בזבוז הוא אלימות

נכדו של מהטמה גנדי ספג את תורת סבו בימים בלתי נשכחים של ילדות. לימים הוא מצא דרך אנושית למנוע את הבזבוז החמור ביותר בעולמנו
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

נהניתי מהשהייה בפּוּנה עם בּאפּוג'י. אמנם ידעתי להעריך את ההתבודדות באשראם, אבל פונה הייתה גדולה יותר מסֶבגראם, והיה נעים לטייל שוב בשווקים ובחנויות. השהייה הייתה די ארוכה, ובּאפּוג'י דאג לי למורה פרטי בעיירה. יום אחד בדרכי הביתה מהלימודים ראיתי עפרונות גדולים בחלון ראווה. הבטתי בבדל העיפרון הקטן שבידי והחלטתי שמגיע לי חדש. השלכתי את בדל העיפרון לעשב בצד הדרך.

באותו הערב, בזמן הקבוע שלי עם סבי, אמרתי לו שאני זקוק לעיפרון חדש. לי זה לא נראה עניין גדול, אבל בּאפּוג'י היה חד הבחנה, והעיר שבבוקר עוד היה לי עיפרון שמיש לגמרי.

"הוא היה קטן מדי," אמרתי לו.

"בעיניי הוא לא היה כל כך קטן. תן לי לראות," אמר והושיט יד.

"אה! הוא כבר לא אצלי. זרקתי אותו," אמרתי כבדרך אגב.

בּאפּוג'י הביט בי כלא מאמין. "זרקת אותו? אם כך, תצטרך ללכת למצוא אותו."

בזבוז, של כל דבר, הוא לא רק מנהג קלוקל, אלא ביטוי לחוסר אכפתיות כלפי העולם ולאלימות כלפי הטבע

כשהזכרתי לו שחושך בחוץ, הוא הושיט לי פנס. "זה יעזור. אני בטוח שאם תחזור על עקבותיך ותחפש בשום שכל, תצליח למצוא אותו."

ידעתי שאין סיכוי שיוותר לי ויצאתי לחושך. צעדתי בדרך והצצתי בשיחים ובתעלות שבשוליים. איש אחד שהיה בחוץ הבחין בי ושאל אם אני מחפש משהו חשוב. הרגשתי מטופש, אבל אמרתי לו את האמת — שאני מחפש עיפרון קטן שנפל לי. "הוא עשוי מזהב?" צחק האיש.

הגעתי למקום שחשבתי שבו השלכתי את בדל העיפרון, והתחלתי לחטט בעפר ובעשב. חיפשתי במשך שעתיים — לפחות כך הרגשתי. כשלבסוף שלפתי אותו מתחת לשיח, לא הרגשתי שמצאתי מטמון. זה עדיין היה סתם עיפרון קטנטן שלא רציתי. הייתי בטוח שברגע שבּאפּוג'י יראה אותו, הוא יבין שצדקתי ושלא היה טעם לשמור את העיפרון. רצתי הביתה בחדווה ומצאתי את סבי.

"הנה העיפרון, בּאפּוג'י. אתה רואה כמה הוא קטן?"

הוא לקח אותו והחזיק אותו בכפו. "זה לא נקרא קטן. בזה עוד אפשר להשתמש כמה שבועות. אני שמח שמצאת אותו," ענה.

הוא הניח את העיפרון על שולחנו הקטן וחייך אליי. "עכשיו בוא שב לידי ואסביר לך למה שלחתי אותך לחפש אותו."

התיישבתי לצדו והוא חיבק אותי בזרועו. "בזבוז, של כל דבר, הוא לא רק מנהג קלוקל, אלא ביטוי לחוסר אכפתיות כלפי העולם ולאלימות כלפי הטבע."

עד אז חשבתי שאלימות קשורה רק למכות, ולכן הקשבתי בתשומת לב רבה.

"אני רוצה שתדע שבכל דבר שמשמש אותנו מושקעים הרבה מאמצים, כסף וזמן, אפילו בדברים קטנים כמו העיפרון הזה. כשאנחנו משליכים משהו, אנחנו מבזבזים את משאבי המדינה וממעיטים בערכם של המאמצים שהשקיעו האנשים שייצרו חפצים לנוחותנו ולשימושנו."

עוד אני מהרהר בדברים, שאל אותי בּאפּוג'י, "כשאתה הולך ברחובות, אתה רואה עניים?"

כשאנחנו צורכים יותר מדי ממשאבי העולם, נשאר פחות לאחרים

"כן, בּאפּוג'י."

"לאנשים העניים האלה אין כסף לקנות עיפרון, ואילו אנחנו, שיש לנו כסף לכל צרכינו, מבזבזים הרבה. כשאנחנו צורכים יותר מדי ממשאבי העולם, נשאר פחות לאחרים."

"בסדר, בּאפּוג'י, הבנתי," מלמלתי.

