אקספוזיציה

דְריק דֶה־יוֹנג ממתין.

הוא ממתין בחדר־ההמתנה שלו, שלאמיתו של דבר אינו חדר אלא גומחה מתחת למדרגות, אשר יש בה מקום רק לכיסא אחד. על הקיר החלק תלוי תצלום יחיד של שורת עצים בנוף של ים שיוּבָּש.

דריק דה־יונג ממתין למטופל חדש. אולי הוא רוצה לדעת איך מרגיש מישהו שיושב כאן וממתין? לא סביר. כמעט אף־פעם לא יָשב כאן מישהו, כי דריק מרַווח את הפגישות ומקפיד שהמטופלים שלו לא ייתקלו זה בזה.

הדלתיים המוליכות לחדר־ההמתנה פתוחות; הוא הדליק את המנורות מעל לשולחן־הכתיבה, ובאלכסון, מאחורי כורסת הפסיכולוג, אף שהשעה אחת־עשרה בבוקר. הוא התיישב לרגע בכורסה וראה את הוויטראז' הלא־נקי, את שמי העננים שמאחוריו - אוקטובר, האור הולך ונמוג. אבל כאן לא, חשב, בחדר הזה צריך להיות אור צהבהב, חם. צריך להצטייד במלאי של נורות־ליבון כל עוד אפשר, נורות החיסכון החדשות שהחוק מחייב הן איומות. תאורה של בתי־סוהר.

הוא מביט בשעונו. עוד שלוש דקות. ימהר להשתין? מוטב לא. רוחצים ידיים, ומאחוריך מגרגרת הניאגרה, בדיוק ברגע שהפעמון מצלצל.

לא רק המטופל מתוח לפני מפגש ראשון כזה. גם לַפסיכולוג זה רגע מכריע. צריך לעשות דברים רבים כל־כך בעת ובעונה אחת. להתבונן, להקשיב, ליצור קשר, להחליט, להדריך, להעריך, לזכור. אתה מתרכז כמיטב יכולתך, ובה־בעת אתה חייב להרגיש נינוח במידה כזאת שתוכל באמת להתרשם. דריק נושם נשימה עמוקה.

יותר מחצי־שנה לא עבד. כשאשתו נפלה למשכב סגר את הקליניקה. שתי אנליזות הצליח לסיים; בחטף, קצת בטרם־עת, אבל הצליח. מטופל שלישי בפסיכואנליזה הפנה לאחד מעמיתיו, וכמוהו גם כמה מטופלי פסיכותרפיה. חֲדשים הפסיק לקבל. פתאום התרוקנו הימים והוא כמעט לא נכנס לקליניקה.

החדר הצופה אל הגינה הפך למרכז־הכובד של הבית. הָאנָה שכבה שם במין מיטת בית־חולים גבוהה מדי והמתינה למותה. צצו שם בלוני־חמצן, משאבת מורפיום, עמוד אינפוזיה. התגודדו שם אנשים - רופא המשפחה, חברים, אחיות, טכנאי הרדמה מבית־החולים. הוא־עצמו עמד בגבו אל הקיר ולא התערב. אחותו היתה שם, סוזן.

תמיד ראה בה את האחות הקטנה, הצעירה ממנו בארבע שנים. עכשיו היא תפסה פיקוד. להפתעתו השיגה חופשה ללא הגבלת זמן. דווקא מתאים, אמרה, נוצר עודף זמני ברופאים מרדימים, כי מחצית מחדרי־הניתוח בשיפוצים. היא תוכל להיעדר זמן־מה ללא קושי, היא אהבה את האנה ורצתה לתמוך בו. רצתה להבטיח שגיסתה תוכל לעשות את כל המסע העצוב כל־כך בביתה־שלה, עם חלון לגינה שלה. לקראת הסוף  גם נשארה לישון לעתים קרובות. על ספת הפסיכולוג.

לא לחשוב על זה עכשיו. על הסוף הזה. היחסים עם סוזן, עליהם צריך לחשוב. היא התקרבה כמו בעבר, אבל בתפקיד אחר, הפוך. פתאום הוא כבר לא היה הבכור, אלא היא אחזה במושכות והוא נעשה תלוי בה. במובן מסוים זה נשאר ככה. לפחות שלוש פעמים בשבוע הוא מצטרף לאחותו ואוכל איתה ועם בעלה פֶּטֶר, שהוא גם החבר הכי טוב שלו, ולפעמים מצטרפת גם בתם רוֹס. הוא אוהב את זה, כאילו הוא חלק ממשפחה. הוא לא רוצה שיהיה אחרת. זאת רגרסיה. הוא מרשה אותה לעצמו.

*

דריק נשען לאחור ומשעין את ראשו אל הקיר. אי־שם ברחוב יושב ברגע זה איש צעיר במכוניתו וממתין לשעה אחת־עשרה. פטר התקשר לפני כמה שבועות: "לא הגיע הזמן שתעשה משהו? אתה מגלה המון מעורבות בישיבות הצוות, אולי כדאי שתתחיל מחדש לאט־לאט. זה מה שאני חושב".

