ארבע מחשבות על שדים

מה קורה לאהבה כשכבר אי אפשר לחבר אותה ליומיום; אליך?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

1.

ועכשיו את חושבת שאת לא רוצה יותר כלום. לא אפשרות של אהבה, לא הבטחה, לא פוטנציאל או פרפרים הססניים בבטן. את רוצה רק נחמה. רק לשכוח, כמו שכולם אומרים לך. להמשיך הלאה, כמו ניצולה מתאונת דרכים. אבל במחשבות שלך זה קורה כל הזמן: חריקת הבלמים האחרונה, גוף הפח המתעוות, המהלומה.
ובלבך את יודעת שאלה פני הדברים, ושככל הנראה אין דרך אחרת להתאושש. לפני שתמשיכי הלאה עלייך קודם להתאפס, להתרוקן לגמרי מתכולתך ולהתגלגל ברפיון לכדי עצירה שקטה, כמו גלגל שניתק מאופניים. אבל במחשבות שלך, את עדיין דוהרת לקראת הצומת ההיא, התחנה האחרונה, סכנת החיים ופחד המוות עדיין מורגשים. ואת שומעת אותם אומרים לך להמשיך הלאה, אבל רואה את עצמך ממשיכה באותו המקום, נפצעת, ורגע לפני שאת מתרסקת את תמיד תוהה למה שוב לא לקחת את הפנייה האחרונה החוצה מהתופת הזו, ולמה את אף פעם לא צועקת ״הצילו!״.

2.

היום אמרתי לו שאני אוהבת אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה למישהו שאינו אתה. כל-כך מחייבת ההודאה הזו, באהבה חדשה, כמו חתימה על תעודת פטירה לאהבה שהייתה לי ולך. וזו אולי הסיבה שגרמתי לו לחכות, עד שהצלחתי להגות את המלים. לא רציתי לתת לך למות. ידעתי שברגע שאני מודה באהבה שלי אליו, אני מאפסנת את האהבה שלי אליך, כמו יומן נעורים, מגלה אותה לקופסה ישנה בשידה. אבל היום אמרתי: אני אוהבת אותך, ובתוכי שמעתי את עצמי מתעקשת: פעם אהבתי מישהו אחר. לאן הולכים באנרגיה הזו? מה קורה לאהבה כשכבר אי אפשר לחבר אותה ליומיום? אני מוצאת את עצמי מסתירה אותה, ממנו, מעצמי, כמו פריחה בעור. כמה מהר הופכת האהבה למחלה.
וכמה היא נוכחת, גם בתור מחלה ישנה, בתוך האהבה החדשה. ביום שבת הוא לקח אותי לים. כפות הרגליים שלנו התחככו מתחת לשמיכת החול. בינינו, אפרסקים וענבים מעולפים מהחום, קורסים ממתיקות. שני ילדים עברו לידנו כשהתחבקנו, הצביעו עלינו וצחקקו בערבית: "תראה אותם!"
הייתי מאושרת. וכשנשכבתי לאחור, העורף שלי נתמך על הזרוע שלו, עצמתי לרגע עיניים והייתי כולי אתו, כמו שאני אמורה. אבל כשפקחתי אותן, ראיתי אותך, צל מתפזר מעליי, שוב מסתיר לי את השמש.

3.

כשעזבתי אותה, ידעתי שהשארתי לה חור בלב. כמו הקרע החרוך שמשאירה סיגריה בוערת בסדין - חור בעל שוליים שחורים, נוקשים למגע. ידעתי שהיא לעולם לא תוכל להיפרש שוב כמו קודם, שלמה ונקייה, על פני אהבה חדשה. בכל זאת המשכתי הלאה ולא התעכבתי כדי לנחם אותה. הנחתי שהיא תתגבר, ושבמידה ולא, הרי שהכתף הקרה שלי תחשל אותה. אותנו לימדו שלא מן הראוי להתעסק ברגשות יותר מדי. מה אנחנו מבינים בזה, אחרי הכל. אולי בגלל זה היא ניסתה, כמו אלה שקדמו לה, להציל אותי. אולי זו הברכה הכי גדולה שלנו, בסופו של דבר, העובדה שכולנו מושא לניסיונות ישועה מפני העצירות הרגשית שלנו.
אבל יותר מדי זמן חלף והיא המשיכה לכאוב. כל מה שמת בינינו המשיך לחיות בסמוך לה, כמו כתם של רטיבות בתקרה של חדר האמבטיה, ולהגביל לה את האוויר לנשימה. לא חשבתי שזה נוגע אליי. לא חשבתי שזה מפריע לי. אני אחרי הכל המשכתי, עשיתי את שלי, הוכחתי לה ולעצמי שלכל אחד יש תחליף.