התחלתי לקום, אבל השיעור עדיין לא הסתיים. "יש לי עוד משימה בשבילך. ובשבילה אפילו בדל עיפרון קטן לא יספיק," אמר וניצוץ בעיניו.

בּאפּוג'י ביקש שאקח נייר ועיפרון ואשרטט אילן יוחסין של אלימות. הוא רצה שאראה בעצמי שרבים ממעשינו קשורים זה לזה. לאילן יהיו שני סעיפים עיקריים — אחד של אלימות פיזית ואחד של אלימות פסיבית. הוא ביקש שבכל יום אנתח את מעשיי ואת מעשי האנשים שסביבי ואוסיף אותם לעץ. אם, למשל, אכה מישהו או אזרוק אבן, יהיה עליי לשרטט ענף של אלימות פיזית. אבל הוא רצה שאהיה מודע לא פחות להרגלים ולסגנונות חיים פוגעניים: בכל פעם שאראה אפליה, דיכוי, בזבוז וחמדנות או אשמע עליהם, אוסיף לעץ ענף של אלימות פסיבית.

בימים הבאים עבדתי קשה מאוד על אילן היוחסין, וכשהבאתי את התוצאות לבּאפּוג'י, הראיתי לו בגאווה שמופיעה בו מעט מאוד אלימות פיזית. "השתלטתי על הכעס שלי!" הודעתי.

הוא הנהן, ואז הבטנו שנינו בענפים הרבים של אלימות פסיבית שהבחנתי בה. "אלימות פסיבית מתדלקת את האלימות הפיזית בעולם," הסביר. "אם ברצוננו לכבות את אש האלימות הפיזית, עלינו להפסיק את אספקת הדלק."

החמדנות שלנו ומנהגינו הבזבזניים מזינים את העוני, וזה מעשה אלימות נגד האנושות

הרבה לפני שהתפתח השיח הציבורי על הסביבה והשפעתנו על כדור הארץ, כבר הבין בּאפּוג'י כי צריכה מופרזת של משאבים טבעיים בידי חלק מהאוכלוסייה גורמת חוסר איזון כלכלי באוכלוסייה כולה. גישת החומרנות, אם מיישמים אותה בתבונה ובחמלה, מסוגלת להבטיח לכל אדם עלי אדמות רמת חיים סבירה. אבל חומרנות המתבטאת בניצול ובדורסנות מערערת את האיזון באופן בלתי אפשרי. ואף על פי כן, מאז זמנו של סבי הפערים רק הולכים וגדלים. אחוז אחד מהאנושות שולט כיום ביותר ממחצית העושר בעולם כולו. העשירים רואים לעצמם זכות לקחת את מה שהם רוצים ולהשליך את השאר.

"החמדנות שלנו ומנהגינו הבזבזניים מזינים את העוני, וזה מעשה אלימות נגד האנושות," אמר לי בּאפּוג'י.

יד, צבע, הודו, אישה

יד צבועה של אישה הודית. תצלום: אאשיש גאוטאם

בּאפּוג'י, שהתנגד אפילו לבזבוז של בדל עיפרון, ודאי היה עומד נדהם לנוכח תרבות ה"משתמשים וזורקים" העכשווית. הבזבוז כבר מובנה כל כך בחיינו, עד שאנו שוכחים להרהר בהשפעתו על התמונה הכוללת. לא פחות משליש מכמות המזון שאנחנו קונים בארצות הברית מוצא את דרכו לפח, עוד לפני שמביאים בחשבון את המוצרים שהחנויות משליכות משום שלא נמכרו. אנחנו שולחים למטמנות מדי שנה אוכל בשווי של יותר ממאה ושישים מיליארד דולר. בו־בזמן מיליוני ילדים בעולם שוכבים לישון רעבים בכל לילה. סבי נהג לומר שכל עוד יש דמעות ולו בעיניו של אדם אחד בעולם, אַל לאנושות לשקוט. הביטחון של כל תרבות ויציבותה תלויים בביטחונו של היחיד וביציבותו. אם נצליח למתן את רכישת היתר ואת הבזבזנות, נוכל לחסוך מיליוני דולרים המממנים כיום הובלת מזון שנידון להיזרק לפח — ולנתב אותו למקומות ולאנשים הזקוקים לו באמת.

את השיעור של בּאפּוג'י בעניין בדל העיפרון הבנתי במלואו רק כשהתבגרתי קצת, ועיניי נפקחו אל חוסר האיזון בעולם. אולי נדמה לכם ששינוי קטן בדרך החיים שלכם לא יפתור דבר, אבל למעשים קטנים יש השפעה מצטברת. אני תמיד מחזיק בכיס ממחטת בד ומשתמש בה במקום בממחטות או במגבות נייר. זה כשלעצמו אולי לא משנה את העולם, אבל דמיינו איזה שינוי נחולל אם נעשה כך כולנו. מחקר סביבתי אחד העריך כי אם תמוחזר כל פחית בארצות הברית, נוכל לספק חשמל לארבעה מיליון בתים ולחסוך שמונה מאות מיליון דולר בשנה. לא רע ביחס למאמץ הנדרש כדי לזרוק פחית למכל המִחזוּר במקום לפח!