אף־על־פי שהפסיק לעבוד, המשיך דריק לבוא לישיבות הצוות, שהתקיימו מדי שבועיים. כמובן, הוא לא היה יכול להציג מטופלים, אך הקשיב לסיפוריהם של עמיתיו הפסיכואנליטיקנים על הטיפולים שלהם. כמה מהם טיפלו בלקוחותיו־לשעבר, וכך היה יכול להמשיך לעקוב במידת־מה אחר חייהם. כשהידרדר מצבה של האנה כבר לא ממש הצליח להתרכז בנאמר. הוא המשיך לבוא דווקא מפני שלא עסקו שם בהאנה, מפני שרצה להיות בין חברים, מפני שרצה לצאת מהבית. ואולי מפני שלא עסקו שם בהאנה נראָה לו בד־בבד שהחברוּת הולכת ומידלדלת. אט־אט הרגיש בודד יותר. לקראת הסוף כבר לא בא.

"יש לך מישהו להפנות אלי?" שאל את פטר. פטר עובד בבית־החולים הפסיכיאטרי ועוסק שם בהכשרת פסיכיאטרים. כל המתמחים חייבים לעבור תקופה של תֶּרַפיה לימודית, ופטר מרכז את החלק הזה בהכשרה. לאחרונה פנה אל פטר צעיר שרק החל את ההתמחות וחשב ברצינות על תרפיה, אף־על־פי שבדרך־כלל המתמחים דוחים את זה לשנה השלישית או הרביעית, כשהם־עצמם נדרשים לבצע טיפולים ממושכים. הוא רצה כבר עכשיו. פטר חשב על דריק.

"תגיד לו שיתקשר. איך קוראים לו?"

כשרוצים להתחיל כל־כך מוקדם, חשב, יש סיבה. תוצג שם תלונה מוגדרת, בקשת עזרה. ככה אוכל להתחיל מיד ולא אצטרך לחפור ולחטט שבועות כדי להציף אומללות שהודחקה.

הוא פשט את רגליו. שני גרביים זהים, יפה. נעליים לא־מצוחצחות - פחות יפה. רצפת העץ במסדרון מבריקה. מתלה המעילים ריק, חוץ ממטרייה. אור שופע בעד הדלתות הפתוחות של הקליניקה. הכל מוכן, הוא חושב. נשאר רק החלק שלי. לערוך היכרות, לקבל מושג על הרצונות ועל הציפיות שלו, לסכם משהו לגבי התנאים - שעה קבועה, אף שבעצם אני גמיש לגמרי עכשיו, התשלום, חשבוניות מדי חודש, משך הטיפול המשוער - על חמש־עשרה פגישות יקבל הבחור החזר במסגרת ההתמחות, אחר־כך יצטרך לשלם מכיסו, מוטב לומר את זה כבר עכשיו, אתה לא רוצה להיות בלחץ של זמן - הערב סוזן מבשלת או פטר? עוד מעט, אחרי המטופל הזה, לרכוב קצת על האופניים או ללכת ברגל, זה טוב למצב־הרוח. אם אתה לא שוקע במחשבות. הוא רואה לנגד עיניו את פניה החיוורות של האנה, ותחושה עזה של כישלון משתלטת עליו.

היעדר ילדים, ההתמסרות הכפויה של שניהם לעבודה, המאמץ המשותף להתעניין בהמון דברים - טיפוס הרים, אופרה, חברויות; הכל נצבע בצבעי הכישלון, גם אם לא דיברו על כך מעולם. היא באמת נהנתה מהעבודה שלה, האנה. מחקר היסטורי על המנטליות במאה השמונה־עשרה - נאוֹרוּת, מדע, תמורות בחוויה הדתית. היא העבירה קורסים מעוררי־השראה לסטודנטים להיסטוריה - היא יכלה לדבר עליהם בחמלה אמיתית. הוא היה מקשיב באוזניים של איש מקצוע, מחפש עקבות של אמביוולנטיות, של אופטימיות נוקשה מדי ומלאכותית מדי, סימנים לסלידה. עזוב, היה חושב אז, היא לא מעמידה פנים, היא כנראה באמת נהנית מזה. הילדים האלה אוהבים אותה, היא מתַפקדת נפלא, כולם מרוצים. תפסיק לחפור. מה היא עושה ואיך היא עושה את זה - שום דבר פה לא שונה במהותו מהגישה שלי לעבודה, שנראית לי נורמלית. אני אוהב את המקצוע שלי וחושב שהוא מרתק, גם אם אפשר לחשוב באותה מידה שהוא אידיוטי. הכשרה של איזה עשר שנים, וזה אחרי ההתמחות בפסיכיאטריה או - כמו שפטר עשה - אחרי לימודי פסיכולוגיה קלינית. שקיעה מוחלטת בחשיבה פסיכואנליטית מיושנת ברובה, כניעה למבנה קורסים שעבר־זמנו, סמינרים והדרכה, אנליזה לימודית של שנים. כל הדברים האלה יחד גזלו כל־כך הרבה זמן, כסף ותשומת־לב, עד שנוצר רושם שההכשרה היא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות. למבנה ההיררכי של האגודה הפסיכואנליטית, שערכה את ההכשרה, היו מאפיינים של קהילה דתית, של כת, והיא הפכה את המתלמדים לילדים. בערב הלימודים השבועי היו יושבים עם המרצה סביב השולחן בקבוצה של עשרה ומפחדים שיגיע תורם. הם הרגישו אשמים אם לא קראו את מאמרי החובה, והשמיעו בדיחות של מחנה טירונים. במשך היום היתה להם עבודה קשה ואחראית, ובערב הם נסוגו לתפקיד שלא התאים לגילם. נחמד, לעתים קרובות. ובהחלט מוזר.

