בינת השכווי

"ניצחון, ניצחון!" כך מעיר אותי פּדרוֹ בוקר־בוקר. כברק הוא פולש את הלילה. כתוקע בקרן הציידים הקורא להתקדמות מריעה חצוצרת צריחתו הנוקבת. "ניצחון, ניצחון!" היא הכרזתו, שאני שומעהּ בעודי מלופף בקורי העכביש של חלומותי האחרונים עם הנץ החמה. כשאני מקיץ רואות עיני לפני הכול את צלליתו הכהה מוּתווה על השמים המַוורידים מעֵבר לחלוני. הוא זקוף על גבי הגדר, פשׂוק רגליים כלוחם על גבי המתרס, מניף כמנצח את דגל זנבו.
הצדף הכסוּף של השחר קרב על העשב הטלול שבשדות ומלטף את הגגות הישנים של הבתים הנמוכים. חשכת הלילה פקדה בינתיים לסגת, וצבאות האור הודפים אותה על פני החזית כולה. כשאני קם וניגש לחלון כדי למלא את ריאותי אוויר בוקר רענן שריחו ריח אדמה, פּדרוֹ, העומד עתה במלוא זוהרם של צבעיו העתירים, מנפח את חזהו, כאילו הוא המרים את כל כובד כדור השמש הזהוב גבוה מעל לאופק. והשמש, כאומרת לשלם לו תמורת מאמציו, זורה זהרורי זהב על משי נוצותיו השחורות והכחולות והאדומות והחומות.
"ניצחון!" שב וקורא פּדרוֹ. "ניצחון!" וכשהוא רואה אותי ליד החלון הריהו מנתר מיד מן הגדר ועף אלי.

AvigdorDagan-180x280
"מה כל הרעש הזה? מה כל המהומה הזאת?" אני שואל אותו, מפורר לחם ומפזר גרעינים על אדן החלון. הוא מנקר בגרעינים ברעבתנות, כלאחר עבודה קשה, ואף על פי כן אינו משנה את נעימתו ומשיב לי בין נקירה לנקירה:
"הבוקר יפה הוא. יום יפה יש לנו".
"כל יום דומה לקודמו. כולם דומים זה לזה", אני אומר לו ומוזג לעצמי כוס חלב קר ונוגס בפרוסת לחם בחמאה.
"לא, לא", עומד הוא על דעתו. "יום זה יפה מיום אתמול, ומחר יהיה יום יפה יותר מהיום".
"דברים אלה אני שומע מפיך יום־יום. בין שהשמש זורחת ובין שמכה הברד על הגג, בין שהעולם עומד בפריחה ובין שהוא רבוץ עמוק מתחת לשלג, תמיד בפיך אותה מנגינה עצמה. הסתלק לך אתה וה'ניצחון!' שלך, אתה והפזמון 'יום זה יפה מיום אתמול'".
"ואף על פי כן אני הצודק ואתה הטועה בפזמונך 'כל יום דומה לקודמו'", הוא משלם לי במטבע שלי. "היום יפה מיום אתמול, מפני שהיום הזה עדיין הוא כאן, ויום אתמול איננו עוד". ושוב הוא חוזר על כל הרפרטוּאר שלו כאילו ביקש ללעוג לי.
תשובות רבות לי בקצה לשוני. יכולתי לספר לו על אתמולים יפים רבים שעדיין ישנם מפני שנשארו חרותים, ויוסיפו להיות חרותים, על לוחות הזיכרון. יכולתי להזהירו שאין לשבח את היום בטרם ירד הלילה. כל זה היה ברור לאבות אבותינו לפני אלפי שנים, אבל יש לי כאן עסק עם פּדרוֹ, ויודע אני שכל הנימוקים האלה, אף שהם נראים לי פשוטים וברורים, זרים לדרך החשיבה של התרנגול. ועל כן במקום להשיב לו תשובה אחרת, אני קם מהשולחן ואומר כבדרך אגב:
"ומה יהיה אם מחר לא אקום עוד ויישׂאו אותי פשוט רגליים בעד הפתח ויקברו אותי ויכסוני ברגבי עשב? ואם הלילה יקפוץ סַמוּר אל גרונך, ולא אמצא אותך מחר עומד על הגדר אלא מוטל בגן, לאחר שיכרסמוך העכברושים והנמלים יסירו כל שמץ בשר מעצמותיך? האם גם אז יהיה היום הזה יפה מאתמולו?"
לא ציפיתי לתשובה. דיברתי כדי להוכיח לו כי טעות בידו. רק כדי שיֵדע כי לא ניצח בוויכוח. אבל פּדרוֹ, כאילו היה מוכן זה כבר לשאלתי, אינו מהסס אף רגע, עף מאדן החלון וחוזר אל הגדר ומשם קורא אלי:
"כן, דוקטור, גם אז יהיה היום יפה. היום יהיה בלעדינו, אבל יום יפה". והוא פותח בזמרה רמה יותר מהרגיל, וכל תרנגולי הכפר מצטרפים אליו למקהלה האומרת שבח ותהילה.

