ארבע מחשבות על ישראלים

1. גלעד
עמדתי בשבועה. ניסיתי לא לוותר, לשמור על התקווה. כל הזמן הזה שחלף בהיעדרך, כל האסונות, האכזבות, השקרים - נוכח כל זה הרגשתי מין גאווה ילדותית בשמירה על התקווה שזה עוד ישתנה, שפני הדברים ישתפרו. שעוד נהיה חופשיים, כולנו, ושגם אתה תחזור הביתה. ואז ראיתי אותך יורד מהרכב, בכובע מצחייה, מובל חסר אונים בזרוע, כמו ילד שהלך לאיבוד בלונה פארק. כל כך חיכינו לך, גם לנו היה קשה לתאר עד כמה. מסביבי כל הלבבות התרחבו, ושלי סופסוף נשבר. ככה, בבת אחת, התייאשתי. אפילו הבכי היה קצת אחר. זה לא היה סוף שמח לסיפור עצוב, אלא פיתול נוסף בעלילה המגוחכת והטראגית של המקום הזה. ילד אובד אחד חזר הביתה; אבל אנחנו כאן בבית עדיין אבודים.
2. מאשה
בפעם האחרונה שדיברנו היינו ילדים. הייתה לך תחפושת שאותה שנאת, ותספורת חדשה, אבל הפיגוע בדיזנגוף סנטר שם לכל זה סוף. במשך שנים לא יכולתי להשלים עם העובדה שככה איבדנו אותך: עוד לא בת 16, ביום הכי שמח והכי עצוב של השנה, בתחפושת שלבשת בשביל מסיבת הגן של אחותך הקטנה. אבל השנים חלפו מהר. החיים שועטים קדימה, דורסים את האבל, העצב, ובסופו של דבר גם את הזיכרון. האנשים שהכרנו התחלפו באנשים אחרים, נעלמו או השתנו עד כדי היעלמות, או הביאו לעולם אנשים חדשים. הזמן שעבר מאז שאיבדנו אותך גרם לי להבין עד כמה החיים אכזריים ואלימים יותר מהמוות. לא קיים כוח - מכלה ומצמית ככל שיהיה - שיכול לשרוד מול שאיפתם האינסופית להמשיך להתקיים. וכך קרה שהשנים האחרונות חלפו בלי שיזדמן לי לחשוב עלייך. המוות לקח אותך מאתנו, ואותי בסופו של דבר לקחו החיים ממך. אבל אתמול חלמתי עלייך, אחרי נצח שבו המוות שלך לא התערב בחיים שלי. הגעתי לבית קברות שאני לא מתמצא בו וחיפשתי את הקבר שלך במשך שעות, אבל לשווא. אולי לא רציתי למצוא אותך. אולי היה לי קל יותר לא להיווכח שוב בעובדת מותך. וכשהתעוררתי חשבתי עלייך בפעם המיליון מאז שנהרגת, ובכל זאת כל השאלות עלו מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה. איך רגע אחד היו נעורים, וחלומות קצרי-רואי, וכעס מטופש על תחפושת ילדותית, וברגע הבא לא היה עוד כלום. ואיך עמדת שם, במעבר החצייה - ואולי הרמת עיניים אל הרמזור, או חשבת על לחזור הביתה, או תכננת לקנות משהו קר לשתות - ואז החיים נגמרו. ובחלום, כמעט נגעתי בך כמו פעם. שוב היית חיה וקיימת בתודעה שלי, והמחשבה עלייך ועל מקום הימצאך נעשתה שוב טבעית. כמה מנחם היה להרגיש אותך שוב קרובה כל-כך, קירבה נפלאה בהיותה מובנת מאליה. ואז התעוררתי. בום.

