בית החלומות של דבי

1.

הגעתי לעבודה הזאת דרך מודעה בעיתון. עד אז בכלל לא ידעתי שיש אנשים שבונים חלומות. הייתי בטוח שהם פשוט נוצרים מעצמם או משהו.

השאלה הראשונה של ברונו היתה אם אני אמן או פרסומאי.

אמרתי שלא.

"טוב מאוד. אלה הכי גרועים, בטוחים שכל דבר זה סרט לפסטיבל קאן," אמר. "עובדים על חלום חודשיים, בסוף תוקעים לך ג'ירפה על גג של אוטו באמצע המדבר."

לא הבנתי על מה הוא מדבר, אז הינהנתי. ברונו אמר שהתקבלתי, ואז הודיע שזאת עבודה מחורבנת. עובדים כל הלילה, אוכל מביאים מהבית, ואין תלושי מתנה לחג.

"עדיין בעניין?"

"מה המשכורת?"

"חמישים לשעה. שבעים וחמש בשעות נוספות."

"לגמרי."

ברונו לחץ לי את היד והחתים אותי על טופס סודיות. שאל אם אני נשוי. סיפרתי לו שאני ודבי נתחתן בעתיד. הוא אמר מזל טוב ואז הזהיר שגם אם מענים אותי בשבי, אני לא מספר לה במה אני עובד. "תמציא סיפור כיסוי או משהו. רק חסר לי שאנשים ידעו מי אני, יתחילו לבקש חלום מיוחד ליום נישואים."

יצאנו מהמשרד שלו והלכנו לחמ"ל. חדר קטן. שלושים מסכים שצמודים אחד לשני. נראה קצת כמו חדר בקרה של מאבטח בקניון.

"כל מסך זה חלום של לקוח. כל משמרת שתים־עשרה שעות, שבע עד שבע, חמישה לילות בשבוע."

אמר שכרגע אני רק מסתכל, ואם אחד המסכים הופך למושלג, אני מתקשר אליו.

אחרי משמרת אחת הבנתי שזאת העבודה הכי קלה שעשיתי בחיים. שהדבר היחיד שמסובך בה זה שקשה שלא להירדם. המצאתי לעצמי כל מיני משחקים כדי להעביר את הזמן. ניסיתי לגלות על החיים של הלקוחות לפי מה שהופיע על המסך שלהם. נגיד אחד שבטח היה איזה טכנאי, כי בכל חלום שלו היו מכשירים אלקטרוניים, או אמא אחת שכל הזמן רק חלמה על הילדה שלה, נראה לי היה שם איזה סיפור. היה נחמד להסתכל, אבל מה שבאמת החזיק אותי ער היו המחשבות על דבי. איזו ארוחת בוקר אני אכין, או איך אני אגיע ואחבק את הגוף הגדול שלה לפני שהיא מתעוררת.

דבי לא הפסיקה לשאול מה זאת העבודה הזאת, אבל אני לא יכולתי לספר.

"לפחות תמציא משהו, שיהיה מה לדמיין," אמרה, אבל אני הסברתי שאני לא יודע איך לשקר לה. היא חייכה, ומאז הפסיקה לשאול.

המעבדה היתה סתם חדר קטן עם פקס, שולחן כתיבה ומה שנראה כמו מכונת כביסה גדולה. ברונו הסביר שכל יום בשבע בערב מתחילים להגיע בפקס דוחות יומיים על כל הלקוחות. בדוח כתוב מידע בסיסי על כל לקוח, ופירוט של מה עבר עליו ביום האחרון. אחרי שקוראים אותו מחליטים על הרעיון של החלום, ואז מציירים או כותבים אותו על דף. אמר שהוא שם הכול בערמה על השולחן, ואז לוקח בכל פעם באקראי דוח אחר.

"לא אמורים להכין כל יום חלום חדש?"

