בְּסוֹפֵנוּ

תריסר פעמים בשנה בא העצב אל הנערות, והיה עצב קשה ולעוס מפני שנדרשו לשאת אותו שוב ושוב צמוד אל גופן ולא להניח. אסרו עליהן לשחרר את הצער, להגיר את הכאב המת אל האדמה. ציידו אותן באביזרי נשיאה רכים, לטשטש. לפעמים אפילו סתמו את הפתח למטה. קראו לכך "הגנה" ואפילו "הגנה מושלמת". מפני מה?

*

שלוש שנים עברו מאז אבד לי הקשר עם השליה הזאת. אולי ראיתם אותה?
שתי אלה שנולדו לי לפניה חזרו אל האדמה ממנה באו. רק היא לא הובאה למנוחות. הייתה מקרה רפואי נדיר: חציה עשוי חללים חללים, ובכל זאת הזינה – הנה כאן ליד ברכיי ילדה בת שלוש. אותה השאירו אצלי והשליה נלקחה לבדיקת זרים ומעולם לא שבה. אולי עכשיו, שרויה בפורמלין, פרופסור מצטלם איתה למאמר פורץ דרך. במאמר אולי כתוב שאותה מחצית שליה מחוררת הייתה אמורה לספק הכול עבור תא מופרה מזרע נוסף, תאום, עוד ילד שלי, וכשלה. לא סיפקה לו דבר.

ואולי לא כך כתוב? אבל כשמלאו להיריון שבועיים הרגשתי צער איום בלי לדעת מדוע.

*

אסרו על הנערות לומר לאדמה קחי את הכאב הזה, הוא כבר מת. עשי בו משהו חדש, כמו שאת יודעת.
ולפעמים נדמה היה שהאדמה אדומה פחות. שהחווירה.

*

שליה זה לא עניין של נשים. גם גברים נולדו.
גם וסת לא. גברים יודעים חיים ומוות מה הם.

*

ולא רק על הנערות אסרו, על הכול נאסר לשחרר אל האדמה את מה שמיותר להם ונחוץ לה – המים ששתו, האוכל שעיכלו. הם הלכו ונסתמו, והאדמה חכתה לשווא.

*

והכול נדרשו לשאת את גופם גם לאחר מותם, לא להניח לו להתפורר באדמה תחת הגשם והרוחות נושאות הזרע, לא להניח לו לצמוח למשהו אחר. סגרו את הפתח מלמעלה. לא הרשו לומר לאדמה, קחי, זה כבר מת, עשי בו משהו חדש, כמו שאת יודעת. אלה שרצו שתצמח מקברם נורית צהובה היו צריכים לעבור בירוקרטיה.

*

כדי בכל זאת להתחשב באדמה קברו בקומות. אסתטיקה של בטון ופונט יד גוטמן. ערי מתים, מחסני גופות. תחתם האדמה דוממת ולא מצמיחה דבר.

*

איפה קוברים שליות? אותן ודאי לא מכסים בבטון. הייתי רוצה ללכת לראות מה צומח מהן. אולי סתם קומפוסט. אולי שדה של נוריות צהובות.

*

ברגעי הלידה מתה השיליה. מותה הוא התחלתנו. אבל מותנו הוא לא התחלה אחרת. הוא סתום ופקוק. הגנה מושלמת. מחניקה.

*

חיות לא קוברות את השליה שלהן, הן אוכלות אותה, אולי כדי להתחזק, אולי כדי שלא להותיר סימן לפגיעותן, לא להשאיר רמז שיקרא לטורף.

*

לא יכולתי לאכול את השליה הזאת, הרי הייתה כל כך מחוררת, קשה, סיבית. לכן אני עדיין חלשה. לכן היא אי שם, ריחה עדיין מסמן לטורפים את פגיעותי.

*

הילד שאולי לא נולד לי (ואולי לא היה מעולם) התגלה אליי רק בצער ההוא. אבל בבקרים לפעמים הוא משחק בחבל טבור בשדה פרחים צהוב על אדמה אדומה.

*

יהי הכול שייך לכול שיוכל להיטיב עמו.

[תודה לאיילת מאיר]

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמר וייס-גבאי היא סופרת ועורכת, מעורכות 'המוסך'. מספריה: "צפלין" (כתר, 2008) "שטח מת" (הקיבוץ המאוחד, 2002).

תמונה ראשית: פריחה אדומה וקוצנית. תצלום: Han Chenxu, ב-unsplash.com

Photo by Han Chenxu on Unsplash

 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי תמר וייס-גבאי.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערפריחה אדומה וקוצנית. תצלום: Han Chenxu, ב-unsplash.com


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בְּסוֹפֵנוּ