היה לזה עוד צד: הוא למד הרבה, היה יכול לראות את עצמו במטפלים אחרים ולזהות שהוא רוצה להיות כך ולא אחרת. הוא נאלץ לחשוב ולמצוא את דרכו־שלו, והתהליך הזה עיצב אותו והפך אותו לַמטפל שהוא עכשיו. החברות עם פטר היתה חשובה לאין־שיעור, הם עזרו זה לזה להשתחרר מהזהות הפסיכואנליטית שהוכתבה להם, הם השתמשו בהתלהבות בידע החדש שלהם במסגרת הכשרת הפסיכיאטרים ששניהם עבדו בה. הוא ראה איך פטר, לפניו, מצליח להעמיד בפרופורציה את האינטרס של הארגון, כי האינטרס של משפחתו היה חשוב יותר. זכות קדימה לילדים.

את הכישלון, ההחמצה, המאוויים חסרי־התוחלת הוא הצליח לדחוק הצידה במשך שנים. הוא לקח דוגמה מהשלווה של האנה; הם טיפחו בשתיקה את הסוד שלהם אחרי שחלפה התקופה של שאלת הפוריות. הקלה מוזרה תקפה אותו באותם ימים. לא צריך יותר.

בינתיים נולדה רוֹס. לנגד עיניו ראה דריק את האנה אוחזת בַּתינוקת, תמונה דוממת צלולה כמו ציור של יאן פאן־אֵייק, ללא קול, בצבעים עזים. הוא־עצמו עמד בפתח הדלת והיטלטל בין תקווה לחשש, שחוח תחת הָאַשְׁמָה חסרת־הטעם, הכבֵדה כעופרת. היא תשקע לדיכאון חשׂוך־מרפא, תיעשה אפאתית, תזרוק אותי. כך חשב. התינוקת הקטנה תפסה את אצבעה של האנה והביאה אותה אל פיה. היא מצצה. האנה צחקה והביטה בו. היא נראתה מאושרת.

הוא רצה להאמין בזה. שניהם השקיעו באחיינית שלהם, הם הפכו לדמויות חשובות בשביל רוֹס, לצד הוריה. פטר וסוזן שיתפו אותם בטבעיות ובנדיבות בכל החגיגות המשפחתיות. ימי־הולדת, חגיגות הקדוש סינטֶרקְלַאס, חופשות.

כל היקשרות היא מקור לעצב. רוֹס התרסקה בגלל המחלה של האנה. בתחילה סירבה להאמין והמשיכה לְצַפּוֹת להחלמה. כשהתקוות נכזבו, בקושי הצליחה להביא את עצמה להביט בדודתה. היא היתה באה ולא מדברת, ואז היתה ממהרת לברוח בסערה מחדרה של החולה וממררת בבכי במטבח. היא הפנתה עורף לאמה - הרופאה שלא יכלה למנוע את האסון. היא הרגישה נבגדת. בחיפזון ובאובססיביות חיפשה דירה משל עצמה, היא חייבת לעזוב, לצאת מהבית, כמה שיותר מהר. סוזן הניחה לה, הרי הילדה כבר סטודנטית ובת תשע־עשרה. פטר היה מודאג, אבל לא רצה להתנגד לבתו. הוא עשה הכל כדי לא לאבד את הקשר איתה.

מתוך "המרדימנים" מאת אנה אנקוויסט, תרגום מהולנדית: רן הכהן, הוצאת הספרייה החדשה, 2021.

תמונה ראשית: מתוך "שמש אביב - חורבת ארמון" (1909-1910), פיט מונדריאן, מוזיאון דאלס לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אנה אנקוויסט.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"שמש אביב - חורבת ארמון" (1909-1910), פיט מונדריאן, מוזיאון דאלס לאמנות. תצלום: ויקיפדיה


תגובות פייסבוק