"כבר שנים שאף אחד בתחום לא מקפיד. בדרך כלל אני בכלל ממחזר משהו מ־85' או 91'. גם ככה הם בקושי זוכרים."

אחר כך ברונו הראה לי איך מכניסים את הדף ל"מכונת הכביסה", שזה בעצם מכשיר מתכת גדול שמייצר את החלום. הדף מסתובב בפנים במשך שעתיים עד שהחלום יוצא על דיסקט שחור וקטן. העבודה נעשתה קצת יותר מעניינת אחרי חודש, כשברונו התחיל ללמד אותי איך בונים חלומות. הזהיר מראש שאין טעם להשקיע, כי גם ככה תוך כמה שנים העסק ייסגר. שתכף חברות החלומות הגלובליות ישתלטו על השוק. אמר שאי אפשר להתחרות בבית חרושת בסין עם אלפי עובדים, ותוכנות שמייצרות חלומות באיכות HD. שאלתי אותו איך בכלל מגיעים אליו לקוחות, הרי אנשים בכלל לא יודעים מי מייצר להם את החלומות.

"רוב הדילים זה מול קופות החולים, אבל יש גם ארגוני עובדים שמתעסקים בזה. תאמין לי, כל התחום הזה פרוץ לגמרי."

2.

החלום הראשון שבניתי היה של ריטה. היא בדיוק התחילה עבודה במשרד עורכי דין חדש, אהבה לרוץ כל ערב בפארק ליד הבית שלה ולשמוע מוזיקה קלאסית. בדוח היה כתוב שהיא בילתה כל היום במשרד, ואז בדרך הביתה עשתה תאונה קלה עם האוטו. בבית היא ראתה חדשות ונרדמה על הספה. זה הכול. ניסיתי לכתוב כל מיני דברים על הדף, אבל בסוף יצא לי חלום די מוזר. שהיא עושה ג'וגינג במסדרון של המשרד, עד שמכונית נכנסת בקיר, ומתוכה יוצא קריין חדשות. ברונו אמר שזה אחד החלומות העלובים שיצא לו לראות. שכל הקטע של המכונית שנכנסת בקיר לא אמין אפילו ביחס לחלום. שאלתי אותו אם הוא יכין אחד חדש, אבל הוא נאנח, הפעיל את מכונת הכביסה והודיע שאין סיכוי. שבוע אחרי הוא השתמש בחלום הזה שוב.

המשכתי לבנות חלומות למרות שלא הייתי טוב בזה. קיבלתי בונוס של שלושים שקל לחלום, וברונו מצדו היה מבסוט שהוא יכול ללכת שעה מוקדם יותר. הוא שאל אותי למה אני מתעקש לעבוד כל כך קשה, ואני אמרתי לו שאני צריך את הכסף כדי לבנות לדבי שלי בית. סיפרתי לו שדבי פינטזה על הבית הזה. שהיא סיפרה לי שמאז שהיא ילדה, כל מה שהיא רוצה בחיים זה מקום לקשקש על הקיר בלי לפחד מהתוצאות. ברונו אמר שהיא בטח משהו מיוחד אם אני ככה עובד בשבילה, ואני אמרתי לו שהוא לא מבין עד כמה. באותה תקופה דבי התחילה התמחות אצל מעצב פנים אחד, אמרה שהוא ממש אמן אמיתי. סיפרה שהיא לומדת ממנו המון. אני שמחתי בשבילה, למרות שהיה לי קשה שבקושי התראינו. היא סיימה כל יום בשבע בערב, אז הייתי רואה אותה רק לשעה בבוקר. לא אמרתי לה על זה כלום, כי ראיתי שגם ככה היה לה לא קל עם כל העומס. הבעיה היתה שגם כששנינו כבר עבדנו, עדיין לא הרווחנו מספיק. היינו צריכים להמשיך לעבוד ככה עוד עשר שנים רק בשביל להשיג הון עצמי למשכנתא.