כל הפעולות שאנחנו עושים בחיינו, גדולות כקטנות, משמשות מראה המשקפת את דמות העולם הרחב. טפלו בסביבתכם הקרובה, והעולם יהיה טוב יותר

נוסף על כך, המחקרים מראים שאנשים מרגישים טוב יותר כשהם דואגים לסביבה. נוהל המִחזוּר כבר צבר פופולריות, וברוב הערים יש תוכניות מִחזור. רבים מאיתנו יוצאים לקניות עם שקיות רב־פעמיות וממלאים בקבוקי מים משלנו במקום לקנות בקבוקי פלסטיק. בכלכלה הגלובלית של ימינו פעולה שאדם עושה אצלו בבית יכולה להשפיע על הכפרים העניים ביותר בהודו. הדבר נכון גם לגבי סוגיות אדירות היקף, כגון המאבק בשינוי האקלים והצורך לפתח פתרונות חקלאיים שיספקו מזון לרעבי העולם — אבל במובן הבסיסי ביותר הוא נכון גם בנוגע לכל תרומה קטנה מצדנו. במקום לשלוח למטמנה בגדים משומשים במצב טוב, רבים תורמים אותם לנזקקים. לכן לא נדיר לראות ילדים הודים יחפים בחולצות טריקו עם לוגו של קבוצת ה"שיקגו קאבס" או ה"ניו אינגלנד פטריוטס" — חולצות שתרמו אנשים מהעבר השני של העולם.

סבי היה משוכנע שהיחיד מסוגל לשנות את העולם, אבל אני מבין ללבם של אנשים שתוהים אם עשייה בקנה מידה אישי אכן תורמת משהו משמעותי לעולם. אנחנו קוראים שהעלייה ברמת הפחמן הדו־חמצני באטמוספרה מהירה מִשחזוּ אפילו המומחים הפסימיים ביותר למדעי האקלים. ייתכן שלא רחוק היום שנראה השלכות הרסניות ביותר לכך. אבל מה הטעם בניסיון לצמצם את טביעת הפחמן האישית בשעה שהתאגידים וחברות תעופה וכלי הרכב ממשיכים להיות הגורמים העיקריים לבעיה? התשובה הטובה ביותר לכך היא אולי המוטו שבּאפּוג'י למד מאמו. היא עצמה לא זכתה להשכלה רשמית, אבל הקנתה לסבי יסודות מוצקים של תבונה. היא הכירה את קביעתם של החכמים ההודים והיוונים הקדומים (שלימים הוּכחה מדעית) שכל הדברים סביבנו עשויים מחלקיקים זעירים הנקראים אטוֹמים. היא לימדה את בנה ש"האטום משקף את היקום". כל הפעולות שאנחנו עושים בחיינו, גדולות כקטנות, משמשות מראה המשקפת את דמות העולם הרחב. טפלו בסביבתכם הקרובה, והעולם יהיה טוב יותר.

דייגים, צ'נאי, הודו, רשתות

דייגים מתקנים את רשתות הדיג שלהם, צ'נאי, הודו. תצלום: סראטי סלוומאני.

וב בני האדם צוברים רכוש בקצב מבהיל. אנחנו קונים וקונים, ואחר כך מתקשים למצוא מה לעשות בכל מה שיש לנו

עושר יכול בהחלט לפתור בעיות רבות; אבל חמדנות ואטימות מייצרות בעיות רבות אחרות. בּאפּוג'י לא נזקק להרבה מעבר לשולחן כתיבה, לעיפרון ולנייר כדי להעניק השראה לבני אדם ולשנות את פני העולם, אבל כיום רוב בני האדם צוברים רכוש בקצב מבהיל. אנחנו קונים וקונים, ואחר כך מתקשים למצוא מה לעשות בכל מה שיש לנו. תעשייה שלמה קמה כדי לסייע לאנשים לסדר את החפצים בביתם. הספרים והיועצים (כן, יש יועצים לסידור הבית!) מייעצים בדרך כלל לזרוק או למסור קודם כול את כל החפצים שצברתם ושאינכם זקוקים להם. ונשאלת השאלה: למה קניתם את כל זה מלכתחילה?