2

כך אנו משוחחים זה עם זה, פּדרוֹ ואני, כבר ימים רבים.
אשמתה של אַנָה היא. אחד מאנשי הכפר הביא אותו בעת חוליי, כשהייתי תלוי בין שמים וארץ, כמאמר אנשינו כאן (אני מרגיש כתלוי בין שמים וארץ גם כשבריאותי טובה, ומאז נמצא פּדרוֹ עמי הריני מרגיש בכך אף יותר מקודם). מרק עוף טוב וחריף, אמרו, יקימני על רגלי. לאחר שאוֹכל שתי צלחות מרק אהיה חזק כשור. אקרקר סלעים, אמרו. אנתר ממיטתי כצבי צעיר וארגיש שהנני נושא את העולם כוורד בדש מקטורני.
ואז אמרה אַנה: "הסתכל בו. האין הוא יפיפה? אין לך טרזן גדול ממנו בכפר כולו. דוֹן פּדרוֹ. כן, דוֹן פּדרוֹ אקרא לו". היא מחאה כפיים ולבהּ מלא שמחה. לקחה את התרנגול בזרועותיה ורקדה ורקדה.
עד מהרה נתברר שלאחר שנתת לתרנגול שֵׁם יכול אתה לנטוֹש כל תקווה כי ביום מן הימים יסיים זה את חייו כצלי של יום ראשון על שולחנך. אחר כך נתבררו עוד דברים רבים. לא זו בלבד שפּדרוֹ הבין כל מה שאמרתי לו — בכך לא ראיתי שום דבר מופלא; אחרי ככלות הכול, מבינים את דברי כלבים וסוסים, ומדוע לא יוכל גם תרנגול להיות נבון באותה מידה? מה שהפליא אותי יותר הוא העובדה שגם אני הבינותי את לשונו. לא יצאו ימים מרובים ואני למדתי לדעת, כי פּדרוֹ לא זו בלבד שהוא חכם מסוסים ומכלבים ומחתולים, אלא שהוא אפילו חכם מאנשים רבים מבין מכּרי. ואחר כך, כשבאו חורף ואביב והקיץ נסוג מפני הסתיו, אף נתברר כי מנת החיים שנקצבה לו עולה הרבה על מספר שנותיהם של יצורים רבים אחרים.
כך התחיל הדבר. למחרת היום שבו הובא אלינו התעוררתי לקול קריאתו. צלליתו הכהה בלטה על רקע השמים הוורודים שמעֵבר לחלוני.
"ניצחון!" קרא כשהוא מאמץ את ריאותיו להתפקע. "ניצחון!" קרא שוב ושוב, ומשנתקל מבטו בי, החל לשיר: "קום, דוקטור, קום, יום יפה היום".
ואז נתחוור לי לראשונה כי מבין אני את דבריו. קפצתי ממיטתי ורצתי אל החלון. שאפתי את האוויר הרענן כאילו רעבתי לריח הטל והאדמה והעשב שבהם מילא האוויר את ריאותי ועניתי לפּדרוֹ בקול רם:
"בוקר טוב, פּדרוֹ. הצדק אתך, ידידי. הצדק אתך. איזה יום יפה".
פּדרוֹ החל לעופף מהגדר אל החלון ומאדן החלון אל הגדר, ושנינו שרנו ואני מחאתי כף לקצב מנגינתו, ואפילו זמזמתי אותה עמו.
ברגע זה נכנסה אנה וראתה אותנו. איני יודע כמה זמן עמדה מוּכּת אֵלם בפתח. אחר כך מילאה את החדר בפעמוני הכסף של צחוקה, רצה אלי ושוב התחילה מרקדת. אך הפעם הייתי אני בזרועותיה.