ורק כשהיא הצליחה, והאהבה האירה לה פנים, הבנתי שגם אני כואב אותה. ההתגברות שלה שחררה לי שריר נשכח בגב, ורק אז הבנתי שגם אני סוחב את הכאב שלה אתי. כי מי שנושא אותך בלבו עדיין למרות שעזבת אותו, ממשיך להיתלות לך מהכתפיים גם אם אתה לא מודע לו, ורק עם השחרור שלו אתה מבין שגם אתה השתחררת, כמו שמורידים ילקוט בסוף היום, ורק אז מגלים את פסי הלחץ שהתהוו בינתיים על הכתפיים.

4.

בתור ילדה לא הייתי יפה. ידעתי את זה כי היו ילדות יפות ממני, ותמיד חשבתי שזו הסיבה שהן שמחות יותר, ושהן גבהו מהר יותר ממני, וקיבלתי את זה בהשלמה, שזה דרכו של העולם: יש נשים שהעולם נערך לקראתן ונפרש בפניהן כמו כביש שכולו רמזורים ירוקים, מאיר פנים ומבשר טובות, ויש כאלה, כמוני, שמתעכבות וממתינות בכל צומת. אבל כשאבא אמר לי שאני לא יפה, וראיתי בעיניים שלו שמשהו באבחנה הזו מצחיק אותו, משהו השתנה. כי כשאת גדלה במקום שבו להיות לא יפה זה נלעג, את מפנימה את הנלעגות הזו גם אם היא נראית לך לא טבעית, כמו שאנחנו מפנימים את העלבון של ההתאהבות הלא הדדית הראשונה, ואת המבוכה והכעס של החצ'קון הגדול על המצח לפני מסיבת הסיום. כל המכות הקטנות הללו נותנות את האותות שלהן, ואנחנו סוחבים אותן הלאה, כמו דו"ח חניה ישן מקופל בארנק, עד שלבסוף מגיעה התראת הפירעון האחרונה.

והבוקר, הוא שוב התעורר לפניי. שמעתי אותו מזדקף במיטה לידי אבל המשכתי לעצום עיניים. הוא התקרב ונישק לי את העפעפיים. הוא מספר לילדים שזה אף פעם לא מעיר אותי, אז אני ממשיכה להעמיד פני ישנה. ריח של זיעה של לילה עלה מהצוואר שלו, מתוק כמו חופן של סוכריות טופי. חשבתי לעצמי שאולי זה מה שאהבה עושה: ממירה את ריח הזיעה בריח של זיכרון ילדות, והשתדלתי לא לחייך כדי שלא יבין שאני ערה. אבל לפני שהוא הסתובב וקם מהמיטה, שלחתי אליו יד ואספתי אותו אליי. בכל בוקר מחדש אני רוצה לספר לו על אבא, ועל זה שאני עדיין מצטמררת ונבוכה כשהוא מנשק לי את העיניים; אבל החיבוק שלו, החיבוק שלו הוא כביש מהיר שבו אני אף פעם לא צריכה לחכות, ואני נופלת לתוכו בבוקר ודוהרת, כמו נהגת מרוצים, ועד לרגע שבו הזרועות שלו ניתקות ממני ואני מורידה את הרגליים מהמיטה אל הרצפה, אף אחד לא יכול לעצור אותי. אף אחד אף פעם לא עוצר ילדה יפה.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערLes Trois Baigneuses 1932 מאת פבלוו פיקאסו באדיבות סי מינג לי

תגובות פייסבוק

2 תגובות על ארבע מחשבות על שדים

01
בן עמי

שאלו פעם את עמוס עוז, (אני מצטט מהזכרון): מה ההבדל בין ספר טוב למצויין שקראת? ספר טוב, הוא אמר, הוא זה שאחרי שקראתי אמרתי לעצמי: כזה הייתי יכול לכתוב. ספר מצויין , הוא זה שאמרתי: כזה הייתי רוצה לכתוב.
ובכן, את כל הרביעיות שלך, איימן סיכסק, הייתי רוצה לכתוב, גם בלי להיות עמוס עוז.