רכישת חפצים — נעליים, ספות, טבעות יהלום — יכולה להסב סיפוק רגעי, אבל העונג מתפוגג במהרה. אנחנו מתרגלים לרכוּש שכבר יש לנו, ולכן אנחנו קונים לנו עוד מתוך תקווה לריגושים חדשים. אבל רכוש, רב ככל שיהיה, אין בכוחו למלא את החלל הריק שבלבנו. אנחנו חייבים להבין שיצירת דברים בעצמנו תסב לנו הרבה יותר אושר מקניית חפצים ומהשלכתם. בילדותי בדרום אפריקה גרנו בבית עשוי פח גלי ועץ, שהלך והרקיב לאטו. במפלס הקרקע נפערו ביסודות חורים ענקיים, ואבי ניסה לתקנם, אבל ה"טלאים" מעולם לא החזיקו מעמד. חשמל לא היה לנו, והאזור שרץ נחשים, שלא פעם מצאו את דרכם פנימה דרך החורים. תמיד פחדתי פחד מוות לקום לשירותים בלילה.

לבסוף החליט אבי שנחוץ לנו בית חדש. הוא הביא הביתה חול ומלט כדי לצקת בלוקים מבטון. מרוב התלהבות נסחפנו כולנו ליציקת הבלוקים ולייבושם בשמש. בניית הבית ארכה שנה שלמה, וכשעברנו לגור בו לבסוף, התמלאנו תחושת הישג עצומה. למרבה העצב, באותו החודש מתה סבתי, אשתו של בּאפּוג'י; אבי קרא לבית על שמה: קאסטוּר בהאוואן (בית קאסטוּר). הייתי גאה מאוד בבית, שהרי השתתפתי בבנייתו.

בּאפּוג'י לא נזקק לרכוּש כדי להשפיע על העולם; וזה נכון לכל אחד מאיתנו. הניסיון היחיד שלי להתהדר ברכוש יקר נחל כישלון משעשע. זה קרה אחרי שסבי מת, וראש הממשלה נֶהרו הזמין אותי לארוחת בוקר במשכּנו.

נהרו וסבי עבדו יחד בעבר למען עצמאות הודו ורחשו זה לזה כבוד עצום. השבעתו של נהרו לראש הממשלה הראשון של הודו היה בעיני בּאפּוג'י אירוע גדול. לאחר שסבי נרצח, נשא ראש הממשלה נאום מרגש בפני האומה ואמר בו, בין השאר: "האור נעלם מחיינו, ואפֵלה שוררת בכל מקום."

הערכתי את העובדה שלמרות האחריות הרבה המוטלת עליו, המשיך נהרו לשמור על קשר קרוב עם משפחתנו גם אחרי מות סבי, ושמחתי בהזמנתו. לארוחה הוזמנו גם בתו אינדירה גנדי ובעלה (שלמרות שמם לא היו קרובי משפחה שלנו).

מאחר שלא הייתה לי מכונית, תכננתי להגיע במונית. אבל דודי, איש עסקים מצליח, לא הסכים שאגיע לארוחה אצל ראש הממשלה באמצעי תחבורה נחות כמו מונית. הוא השאיל לי את אחת מלימוזינות החברה שלו, לרבות נהג. כשהגעתי לארוחת הבוקר נהרו לא היה בחדר, ושאלתי את אינדירה איפה הוא. היא הסבירה שהוא אוכל מהר ואינו אוהב לחכות עד שכולם יסיימו, ולכן הוא נוהג להגיע לארוחה מאוחר כדי לגמור לאכול עם כולם.

בזמן ארוחת הבוקר דיברנו בחום על סבי ועל המתרחש בפוליטיקה. נֶהרו עמל באותה תקופה על גיבוש מדיניות חוץ בת־קיימא ועל הקמת כמה ממוסדות ההשכלה הגדולים בהודו (לא ידענו אז שאינדירה עתידה ללכת בעקבותיו ולכהן בעצמה כראש ממשלה במשך שתי קדנציות).

אחר כך עמדנו נהרו ואני בחוץ ושוחחנו בעודנו ממתינים למכוניות שיאספו אותנו. שלו הגיעה ראשונה. היא הייתה קטנה וסתמית מאוד, ומיד אחריה באה הלימוזינה הענקית שלי. נהרו הכיר היטב את דעותיו של סבי והביט בי בהפתעה. "לא מביך אותך לנסוע במכונית גדולה כזאת כשאני נוסע במכונית קטנה?" שאל.

"לא מביך בכלל," עניתי. "הרכב שלך שייך לך, ושלי בסך הכול מושאל."

שנינו צחקנו בידיעה שהחפצים בבעלותנו — גדולים כקטנים — אינם קובעים מי אנחנו. ראש הממשלה לא ייחס חשיבות לגודל המכונית שלו אלא לכוחם של רעיונותיו. ולימוזינת החברה של דודי, מפוארת ככל שהייתה, לא יכלה לשנות את המהות שלי.