3

עתה זקנים אנו, גם פּדרוֹ גם אני. היו ימים שיצאנו רכובים על סוס. אני הייתי קופץ ויושב על האוכף, פּדרוֹ היה מתעופף ומרגיע על כתפי, וכך היינו מטופפים לנו לאט מכפר לכפר. מסתכלים היינו בעולם מלמעלה, ופּדרוֹ טופח בכנפיו כמנצח. התחרינו זה בזה בזמירות ונכנסנו לכל כפר ככובשים. קפצנו מעל תעלות ונחלים, קיצרנו את הדרך ורכבנו דרך יערות ועל פני גבעות. געגוע אווזים ופעיית כבשים מילאו את האוויר בקינות זועמות כשהיו נסים מנוסת בהלה מפנינו.
עתה זקנים אנו, גם פּדרוֹ גם אני. אין אנו רוכבים עוד. לפני שנים מכרתי את הסוס ואת האוכף, ועתה אני מסובב בכפר רק עד המקום אשר עוד יישׂאוני רגלי אליו. בוקר־בוקר אנו יוצאים לדרך, אני, תרמיל מלא תרופות תלוי על כתפי, מקל בידי האחת, מקל מסוּקס ומחוספס של עץ דובדבן שחור, מתוק, וחוּמו בכף ידי כחום גופו של אדם; ופּדרוֹ נינוח על אמת ידי האחרת, צופה סביבו כפריץ מטירתו.
הבריות לעגו לנו. "הבַּזיָר", היו נשות האיכרים לוחשות זו לזו ומליטות פניהן בשולי הסינרים. "איזה בורג התרופף אצלו כנראה", היתה פורצת בצחוק זו או זו. הגברים הסתכלו איש ברעהו, הניפו ידיהם והסבּו ראשיהם כשעברנו על פניהם. "ברנש משונה", אמרו או לפחות חשבו. אך הם הוסיפו להזמינני כשעמדו נשותיהם ללדת, כשלקו ילדיהם בקדחת, כשבימי הקציר דרך אחד מהם על חרמש, או כשנתהפכה עגלה כבדה על אחר, כשמצאו בחורף שיכור קפוא למוות בתעלה מלאה שלג, או כשדקרו זה את זה בסכינים בקטטה בבית המרזח. הם הוסיפו לפנות אלי וידעו שאם ההצלה היא בגדר האפשרי, יוכלו לסמוך על עזרת הרופא. את שכרי שילמו בחמאה ובתפוחים ובביצים והתרגלו אלינו. ואכן, כה התרגלו שאם באחד הבקרים לא נראו בכפר הרופא, הבַּזיָר המשונה עם התרנגול שלו, שהוא מכנה אותו פּדרוֹ, מיד באו לשאול אם הכול כשורה אצלו.
וכך אנו יוצאים בבוקר לדרכנו, ושוב אין איש רואה כל תמיהוּת בפּדרוֹ היושב על אמת ידי או במקל המסוקס של עץ דובדבן מתוק שבידי.
תחילה אנו הולכים אל טֵרֵזָה הזקנה. היא יושבת בכיסא נמוך שהוּצא למענה למרפסת. כפות ידיה בחיקה והיא בוהה נכחה, אל הריקוּת, אל שמש שחרית הנחה על קסדת הכסף של שׂערה, ואינה רואה אותנו בבואנו. אני מברך אותה מרחוק, ופּדרוֹ מודיע על בואנו בקולי קולות, אך היא, כמכוסה כולה שיחים סבוכים, כמסירה צעיף אחר צעיף, כמפלסת דרכה בדי עמל בערפל, פותחת לאט־לאט את תריס תחושותיה, וכשהיא מתחילה סוף־סוף להכּירני, היא מניעה ראשה כדי לרמוז לי שהיא יודעת מי אני. כבר אני יודע מה יבוא עתה ומחכה באורך רוח עד שתאשר במילים כי אכן הכירה אותי.
חרש, לאט, כמו שנושרים העלים האחרונים מהענפים החשופים של עצי הסתיו, באות המילים אחת־אחת משפתיה הדקות, נטולות הצבע: "בחתונתך עדיין רקדתי".
רק אז אנו מחזירים אותה לחדרה, אני מצדה האחד ונכדתה מַרתה מהצד האחר. מרתה היא יפיפייה בת חמש עשרה. שׂערה הארוך, כעין החיטה המבשילה, גולש על זרועותיה המתחילות להתעגל לצורות הרכות של הנשיוּת הצעירה; את גביעי שדיה הקטנים המלבלבים היא נושאת בגאווה לפניה; והשוֹקיים המבהיקות של רגליה החשופות מתאפקות אך בקושי מפתיחה בריקוד.
טרזה היתה יפה גם היא לפנים. היא קשישה ממני, אולי עשר אולי חמש עשרה שנים, אבל עדיין אני זוכר את יופייה. הגברים טרפו אותה בעיניהם, הפנו ראשם אחריה כשעברה ועמדו כשופים מטלטול מותניה. היום אני שומע בקושי את פעימות לבהּ מתחת לשדיה הצמוקים שאליהם נשאתי גם אני את עיני בעוד מוּצקותם פורצת החוצה. ואם משתוחח אני לפעמים תחת משא הצער, הרי זה בראותי זו ליד זו את טרזה ואת נכדתה המלבלבת.