שאלתי את ברונו אם אין דרך להרוויח אצלו יותר.

"על סיוטים מקבלים מאה לאחד, אבל עזוב. אתה בחור רגיש, זה ידפוק לך את המוח."

ביקשתי שייתן לי צ'אנס, שאני באמת חייב את הכסף. הוא היסס אבל בסוף הסכים, נתן לי דוח של הבחור שתמיד חלם על מכשירים אלקטרוניים. הוא היה בן שלושים וארבע. רווק וכמו שניחשתי עבד בתיקון מכשירים בחנות קטנה. שלשום הוא תיקן אחד־עשר מכשירים, סיים לעבוד בשבע והלך הביתה להתקלח.

שאלתי את ברונו אם יש טכניקה מיוחדת לבנות סיוטים.

"אין ממש טכניקה," הודה שגם לו קשה לבנות אותם. שהוא קרא פעם ספר שבו המליצו ללכת חזק על כל הקטע של שדים ומפלצות, כי מה שעובד אלפי שנים לא יכול להיכשל. או לנסות כל מיני תיאוריות של פרויד, לבחור משהו סימבולי ולעבוד איתו. ברונו אמר שבכל מקרה שניהם לא תמיד עובדים, אז שאני אעשה מה שנראה לי.

לא ידעתי לייצר מפלצות וגם בפסיכולוגיה לא מספיק הבנתי. הדבר היחיד שניחשתי מכל השעות שהסתכלתי על המסך שלו, זה שקצת קשה לו לתקשר עם אנשים אחרים. אז בניתי סיוט די עלוב שהוא פשוט הולך ברחוב, וכל האנשים סביבו מדברים בשפה שהוא לא מכיר. והוא אומר להם שהוא לא מבין, אבל אף אחד לא עונה לו. ברונו אמר שהוא לא מבין מה מפחיד בזה, אבל הוא בטח לא עומד לשלם לי עוד מאה שקל כדי להכין משהו חדש.

למחרת, כשהגעתי למשמרת, ברונו אמר שהוא בדיוק קרא את הדוח האחרון של הבחור. סיפר שהוא לא הפסיק לחשוב על הסיוט שלי כל הבוקר. שהוא בקושי יצא מהבית מרוב שזה הטריד אותו. ברונו נתן לי טפיחה על השכם, אמר שסיוטים מוצלחים זה נהדר לעסק. שמשרד הבריאות מת על זה, בטוחים שזה עוזר לאנשים לעבור תהליכים או משהו. הוא אמר שכל יצרן חלומות מחויב לשלושה סיוטים ברבעון ללקוח, אז מבחינתו אני יכול להכין רק סיוטים. שאלתי אותו אם זה לא קצת מוגזם, הרי הוא בעצמו אמר שזה דופק את המוח.

"אין בכלל מה לדאוג," אמר שהוא סתם ניסה להפחיד אותי כי הוא חשב שאני אעשה את זה גרוע. לא הייתי בטוח אם הוא משקר, אבל לא שאלתי עוד שאלות כי רציתי את הכסף.

ככה התחלתי להכין סיוטים כל יום, וברונו הודה שגם הוא לא מבין איך הם עובדים כל כך טוב. אמרתי לו שאולי כי בחלומות אתה באמת צריך להיות יצירתי, כי שם אנשים רוצים פנטזיות, אבל סיוטים זה אחרת. בסיוטים צריך להיות פשוט, כי מה שבאמת מפחיד זה הדברים הכי בסיסיים. שלא יהיה להם כסף לשלם חשבונות, או שהאישה שהם אוהבים תעזוב אותם. דברים כאלה.

"העיקר שמשרד הבריאות התחיל להמליץ עלינו." אמר שהוא כבר קיבל טלפונים מכמה קופות חולים. שהם העבירו אליו כמה לקוחות חדשים שצריכים כמה סיוטים טובים כדי לעבור תהליך.

