אדם: יכולת הבנה. אף אחד לא יבין כיצד מתנהג גז אם הוא יתואר במאמר כביר הכולל נוסחאות שמגדירות את מספר האטומים בחומר הנתון (בהנחה שמשימה הרקוליאנית כזו אפשרית בכלל). אולם אם ניפטר מרוב המידע ונביא במקומו סיכום סטטיסטי, הדבר יתרום רבות להבנה. בדיוק כפי שנוח לי לומר "ערימה של עלי שלכת" ולא להגדיר בדיוק את הצורה, הכיוון והצבע של כל עלה ועלה, כך גם נוח לי להתייחס לגז תוך הגדרת שלושה מרכיבים בלבד: טמפרטורה, לחץ ונפח, ותו לא. כל זה, כמובן, הוא חדשות ישנות מאוד לכל הפיזיקאים ואפילו לרוב הפילוסופים, ואפשר לסכם את הנושא במימרה הידועה תרמודינמיקה מוסברת באמצעות נתונים מכניים, ואולי אפילו הרעיון מתבהר עוד יותר באמצעות ההיפוך הבא: אפשר לעקוף את הנתונים המכניים באמצעות דיון במישור התרמודינמיקה. הקיום שלנו כבעלי חיים שתפיסתם מוגבלת לעולם של אובייקטים מַקרוסקופיים יומיומיים מאלץ אותנו, כעניין מובן מאליו, לתפקד ללא כל התייחסות לישויות ולתהליכים במישור המיקרוסקופי. עד לפני כמאה שנים אף אחד בעצם לא ידע כמעט שום דבר על אטומים, ולמרות זאת הבריות הסתדרו בכלל לא רע. פרדיננד מגלן הקיף את כדור הארץ, ויליאם שייקספיר כתב אי אילו מחזות, י' ס' באך הלחין כמה קנטטות, וז'אן ד'ארק גרמה לעצמה להישרף על המוקד, כל אחד מהם מנימוקיו שלו (או שלה), שמנקודת מבטם לא היו קשורים כהוא זה לדנ"א, רנ"א וחלבונים, וגם לא לפחמן, חמצן, מימן, חנקן או פוטונים, אלקטרונים, פרוטונים וניוטרונים — שלא להזכיר קווארקים, גלואונים, בוזונים מסוג W ו־Z, גראוויטונים וחלקיקי היגס.

בִּינוֹדינמיקה ונתונים מנטליים

ולכן אף אחד לא יופתע שמישורים תיאוריים שונים משמשים לצרכים שונים, תלויי מטרה והקשר, ובהתאם לכך סיכמתי את האופן שבו אני רואה את האמת הפשוטה הזאת ביחס לעולם המחשבה והמוח: בִינוֹדינמיקה מוסברת באמצעות נתונים מנטליים, והטיעון ההפוך: אפשר לעקוף את הנתונים המנטליים באמצעות דיון במישור הבינודינמיקה.

