אצל הבטקו שלנו מכנו

סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

שישה מלוחמי מכנו אנסו אמש משרתת. בבוקר, כשזה נודע לי, החלטתי לברר איך נראית אישה אחרי שאנסו אותה שש פעמים. מצאתי אותה במטבח. היא גחנה על גבי גיגית וכיבסה. היא הייתה שמנתוזה עם לחיים פורחות. רק קיום נטול חיפזון על אדמתה הפורייה של אוקראינה היה יכול למזוג בתוך נערה יהודייה עסיסי פרה שכאלה. רגלי הנערה היו שמנות, אדמדמות-חומות, תפוחות ככדורים, נדף מהן ריח חריף של בשר שנחתך זה לא מכבר. נדמה היה לי שמבתולי תמול-שלשום נותרו רק הלחיים שנתלהטו יותר מן הרגיל, והעיניים שהיו מכוונות כלפי מטה.

מלבד המשרתת ישב במטבח גם בחור צעיר בשם קיקין, שליח המטה של הבטקו1 שלנו מכנו. במטה יצא לו שם של שוטה, ולא הייתה לו שום בעיה לעמוד על הראש ברגע הכי לא מתאים.

לא פעם קרה לי שמצאתי אותו מול המראה, מכופף רגל עם מכנס קרוע לכל אורכו, קורץ אל עצמו, חובט על כרסו החשופה הזערורית, שר בפראות ועושה העוויות של מנצח במלחמה שלמראן היה הוא עצמו מתפקע מצחוק. לבחור הזה היה דמיון שפעל בחיוניות בלתי רגילה.

היום מצאתי אותו שוב עסוק בעבודה מיוחדת: הוא הדביק על קסדה גרמנית פסים של נייר מוזהב.
"כמה השתחררו אצלך אתמול, רוחל׳ה?" אמר, ובצמצום עיניים סקר את הקסדה שקישט.
הנערה שתקה.
"שישה השתחררו אצלך," המשיך הנער, "ויש נשים שיכולות לשחרר עד עשרים איש. החבר(')ה שלנו דפקו בעלת בית אחת בקרפיבנה, דפקו דפקו עד שיצאה להם מהאף, נו ההיא הייתה יותר שמנה ממך."
"תביא מים," אמרה הנערה.

לטיפה אשקש, ללא כותרת (אצל הבטקו שלנו מכנו) 2013, דלי וטביעות כף יד באדיבות האמנית וגלריה דביר.

לטיפה אשקש, ללא כותרת (אצל הבטקו שלנו מכנו) 2013, דלי וטביעות כף יד באדיבות האמנית וגלריה דביר.

קיקין הביא מן החצר דלי מים. בשפשוף רגליים יחפות עבר אחר כך אל מול הראי, חבש עד העיניים את הקסדה עם סרטי הזהב והתבונן בתשומת לב על השתקפותו במראה. צורתו במראה ריתקה אותו. הנער תחב אצבעות בנחיריו ועקב בשקיקה אחר השינויים שגורמת הלחיצה מבפנים לצורת אפו.

"אני מסתלק מהמטה," אמר ופנה לנערה היהודייה, "את אל תגידי לאף אחד, רוחל׳ה. סטצנקו לוקח אותי לפלוגה. שם לפחות יש מדים, יתנו לי כבוד, ואמצא חברים קרביים, לא כמו אלה שכאן, חבורה של סמרטוטים... אתמול כשתפסו אותך ואני החזקתי לך בראש אמרתי למטביי ואסילייץ': מה זה, אני אומר, אתה כבר בפעם בשנייה, מטביי ואסילייץ', עולה עליה, ומזה שאני בגיל של קטין ולא מהחבר(')ה שלכם אז כל אחד יכול לפגוע בי... את רוחל׳ה, בעצמך בטח שמעת את המילים שלו, אנחנו, הוא אומר, קיקין, לא פוגעים בך בשום צורה, רק החיילים התורנים יעברו, ואחר כך גם אתה תעלה... ובאמת הם הרשו לי, ועוד איך... זה היה כשהם כבר גררו אותך לחורשה, אז מטביי ואסילייץ' אומר לי: תעלה, קיקין, אם אתה רוצה. לא, אני אומר, מטביי ואסילייץ', אני לא רוצה לעלות אחרי ואסקה, על זה אני אבכה כל החיים..."

קיקין התנשף בכעס והשתתק. הוא שכב על הרצפה ונעץ עיניו במרחקים – יחף, ארוך, נעצב, עם הבטן חשופה וקסדה מנצנצת על שיער בצבע קש.
"הנה העם מספר על לוחמי מכנו, על הגבורה שלהם," ביטא בעוגמה, "אבל רק טיפ-טיפה מלח תאכל איתם, וישר תוכל לראות שכל אחד מחזיק אבן בכיס..."

היהודייה הרימה מעל הגיגית את פניה מזוגי הדם, הציצה בחטף בנער ויצאה מן המטבח באותו צעד כבד של פרש המציב רגליים צבות על הקרקע לאחר רכיבה ממושכת. הנער שנשאר לבדו הקיף את המטבח במבט משועמם, נאנח, השעין את כפות ידיו על הרצפה, זקף כלפי מעלה את רגליו ובלי להניע את עקביו המזדקרים הלך במהירות על הידיים.

מתוך איסאק באבל, כל הכתבים: כרך ראשון, תרגום חמוטל בר-יוסף, 2008, הוצאת כרמל.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איסאק באבל .


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אצל הבטקו שלנו מכנו