"לאחת מהם אפילו קוראים דבי, ראית מה זה?"

"איזה צירוף מקרים," עניתי. לא סיפרתי לו שזאת דבי שלי. שאני ביקשתי מקופת החולים שלה להעביר אותה אלינו. אמרתי לעצמי שאם אנחנו לא נפגשים הרבה, אז לפחות שאקרא כל יום את הדוח שלה, ואראה כל לילה את החלומות שלה. ברונו אירגן לה מסך חדש. היא היתה יפה בתוכו. דאגתי להכין לה כל יום חלומות טריים, בעיקר כל מיני בתים שבניתי לה. לחלק היו חצרות גדולות ולחלק בריכה וג'קוזי גדול שיהיה לה מקום בו. בוקר אחד כשחזרתי, היא אפילו סיפרה לי שהיה לה חלום ממש טוב, למרות שהיא לא זוכרת על מה. זה שימח אותי.

לקראת החודש האחרון של הרבעון, ברונו אמר ששכחתי להכין לדבי סיוטים. לא רציתי להכין לה אף סיוט, אבל חשבתי שעדיף שאני אבנה משהו קטן, אחרת ברונו יבנה לה סיוט מפחיד. ניסיתי לחשוב על כל מיני דברים שהפחידו אותה, כמו ג'וקים וטיסות, לשרבט כמה אופציות על הדף, אבל אחרי כמה רגעים עצרתי. זה עשה לי רע בגוף לעשות לדבי שלי משהו רע. לפגוע בה ככה. אז במקום, פשוט בניתי לה עוד חלום נחמד, שהיא גרה איתי בפנטהאוז הכי גבוה בעיר, ושאנחנו כל ערב מביטים על הנוף מהחלון, וממש טוב לנו ביחד.

למחרת הגיע סוף השבוע, ובאותו לילה אני הבטתי על התקרה ואמרתי לדבי שאני עומד להשתגע. היא שאלה למה. רציתי להגיד לה שלהתעסק עם הסיוטים שלה גורם לי לסבול. שזה לא רק הסיוט עצמו, כמו ההבנה כמה נזק אני יכול לגרום לה אם אני רק אבחר. אבל לא אמרתי לה כלום. גם כי היה אסור לי, אבל גם כי לא רציתי שהיא תפחד ממני. חשבתי שבאמת אולי כדאי להתפטר. שאני אגיד לברונו שאני לא עומד בזה ולא אתעסק יותר עם הסיוטים של אף אחד.

אבל דבי רצתה בית, אז נשארתי.

3.

עם הזמן היו לי יותר ויותר סיוטים משל עצמי, לפחות פעמיים בשבוע. אבל הם לא כל כך עבדו עלי, כי כבר הכרתי את כל הטריקים. הייתי מוצא את עצמי משתעמם מאיזה איש עם אקדח שאיים עלי, סופר את הדקות עד שאתעורר. אני חושב שזאת היתה ההשפעה היחידה של כל הסיוטים שבניתי, וזה  בדיוק מה שהטריד אותי. כי הייתי בטוח שלהתעסק בחומרים כאלה אפלים עושה משהו רע לנפש, אבל חוץ מהפחד לפגוע בדבי, זה לא באמת עשה כלום. להפך, זה רק גרם לי לחשוב יותר ויותר איזה סיוט יעבוד הכי טוב על כל בן אדם שפגשתי. הייתי קונה חלב בסופרמרקט ושואל את עצמי מה יפחיד את הקופאי. גם ברונו אמר לי שהוא חושב שאני נהנה מזה קצת יותר מדי. שבדוחות של כמה לקוחות היה כתוב שהם התחילו לקחת כל מיני כדורי שינה, ביקש שאהיה יותר עדין איתם. אמרתי שאין בעיה, אבל האמת היתה שהרגשתי שאני לא מצליח. שכל הפחדים האלה פשוט יוצאים ממני, שאני לא יודע איך לשלוט בהם.