רופיות, שטר, מהטמה גנדי

דמותו של מהטמה גנדי על שטר של 500 רופיות. תצלום: אישנט מישרה

*

בזבוז המשאבים שבּאפּוג'י תיאר הוא רק קצה הקרחון. מזעזעים עוד יותר הבזבוז והניצול של יצורים חיים לצורך האדרת בני אדם בעיני עצמם. גם בימינו ציידים עשירים עדיין באים לאפריקה כדי להרוג להנאתם נמרים, אריות ופילים מופלאים. רופא שיניים ממינסוטה חולל לפני כמה שנים שערורייה ועורר תגובות נזעמות ברחבי העולם כשהרג אריה שחור רעמה ושמו סֶסיל, שנחשב לאוצר לאומי בזימבבואה. אבל הצייד לא הועמד לדין כי הציד היה חוקי לגמרי. הוא שילם עשרות אלפי דולרים תמורת הרשות להשמיד בעל חיים יפהפה. יש מדינות עניות המעודדות ציד כמקור הכנסה — אבל זה עדיין לא מצדיק הריגה של יצורים אלה. ניצול קשייה הכלכליים של מדינה כדי לעשות שימוש לרעה במשאביה הוא בזבוז מהסוג האלים ביותר.

עצוב מכול הוא האופן שבו אנחנו משליכים מעלינו בני אדם כדבר של מה בכך

אולי עצוב מכול הוא האופן שבו אנחנו משליכים מעלינו בני אדם כדבר של מה בכך, בדיוק כפי שהשלכתי את בדל העיפרון שלי. יום אחד ב־1971 פסענו אשתי ואני ברחובותיה ההומים של בומביי בדרך הביתה ממפגש חברתי. אז, כהיום, הייתה בומביי מטרופולין צפופה, והמוני אדם חלפו על פני קבצנים שעמדו בתעלות שבשולי הכביש ועל פני רוכלים שהציעו את מרכולתם ברחוב. פסולת שהושלכה החוצה נשארה לא פעם בחוץ עד שהחלה להירקב ולמשוך חרקים. הלכתי ועיניי בקרקע כדי לא לדרוך על משהו מאוס, ופתאום הבחנתי בצרור עטוף בד צבעוני. עקפתי את הצרור, אבל כשראיתי שהוא מתנועע, עצרתי וקראתי לסוננדה.

בתוך כל ההמולה שסביבנו כרענו על ברכינו ופתחנו בזהירות את עטיפת הבד. בפנים הייתה תינוקת כחושה, בת פחות משלושה ימים. הסתכלנו סביב לחפש אם מישהו יודע משהו עליה, אבל איש לא שם לב אלינו. אשתי נשארה לשמור על הילדה, ואילו אני נכנסתי לחנות הקרובה להתקשר למשטרה. השוטרים לא מיהרו להגיע כי מבחינתם לא היה מדובר במקרה חירום, ובהמשך סיפרו לנו שהם מוצאים תינוקות נטושים לעתים קרובות. הם נטלו מאשתי את הצרור הקטן ואמרו שיביאו את הילדה אל "בית המעצר הממשלתי", שהיה למעשה בית יתומים. באותה עת הייתי עיתונאי ב"טיימס" של הודו, עיתון יומי חשוב, ושאלתי אם אפשר להצטרף אליהם. השוטרים משכו בכתפיהם והסכימו באדישות.

מי שהתרגל לראות סביבו סֵבל כבר אינו מבחין בו, מן הסתם, אבל אני הייתי המום כשהגעתי למעון וראיתי עשרות רבות של תינוקות וילדים אבודים, נטושים או יתומים. השוטרים הסבירו לי שאמנם נעשים ניסיונות למצוא את הוריהם של הילדים או את קרוביהם, אבל מספר הילדים עצום ומאמצי האיתור מצליחים בפחות מחמישה אחוזים מהמקרים. מצב הילדים הלך והידרדר בזמן שהייתם במקום, וקצתם מתו. תהיתי מה יעלה בגורל התינוקת שמצאנו. אם הבית הסבּירה שבקרב תינוקות הסובלים מתת־תזונה הבנות בדרך כלל עמידות יותר מהבנים וסיכויי ההישרדות שלהן טובים יותר.

אף על פי כן, לילדים במעון לא נשקפה תקווה רבה. משכורות העובדים היו עלובות, ורבים מהם נהגו לגנוב כסף או אוכל שנועדו לילדים. מאחר שהמעון הזה היה ממשלתי, הייתה בו לפחות רמה מסוימת של פיקוח. בעיירות ובכפרים היה שיעור התמותה בבתי היתומים קרוב לשמונים אחוזים. אלה ששרדו נשלחו אל העולם הגדול בגיל שמונה־עשרה, לרוב בלי שום כתובת לפנות אליה כדי לקבל עזרה או הגנה. רבות מהבנות הידרדרו לזנות, ורבים מהבנים הצטרפו לכנופיות, למדו לבצע גנבות קטנות ועברו בהדרגה לפשעים חמורים יותר.