3. עומר
כשהיינו ילדים, ל"ג בעומר היה החג של כולם. די בכך שהיה לך איש קשר שאפשר לך גישה לכמה קרשים ישנים, או תפוחי אדמה עטופים בנייר כסף מהבית - ואתה בפנים. מי שאל אז אם אתה ערבי או יהודי. יום אחד, בחטיבת הביניים, המורה להיסטוריה סיפר שבל"ג בעומר נהוג לשרוף בובות בדמותו של היטלר. אני לא בטוח מתי הפסקנו להבעיר מדורות, אבל בנקודה הזו במודעותנו ההיסטורית החג הפסיק להיות שלנו, ערבים ויהודים, והפך לחג "של ילדים". ובכל זאת אני חושב שלא הייתה לי מאז חוויה כל-כך מתגמלת של קרבה, כמו זו שהייתה לי בערבי ל"ג בעומר של ילדותי, כשהתבוננו יחד, משועממים, מרותקים, באש שמאכלת את כל מה שהצענו לה בתור טרף - קרעי העיתון, הקרשים, תפוחי האדמה - הכל נשרף בסופו של דבר. איזו נחמה משונה הייתה בטקס הזה, של הידיעה שלא משנה מה יעלה בדעתנו להוסיף למדורה - הכל יבער בסוף, ייגמר, ייתכלה, ייפתר. לבסוף, כשהעיניים התחילו לדמוע, גם העצים שברקע והשמיים נבלעו בעשן ונמסו, כמו ציור שמן. מי שאל אז אם אתה ערבי או יהודי. מי שאל אז על היטלר. כולנו היינו ילדים. זוגות עיניים אדומות ואצבעות מפויחות, שוכבים על הגב מול המדורה ומדברים בקולי קולות, כאילו ידענו שאוטוטו העשן ישיג גם אותנו ויעיק לנו על הנשימה, ונתפזר, כל ילד לדרכו, שרופים, כמו הגדולים.

4. סבא
בשנת 48', כל אחיותיה של סבתי שגורשו מכאן המתינו לה, פזורות במחנות זמניים. בעלה, סבא שלי, הבטיח לה שייקחו את מיטלטליהם ויעזבו את יפו גם הם, כמה ימים לאחר מכן. הוא ידע שבינתיים ייסגר המעבר והערבים שנשארו כאן לא יוכלו עוד לצאת, ויקבלו זהות חדשה, ערבים ישראלים. במעשה התחמני הזה הוא המיט על סבתא את שברון הלב הגדול של חייה. היא לא שבה לראות את אחיותיה יחד לפני מותה. בזכותו נולדה כאן אמי ו-11 אחיה ואחיותיה. בזכותו אני כאן, ישראלי.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # השראה
- דימוי שערהשוק של יפו, גלויה מסוף המאה ה-19. צילום: ארכיון גטי/מראות אימג׳

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על ארבע מחשבות על ישראלים

03
palavrot

גם סבא שלי גורש מעיראק ב 1949. הוא הגיע לישראל בעוד שחלק ממשפחתו ברח לאיראן ומשם ברחו לאנגליה ןולקנדה לאחר עליית האיסלמופשיסטים לשלטון ב1979. בזכותו נולד כאן אבי ו חמשת אחיו. בזכותו אני כאן, ישראלי.

04
ג׳ורג׳ אורוול, 1948

מעריך את כישרון הכתיבה ועומק הרגש. מנחש שהכוונות טובות אבל השקר הופך לאנסטינקט במחוזותינו. אם אחיותיה של סבתך גורשו, כיצד היתה לסבך החרות לבחור בין ה״תיחמון״ לבין ה״גירוש״? הם לא התחבאו במרתפים, לא שרדו ביערות, לא נכלאו במחנות. פשוט הודיעו לקרוביהם שאוטוטו הם בורחים, עוד יום יומיים. זה הכל. כן היו גם עוולות. היתה גם מלחמה שבה בני העם הערבי איימו ל״זרוק את היהודים אל הים״ וכשמסתכלים אל המציאות של העשור השני של המאה ה 21 רואים בעיניים שזו אינה מטאפורה. השקר מתחבא בעיפעוף הנסתר, בהבניית הטרמינולוגיה החלופית לאמת עד שאנחנו חוזרים עליה מבלי דעת. והלואי שיבוא כבר שלום, לא בין הדומים, שלום בין שונים.