אני בודק את נשימתה של הזקנה ונותן לה תרופה. כבר מכיר אני בעל פה כל רשרוש ויודע ששוב אין תרופותי מועילות. אבל עוד זמן־מה, אולי שנה ואולי חודשים אחדים בלבד, ימצצו שפתיה החיוורות של טרזה טיפת תקווה מכל כף תרופה שהיא בולעת.
אחר כך אנו מחזירים אותה למרפסת, קצת נושאים אותה וקצת תומכים אותה. לפני שתשב על כיסאה הנמוך תשוב ותאמר: "בחתונתך עדיין רקדתי". ושוב נחה השמש על קסדת הכסף של שׂערה. היא מניחה את כפות ידיה משׂורגות הגידים הכחולים בחיק השדוף ובוהה נכחה, אל כישוֹר הריקוּת החָג סביבה ועוטף אותה עוד בטרם אצא לדרכי.
פּדרוֹ יודע מה כבד הענן הרובץ על שמֵי לבי בכל פעם שאני יוצא את ביתה של טרזה ומנסה לשמחני בתעלולי הליצן שלו. הוא עף מזרועי אל הגדר הסמוכה, אחר כך עולה על ראשי ומנפנף עלי בכנפיו, קורא לתוך אוזני, ובטרם אצליח לגרשו, שוב הוא עומד על הגדר, מלגלג עלי ממרחק בטוח.
"טיפש שכמותך", אני צועק בכעס. "מוקיון טיפש אתה!"
"דוקטור", הוא צוחק לי. "דוקטור חכם, חכם!"
אני יודע שידי לא תהיה על העליונה, ואף על פי כן אני מנסה לפגוע בו במקומות התורפּה שלו.
"חיית פרא שכמותך", אני מגדפו. "אַלים שכמותך!"
יודע אני כי בשעה שטיפלתי בטרזה הזקנה הוא רץ כדרכו להילחם בתרנגול אחר, מרט את כרבולתו, וכשגבר עליו תפס את הגדולה שבפרגיות הלהקה. אמת הדבר כי לפי הקרקור שנשמע אפילו בחדרה של טרזה לא התנגדה כנראה הפרגית בתקיפות יתרה, ואף על פי כן אני מגדף אותו עתה ומכנה אותו נבל וזנאי שכל הרהוריו נתונים לאונס בלבד.
"אַל תגזים, דוקטור", הוא מנסה להתגונן. "היש טעם לכל השאגות האלה בגלל קצת אהבה?"
"מה אתה יודע על האהבה, לא כלום שכמותך?"
"אין לך דבר יפה יותר".
"לזאת אתה קורא אהבה, פּרא אחד?" אני מטיח בו את כל זעמי.
"לגבי זוהי האהבה", הוא עונה בתמימות. אך מוסיף לעמוד על דעתו: "אין דבר יפה יותר".
"אינך מתבייש?" אני מתקיף את מצפונו התרנגולי. "האין אתה מרחם על התרנגול המסכן ההוא שגירשת מערֵמת האשפה?"
"גם בינינו, התרנגולים, יש קרננים", הוא אומר, כאילו במשיכת כתפיים.
"מספרם יקטן כשאסרס אותך", לא יכולתי למשול ברוחי עוד.
הוא משתתק לשעה ארוכה. אין הוא מגיב על איומי. אולי הרחקתי לכת. גֵא הוא. אין יצור גא מפּדרוֹ. וכבר אני מתחיל להצטער על דברי הקשים. יודע אני כי הדברים היו פשוט גשם פתאום מענני השְׁחוֹר שבלבי. עתה, משחלף הגשם, הריני מחפש מילים כדי להסביר לו מה קרה, אך עוד לפני שאני מוצא אותן, הוא מסייע לי להיחלץ ממבוכתי.
"אם כך תעשה", הוא אומר בכובד ראש, "לא אוכל לשיר מתחת לחלונך בוקר־בוקר ולשבח את היום היפה".
ואני, שוטה זקן שכמותי, נופל בפח, נאחז בדבריו כטובע בקנה קש ונחפז לשים קץ למריבה שלנו: "טוב, בסדר, בסדר", אני ממלמל בהרגשת מבוכה, כאילו אני הוא שנהגתי שלא כשורה ולא פּדרוֹ.
עתה רווח לי. והרי אנו כשני ידידים הלוחצים ידיים לאחר מריבה קלה ששוב אינה חשובה כלל. אך הוא, ברגע שהוא חש כי הסערה חלפה, מתעופף מזרועי שישב עליה עד עתה, מרגיע על הגדר הסמוכה, ובהיותו שוב במרחק בטוח הוא אומר לי:
"יד על לב, דוקטור, האין אתה מקנא בי קצת?"
אני מניף עליו את מקלי, אך הוא מחוץ להישג ידי, מדדה לאורך הגדר, מכלונס לכלונס. אני רץ אחריו, אבל שנינו כבר יודעים שעתה איני אלא מעמיד פנים זועפות.