מבּאפּוג'י הרי למדתי שבזבוז הוא אלימות — ונראה לי שבזבוז של חיים צעירים הוא אלימות פסיבית, בדיוק כפי שלימד אותי אחרי סיפור העיפרון. היה ברור לי שאני חייב לעשות משהו. ביקרתי במקלטי ילדים ובבתי יתומים רבים. באחד מהם הופתעתי לראות זוג בהיר שיער ותכול עיניים חובק תינוק הודי. בשיחה איתם גיליתי שהם שוודים, ושהחלו בתהליך משפטי מסובך לאימוץ התינוק שבזרועותיהם. הם הכירו לי שוודי בשם לֵייף, שכבר אימץ תינוק הודי והגיע כדי לעזור להם בתהליך. הם היו זקוקים להגנה, כי במקרים רבים התערבו בתהליכים כאלה "מתווכים" מפוקפקים, שניסו להפיק רווחים על גבם של התינוקות.

לייף ואני שמרנו על קשר, והוא שכנע אותי שמשפחות שוודיות רבות יהיו מעוניינות לאמץ תינוקות אם רק יעמוד לרשותן אדם ישר שילווה את התהליך. האם אני מוכן לשקול השתתפות בפרויקט כזה? ידעתי שבּאפּוג'י היה רוצה שאסכים.

סדהו, קשמיר, סגפן, איש קדוש

סדהו (סגפן קדוש) בעלייה לרגל בקשמיר, הודו. תצלום: סנדיפ אצ'טאן

במהלך שתים־עשרה השנים הבאות מצאנו אשתי ואני משפחות למאה עשרים ושמונה תינוקות — מהן בשוודיה, מהן בהודו ואחת בצרפת

במהלך שתים־עשרה השנים הבאות מצאנו אשתי ואני משפחות למאה עשרים ושמונה תינוקות — מהן בשוודיה, מהן בהודו ואחת בצרפת. עברנו חוויות שונות ומשונות, קצתן מרוממות רוח, קצתן שוברות לב. היינו מוצאים משפחה מתאימה לתינוק ומשכנים אותו במעון פרטי לשלושת החודשים שנדרשו לתהליך המשפטי, בתקווה שיעלה במשקל ויבריא. בדרך כלל היה לנו מזל — אבל לפחות תריסר מהתינוקות מתו. לא הייתי מוכן לנטוש אותם; ברוב המקרים נשאתי בעצמי את גופותיהם הזעירות לבית הקברות וערכתי את טקס הקבורה. פעם אחת הלכתי קילומטרים ברחובות אל בית הקברות הקרוב ביותר, וכל אותו הזמן חשבתי על בּאפּוג'י המסביר שעלינו לשים קץ לחוסר השוויון בעולם.

המשפחות שקיבלו תינוקות היו בדרך כלל מאושרות עד אין קץ. פגשנו אישה הודית אחת שאובחנה כעקרה. מצאנו לה תינוקת ואושרה לא ידע גבולות. היא ובעלה התייחסו אלינו כאילו היינו מלאכים, שהרי הבאנו לחייהם שמחה גדולה. כעבור כמה חודשים שמענו שנכנסה במפתיע להיריון, ולפי הבדיקות ציפתה לבן בריא.

סוננדה ואני שמחנו בשבילה, אבל גם דאגנו. במשפחות הודיות מייחסים חשיבות רבה לבנים זכרים, והילדה הייתה עלולה למצוא את עצמה בעמדת נחיתות כפולה — כבת וגם כילדה מאומצת. חששנו שיועידו לה מקום משני או אפילו שתקבל יחס רע. לבסוף החלטנו לדבר גלויות עם ההורים ולהציע לקחת בחזרה את התינוקת.

"היא הנסיכה שלנו!" קראה האם. "היא הביאה לנו מזל, ואנחנו אוהבים אותה. נעשה הכול כדי שהיא תישאר אצלנו." היא ובעלה החלו שניהם לבכות, והבַנו שהם מזועזעים ממש. היה עלינו להיזכר שלמרות הבזבוז והאלימות הרבים בעולם, יש בו הרבה מאוד מן הטוב. שמרנו על קשר עם ההורים ונהנינו לראות את שני הילדים גדלים באושר יחד.

רוב ההורים המאמצים שמרו על קשר איתנו ושלחו לנו תצלומים של הילדים. יוצאי דופן היו בני זוג מפּריז, שניתקו איתנו כל קשר ברגע שהתינוקת הייתה ברשותם. ההורים לא השיבו למכתבינו, וכעבור זמן־מה ויתרנו ורק התפללנו שהכול כשורה.

כעבור יותר מעשרים שנה קיבלתי הודעה באמצעות מכון גנדי לאי־אלימות, שאישה מצרפַת מחפשת אותי. לא היה לי מושג מי האישה ולמה היא רוצה לדבר איתי. כשהשאירה הודעה נוספת והתחננה שאשיב לה, התקשרתי בחזרה. הצעירה, ששמה היה סוֹפי, סיפרה לי שאומצה בהיותה תינוקת ושהוריה לא הסכימו אף פעם לדבר על הרקע שלה ועל נסיבות האימוץ. בכל פעם שהתעניינה הם השיבו: "לחלק הזה של החיים שלך אין שום חשיבות, תשכחי ממנו ודי." כעת, בגיל עשרים ושש, חיטטה סופי במסמכים הישנים של אביה ומצאה את שמי רשום על מסמך שנשא את שנת לידתה. היא הסיקה שאני עשוי להיות אביה הביולוגי או לפחות לדעת משהו על עברה. באמצעות גוגל הצליחה לאתר אותי.