מה כוונתי בשני המונחים האלה, "בינודינמיקה" ו"נתונים מנטליים"? כוונתי פשוטה למדי. בינודינמיקה מקבילה לתרמודינמיקה; היא מתייחסת לתבניות ולדפוסים הכוללניים של המוח, ואינה עוסקת באירועים מיקרוסקופיים כגון פעולת תאי עצב. בינודינמיקה זה מה שפסיכולוגים חוקרים: כיצד אדם מקבל החלטה, שוגה, תופס דפוסים, חווה תזכורות חדשות, וכן הלאה.בניגוד לכך, ב"מנטליים" כוונתי לתופעות בקנה מידה קטן שהן מושא המחקר המסורתי של נוירולוגים: כיצד מוליכים עצביים חוצים את הסינפסות, החיווט של התאים, האופן שבו אשכולות תאים פועמים בתיאום, וכן הלאה. ובמושג "נתונים מנטליים"
כוונתי להתנהגות הקולקטיבית הממוצעת של ישויות זעירות אלה — ובמילים אחרות, ההתנהגות של המון־עצום־ורב כיחידה אחת, בשונה מהזמזום היחידאי בתוכו. על כל פנים, כפי שהנוירולוג ספֶּרי הבהיר בציטוט לעיל, בשונה מגז, שבו המעבר ממישור אחד למשנהו צולח את המרחק שבין המרכיבים הבסיסיים לתוצר השלם, במוח הדברים עובדים אחרת; במוח מפרידות תחנות ביניים רבות בין הנתונים המנטליים לבינודינמיקה, וזו הסיבה שאנו מתקשים להבין, ואפילו לדמיין, מהו ההסבר או הסיבה העצבית לכך שפרופסור מסוים למדעי הקוגניציה בחר פעם להחזיר למדף ספר שעוסק במוח, או נמנע בזמן מן הזמנים ממחיצת זבוב, או החל לצחקק במהלך טקס רציני מסוים, או הכריז — בעת שקונן על עמיתה יקרה שעזבה את מחלקתו: "את הנעליים שלה יהיה קשה למלא!"הלחץ היומיומי מחייב אותנו, כופה עלינו, לדבר על האירועים במישור הישיר שאנו תופסים אותם. איברי החישה, השפה והתרבות מספקים לנו את הנגישות למישור זה. בשלב מוקדם ביותר בילדותנו נמסרים לנו "על מגש של כסף" מושגים כמו "חלב", "אצבע", "קיר", "יתוש", "עקיצה", "גירוד", "מעיכה", ודומיהם. אנחנו תופסים את העולם במונחים הללו, ולא במונחים של תפיסות מיקרוסקופיות כמו "חדק של חרק", "זקיק שיער", ובוודאי לא "ציטופלסמה", "ריבוזום", "קשר פפטידי", או "אטום פחמן". מובן שאנו יכולים לרכוש את התפיסות האלה בשלב מאוחר יותר, וכמה מאיתנו אף מעמיקים בהן את שליטתם, אולם הן לעולם לא יוכלו להחליף את המונחים הזמינים שעליהם גדלנו. לסיכום, אם כן, אנחנו קורבנות המַקרוסקופיות שלנו, ואיננו מסוגלים לחמוק מהמלכודת שבשימוש במילים יומיומיות לתיאור האירועים שאנו רואים ותופסים כמציאותיים. מסיבה זו טבעי הרבה יותר בעבורנו לומר שמלחמה פרצה מסיבות כלכליות או דתיות מאשר לנסות ולדמיין מלחמה כתבנית עצומה של חלקיקים יסודיים שנמצאים בקשרי גומלין ולחשוב על הגורמים לה במונחים דומים — גם אם פיזיקאים יתעקשו לומר שזהו מישור ההסבר "האמיתי" היחיד, כי לוּ דנּו במישור הפיזיקלי, שום חלק במידע לא היה מיותר. לרוע המזל — ובעצם, איזה מזל! — דייקנות פנומנלית זו אינה מנת חלקנו. עלינו, בני התמותה, נגזר שלא לדבר במישור שבו שום מידע אינו הולך לאיבוד. אנחנו בהכרח מפשטים — ולא זו בלבד, אלא שאנו מפשטים בענק. אולם בדיוק על קורבן זה תהילתנו. הפשטות דרסטיות מאפשרות לנו לצמצם מצבים למהותם הגולמית, לחשוף תמציות מופשטות, לשים את האצבע על מה שחשוב, להבין תופעות ברמות גבוהות להפליא, לשרוד בעולם בצורה אחראית וליצור ספרות, אמנות, מוזיקה ומדעים.

דאגלס הופשטטר הוא חוקר בינה מלאכותית יליד ניו-יורק. הוא מתמטיקאי ופיזיקאי המתעניין, בין השאר, בתחומי התודעה האנושית, שורשי הלשון ומוזיקה. ספרו הנודע "גדל, אשר, באך" זכה בפרס הפוליצר ב- 1980. הפרק שלפניכם לקוח מתוך ספרו האחרון, "אני לולאה מוזרה", שתורגם וראה אור לאחרונה בעברית בהוצאת דביר. תרגם מאנגלית: אודי תגרי.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דאגלס הופשטטר.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אני לולאה מוזרה