מה שהכי ניחם אותי באותה תקופה היו החלומות של דבי. הייתי יכול להשקיע שלוש שעות בסלון שבניתי לנו. קראתי את הדוחות שלה שוב ושוב, חשבתי מה עובר עליה. השם של המעצב הזה שהיא עבדה אצלו התחיל להופיע יותר ויותר. הם עבדו רק שניהם במשרד, והיו להם כמה פגישות כל יום. זה גרם לי לקנא. שאלתי אותה עליו, והיא אמרה שהוא בחור נחמד. אמרתי לה את האמת, שאני מפחד שהיא תלך לי, והיא ישר חיבקה אותי חזק, אמרה שהיא לא הולכת אף פעם. דבי רצתה שנדבר יותר בבקרים, אבל לי לא היה כוח. כל מה שרציתי היה שנשכב על המיטה ושהיא תעטוף אותי חזק עם הידיים שלה.

"הגיע הזמן שנוותר על הבית," אמרה יום אחד. הסבירה שקשה לה שאנחנו בקושי מתראים. שמבחינתה נגור כל החיים בדירה שכורה מטר על מטר, רק להיות ביחד כמה שיותר.

"אני יודע כמה את רוצה את הבית הזה."

"אני לא," זעפה, "שלושים שנה הסתדרתי יפה מאוד בלעדיו." אמרה שהיא מתחילה לחשוב שיותר משאני אוהב אותה, אני אוהב את הבית שאני אקנה לה.

"זה בגלל המעצב הזה?"

"על מה אתה מדבר?"

"בגללו את מדברת אלי ככה."

דבי אמרה שאני מאבד את זה. היא לא דיברה איתי יותר באותו ערב, ואני נכנסתי ללחץ. התחלתי לחשוב שהיא באמת התאהבה בו. שהיא תכף עוזבת אותי. התחלתי לחשוב שאולי היא איכשהו גילתה מה אני עושה. שהיא יודעת שאני מקבל עליה דוחות כל יום, אז היא מצאה דרך להסתיר את הרומן שלה איתו. היא יצאה מהבית, ואני שכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם.

אז יצאתי לעקוב אחריה. האוטובוס עצר מול החלונות של המשרד שהיא עבדה בו. ראיתי אותה יושבת מול המחשב, ואותו יושב בחדר השני. נעמדתי מאחורי תחנת האוטובוס והסתכלתי עליהם כל היום. חיכיתי לתפוס את שניהם, למצוא הוכחה. אבל האמת, לא היה כלום. לפעמים דבי נכנסה לחדר שלו לכמה דקות, אבל נראה שהם רק דיברו, שום דבר מעבר. אפילו אכלו צהריים בנפרד.

זה הרגיע אותי. גרם לי להבין שאני סתם מגזים ושדבי ממש בסדר. ושאני אוהב אותה נורא. שאני צריך לפצות אותה על כל השנה האחרונה. אז למחרת ביקשתי מברונו שייתן לי יום חופש. הוא לא רצה לעשות משמרת לילה במקומי, אבל בסוף הסכים, אמר שאהבה זה מעל הכול. את כל היום העברתי בקניות. קניתי את כל הדברים שדבי אוהבת לאכול. פסטה ורוטב עגבניות וסלטים וגבינות טובות. קניתי הכול הכי יקר שיש, שתדע שעליה אני בחיים לא אחסוך. חזרתי לדירה וכל אחר הצהריים בישלתי. אחר כך ערכתי את השולחן הכי יפה שיכולתי, כולל מפה שקניתי במיוחד באיקאה, ויין שתמיד אמרנו שנפתח כשתהיה הזדמנות ראויה. בשבע בערב פתחתי את הדלת, התיישבתי על הכיסא וחיכיתי לה.

אבל דבי לא באה.