ילד, רג'סטאן, הודו

ילד ברג'סטאן, הודו. תצלום: ניק קנריק

הבנתי שהיא התינוקת שמסרנו לפני שנים רבות לזוג הצרפתי. דיברנו יותר משעה. היא התייפחה, ואני השתדלתי לספר לה את כל מה שיכולתי על עברהּ. לרבות משאלותיה לא הייתה לי תשובה, כי לא היו לי מסמכים שיזכירו לי את פרטי האימוץ. בהודו גרנו סוננדה ואני בדירה ששטחה שלושים ושניים מטרים רבועים, ולא יכולנו להרשות לעצמנו לשמור בה רשומות. ליועצים לארגון הבית לא הייתה עבודה רבה אצלנו: שום דבר מיותר לא נשאר אצלנו יותר מכמה חודשים.

סופי התקשרה שלוש פעמים נוספות באותו השבוע. נחמד מאוד לשמוע את קולי, אמרה, אבל היא באמת רוצה לפגוש אותי. היא הודיעה שתטוס לרוצ'סטר, ניו יורק, ששם גרתי באותה תקופה. כעבור יומיים התקשרה שוב בבכי: היא גילתה כמה יקרות הטיסות ולא היה לה תקציב לכך. אבל בחיים יש גם הפתעות נעימות, ולי הייתה בשורה בשבילה: הזמינו אותי לנאום בפסטיבל אדינבורו, ותכננתי לשהות בסקוטלנד שבוע. הטיסות לשם מפּריז מן הסתם יקרות פחות.

וכך ביליתי שבוע באדינבורו בהתוודעות לצעירה מקסימה זו. היא כינתה אותי "אבי הרוחני", ואנחנו שומרים על קשר עד היום. אני שמח לִמנות אותה עם הילדים שלי.

הייתה לי חוויה דומה כמה שנים לפני כן, כשארגַנּו פגישת מחזור של הילדים שאומצו בהודו בינקותם בידי זוגות שוודים, והיו כעת בשנות העשרה לחייהם. רבים ביקשו שאעזור להם למצוא את הוריהם הביולוגיים. "מאז שהתחלנו ללכת לבית הספר אנחנו שומעים את כל הילדים מספרים של מי העיניים שלהם ושל מי השיער," הסבירה לי אחת מהן. "אנחנו לא יודעים כלום על ההורים שלנו. אנחנו לא יודעים מה ירשנו מאימא ומה מאבא." עד אז לא הקדשתי מחשבה רבה לנושא; לרובנו הפרטים האלה מובנים מאליהם, אבל יש להם חשיבות מיוחדת עבור מי שהחיבור לעברו נגזל ממנו.

אף על פי כן נאלצתי לומר להם, כמו שאמרתי לסופי, שהמסמכים הקשורים להולדתם כבר לא קיימים — אם היו קיימים מלכתחילה — ושלא תהיה דרך קלה למצוא את הוריהם הביולוגיים.

מאחר שכל פעולה מכפילה את עצמה, לצעדים הקטנים שאשתי ואני נקטנו היו השלכות בקנה מידה גדול בהרבה משהבַנו בתחילה

"לעומת זאת," אמרתי להם, "יש מציאות כזאת: אמו הביולוגית של כל אחד מכם קיבלה את ההחלטה הכואבת לנטוש אותו בתקווה שיהיו לו חיים טובים יותר. אולי היא הצליחה להמשיך בלימודיה ועכשיו היא חיה חיים טובים. זה גם מה שאמותיכם היו רוצות בשבילכם. הצלנו אתכם מתוך כוונה טובה. בבית היתומים ייתכן שלא הייתם שורדים עד לגיל הזה. עכשיו יש לכם הורים אוהבים ולא מעט אושר וביטחון. אם לדעתכם עשינו טעות והרסנו את חייכם, אנחנו מבקשים מכם סליחה."

הילדים הקיפו אותי ואת סוננדה וחיבקו אותנו, וכולנו בכינו. אחת הנערות ביקשה רשות לראות בנו את סבה וסבתה, ונענינו לבקשה. בעקבות זאת קראה נערה אחרת בחדווה, "פתרתם לנו את הבעיה! עכשיו נוכל להגיד לכולם שאנחנו דומים לסבא וסבתא שלנו."