4

צחוק של ממש עושה לי פּדרוֹ כשאנו עוברים על פני בית הספר. איני יודע בדיוק אם זכותו של פּדרוֹ היא או זכותה של דנה המקבילה את פנינו בחיוך רחב ומנפנפת לנו יד לשלום מרחוק כשהיא רואה אותנו קרבים. דנה משמשת כאן מורה זו השנה השלישית. לפניה היו מורות אחרות: יוּליה ובַּרבָּרה, מריה ודוֹרה. איני זוכר עוד את כולן, אך זאת אני יודע כי כולן הזכירו לי את אַנה שלי, ודנה — יותר מכולן. כשהיא מוחאת כף כדי להשתיק את הילדים השובבים או כדי לתת פורקן לשמחתה, נדמה לי לרגע כי אנה היא העומדת לפני.
בשעת ההפסקה מתרוצצים הילדים בחצר בית הספר, וצעקותיהם וצחוקם נשמעים כקונצרט של דרורים באמירו של עץ. כשהילדים רואים אותנו קרבים, הם מזנקים אל הגדר, נערכים בשורה, וכשאנו עוברים על פניהם, הם קוראים זה אחר זה:
"קוּקוּריקוּ! קוּקוּריקוּ!"
ופּדרוֹ עונה לכל אחד מהם בנפרד:
"קוקוריקו!"
אני מכיר את כולם. יודע אני מתי חלה זה בחצבת או בדלקת בלוטות, מתי נקע הלה את קרסולו, מתי דָרך אחר ברגל יחפה על מסמר חלוד או נפל מענף גבוה, ומתי כמעט טבע חברו באגם. כולם כבר שכחו מה כאב להם. עתה ממתין כל אחד לתורו, מפשיל ראשו לאחור וקורא ואף מנסה לעלות על חבריו. ושוב עונה פּדרוֹ לכל אחד בנפרד:
"קוקוריקו! קוקוריקו!"
ודנה מוחאת כף לכל ילד המצליח לקרוא יפה מחבריו. היא מחייכת אלי מבעד לגדר ולפעמים אומרת כמעט בלחישה: "קוקוריקו!" ואני, על אף רצוני לקרוא בקול גבוה מכולם, אפילו בקול רם יותר מקולו של פּדרוֹ, משיב גם אני חרש כדי שהיא לבדה תשמע: "קוקוריקו!"
ואז מצלצל הפעמון. הילדים משתתקים מיד ומצפים. הם יודעים מה יקרה עתה. פּדרוֹ, חזהו מובלט, מתנפח כולו ומריע כתוקע בקרן:
"קוקוריקו!"
והם, כאילו חיכו לפקודתו, מזנקים לכיתה בקריאות "הידד, הידד!" עתה נותר לשנינו, לי ולדנה, רגע לצחוק צחוק רם, וחיוך עוד מרחף על פּנַי שעה לא קצרה לאחר שהיא מצטרפת אל הילדים. קולה הצעיר, המדבר על יובלי נהרות ושושלות מלכים, זורם אלי בעד החלון הפתוח. אני מוסיף לחייך גם לאחר שאנו יוצאים לדרכנו, וכשבא מישהו לקראתנו הוא ודאי משתומם לנפנופי השמחה שאני מנופף לעומתו במקלי העשוי עץ דובדבן מתוק.

מתוך "בינת השכווי" מאת אביגדור דגן. מאנגלית: צבי ארד. ראה אור לראשונה בשנת 1978 בהוצאת "עם עובד", וכעת ראה אור מחדש בסדרת "קלאסיקה".

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אביגדור דגן.


תגובות פייסבוק