התקשרתי אליה פעמיים בתשע, אבל היא לא ענתה. שלחתי הודעה עם סימן שאלה. בעשר וחצי היא סימסה לי שהיא לא ראתה, שהיא היתה במקלחת. כתבתי לה "טוב" והלכתי לישון. היא התקשרה כמה פעמים, אבל שמתי את הסלולרי על השתק. ניסיתי לחשוב כמה שפחות. נרדמתי תוך כמה דקות. היא העירה אותי באמצע הלילה. ליטפה אותי המון. אני לא רציתי להביט לה בעיניים כדי לא לדעת.

"אתה רוצה שאני אסביר?"

עניתי שלא. היא נתנה לי נשיקה בעורף ונשכבה לצדי. באותו רגע, המחשבה שדבי לא תהיה שלי יותר חילחלה בי. דמיינתי את עצמי קם לבד בעולם הזה, בלי הגוף הגדול שלה לידי.

כשהתעוררתי בבוקר, דבי כבר יצאה לעבודה. נשארתי כל היום בדירה ובערב הלכתי למשמרת. ברונו שאל איך היה, ואני אמרתי לו שהיה הכי טוב שאפשר לדמיין. אחר כך ניגשתי למעבדה, התיישבתי ליד השולחן והתחלתי לבנות. לקח לי בערך חצי שעה להכין את הסיוט שלה. לא עשיתי הרבה. רק העמדתי אותה מול מראה. בעירום. עם כל העור המידלדל והכתמים האלה שלה, שאני נורא אוהב. העמדתי אותה מול המראה, ורק הראיתי לה את האמת. שחוץ ממני אף אחד לא יאהב אישה גדולה כמוה. שהיא לא שווה הרבה לבד, שהיא לא באמת תצליח להתחיל חיים חדשים בלעדי. סיימתי לבנות את החלום ונשבעתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני מכין לה סיוט. שאחרי שדברים קצת יירגעו, ונחזור לאהוב כמו שאנחנו יודעים, הכול כבר יסתדר מעצמו.

4.

שלוש שנים אחרי, לי ולדבי כבר יש בית. היא עיצבה אותו בעצמה, כולל המתחם של הסאונה, שהיה לגמרי רעיון שלה. ברונו מכר לי את העסק ופרש לגמלאות, מתקשר לפעמים, אומר שהוא באיזה טיול ג'יפים באיסלנד או יוון, נהנה מכל רגע. מאז שהתחלתי לנהל את העסק נכנסו הרבה לקוחות חדשים, כי בתחום של הסיוטים אנחנו באמת הכי טובים. יש לי כבר שמונה עובדים. הם לא בונים טוב כמוני, אבל מספיק טוב כדי שהלקוחות יישארו. אני כבר מזמן לא עושה משמרות לילה, אז יוצא שאני ודבי תמיד ישנים ביחד. היא מחבקת אותי חזק ואני מנשק אותה בלחי. מדי פעם אני משתיל לה סיוט. רק כדי לדאוג שהמחשבות לעזוב לא יחזרו לה בטעות. זה באמת בסדר, כי אני די בטוח שהיא גם ככה לא זוכרת אותם. אני הכי אוהב שכל לילה לפני שאנחנו נרדמים, דבי מחבקת אותי חזק, עד שאני בקושי מצליח לנשום. לפעמים אני לוחש לה באוזן שאני לא מאמין שאנחנו באמת חיים כמו שתמיד חלמנו, והיא מחייכת, אומרת שגם היא לא.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "חוף הים של ירושלים", מאת עידו גפן, הוצאת זמורה ביתן, 2017.

תמונה ראשית: "דגים, בריכה וחלום", תצלום: מוחמד קרא, unsplash.com

Muhammed Kara

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עידו גפן.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"דגים, בריכה וחלום", תצלום: מוחמד קרא, unsplash.com


תגובות פייסבוק