כעבור כמה שנים חזרנו על המפגש; הילדים גדלו, רובם כבר היו נשואים והורים לילדים משלהם. הבטתי בהם וחשבתי כמה יקר כל אדם באשר הוא וכמה חשוב לטפח ילדים ולטפל בהם באהבה. מאחר שכל פעולה מכפילה את עצמה, לצעדים הקטנים שאשתי ואני נקטנו היו השלכות בקנה מידה גדול בהרבה משהבַנו בתחילה.

האלימות הפסיבית המתגלמת בבזבוז היא לפעמים הרסנית לא פחות מאלימות פיזית. לפעמים קשה שלא להתפתות להשקפה של "אני הרי רק אחד מתוך שבעה מיליארד. מה אני כבר יכול לשנות?" אבל כולנו חלק מרשת עצומה אחת. בעידן שבו האלימות חוגגת — ברחובותינו, במחשבותינו, באופן הדיבור שלנו ובפוליטיקה העולמית — והשלום עדיין חמקמק, צריך להבין שאי־אלימות היא לא רק ריסון של כוח ושל כעס מתפרץ; יש בה גוונים ובני גוונים, והיא נטועה עמוק בהשקפת העולם שלנו ובגישה שלנו לכל פעולה ופעולה. בּאפּוג'י שלח אותי לחפש את בדל העיפרון כדי ללמד אותי שמחובתנו "להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם". אם אתם מתנגדים לבזבוז ומכירים בכך שהוא מערער את השוויון בעולם, אם אתם המומים מהעובדה שמנכ"לים אמריקאים מרוויחים כיום פי מאתיים משמרוויח עובד ממוצע, אתם חייבים קודם כול לנקוט עמדה מוצקה ולתת לה ביטוי.

שוק, הודו, פירות

שוק בהודו. תצלום: פאו קסאלס

הוא חש בחריפות את הצורך למלא כל רגע בעשייה משמעותית, אבל בחוכמתו הבין שאין לנו יכולת לדעת כמה זמן נחיה

בּאפּוג'י סלד מבזבוז באשר הוא, אבל לפעמים גם התייחס בהומור לקומץ דברים שבעיניו לא היה טעם לשמור אותם. כשגרתי איתו באשראם הייתה אחת המטלות שלי לסייע בפתיחת שקי הדואר שקיבל מדי יום. זו הייתה משימה חשובה. הרבה לפני שמִחזוּר נכנס לאופנה, הוא כבר נהג למחזר דרך שגרה. למדתי איך לפרק בזהירות כל מעטפה כדי שיוכל לכתוב את תשובתו על הצד הריק ולחסוך נייר.

בּאפּוג'י עמד במרכז המחלוקת שהתגלעה בעניין עצמאותה של הודו וסיום שלטון הבריטים. בכנס השולחן העגול שבו השתתף ב־1931, לדון בעתידה של הודו, ניגש אליו איש הממשל הבריטי והגיש לו מעטפה שמנה. באותו הערב קרא בּאפּוג'י את המכתב שהיה נתון בה, מכתב ארסי ומלא אמירות מופרכות. הוא שלף את הסיכה שחיברה בין הדפים, ראה שבאף אחד מהם אין די מקום ריק לתשובה והשליך הכול לפח.

למחרת בבוקר שאל הכותב את סבי אם קרא את המכתב, ומהי תגובתו.

"שמרתי את שני החלקים הכי יקרים של המכתב," ענה בּאפּוג'י, "את המעטפה ואת הסיכה שהחזיקה את הדפים. כל השאר היה זבל."

הסיפור הזה הצחיק אותנו, אבל הייתה בו גם אמת עמוקה יותר. בּאפּוג'י דאג שמא אנחנו מבזבזים את השֵכל והתודעה שלנו על זוטות ושוכחים ללמוד את מה שחשוב באמת. הוא לא בזבז את זמנו על ריבים והתנצחויות.

לפעמים אני חושב לעצמי על כל הדברים הנוספים שבּאפּוג'י היה מספיק לעשות אילו היו חייו ארוכים קצת יותר. הוא חש בחריפות את הצורך למלא כל רגע בעשייה משמעותית, אבל בחוכמתו הבין שאין לנו יכולת לדעת כמה זמן נחיה. הבזבוז הגדול והאַלים מכולם הוא בזבוז חלק מהיום. באשראם הוא דאג לכך שאנהל לוח זמנים מדויק, וימיי היו מתוכננים בקפידה מיקיצה ועד שינה. עכשיו, בשנותיי המאוחרות, אני מבין פי כמה את מה שאמר לי: "הזמן יקר מכדי שנבזבז אותו."

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "מתנת הכעס" מאת ארוּן גנדי. ראה אור בהוצאת "הכורסא", 2018. מאנגלית: שלומית כנען

תמונה ראשית: פסל של מהטמה גנדי מול הפרלמנט בלונדון. הפסל נחנך ב-2015, לציון 100 שנה לשובו של גנדי להודו, מדרום אפריקה. תצלום: Carl Court, אימג'בנק / גטי ישראל

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ארוּן גנדי.


תגובות פייסבוק