בית למכירה

הייתה סופה באותו ערב בסנט לואיס. מים עמדו בשלוליות שחורות, מהבילות על המדרכה מחוץ לנמל התעופה, ומהמושב האחורי של המונית יכולתי לראות זרועות אלון מתרוממות אל עננים עירוניים נמוכים. הכבישים של מוצאי שבת היו ספוגים בהרגשה של אחרי, של איחור: הגשם לא יֵרד עוד, הוא כבר יָרד.

ביתה של אמי בוובסטר גרובז היה חשוך, מלבד מנורה עם טיימר בסלון. מיד לאחר שנכנסתי, ניגשתי למדף המשקאות החריפים ומזגתי את מנת המשקה המהממת שהבטחתי לעצמי עוד לפני הראשונה משתי הטיסות שלי. הייתה לי תחושת זכאות של ויקינג לכל דבר מאכל שאוכל לחמוס. זה היה לפני יום הולדתי הארבעים, ואחיי הבוגרים ממני הפקידו בידיי את המשימה: לנסוע למיזורי ולבחור מתווך נדל"ן שימכור את הבית. כל עוד אני בוובסטר גרובז, עובד בעסקי העיזבון, מדף המשקאות החריפים יהיה שלי. שלי! כנ"ל המזגן, שכיוונתי לטמפרטורות נמוכות עד קיפאון. כנ"ל המקפיא במטבח, שהרגשתי צורך לפתוח מיד ולצלול לעומקו, מקווה למצוא בו כמה נקניקיות של ארוחת בוקר, איזה נזיד בשר ביתי, משהו שומני וטעים שאוכל לחמם ולאכול לפני שאלך לישון. אמי הצטיינה בסימון תאריך הקפאתם של מאכלים. מתחת לשקיות רבות של חמוציות, מצאתי אריזה של לברק קְטן לוע שדייג שכן לכד לפני שלוש שנים. מתחת ללברק היה חזה בקר בן תשע.

הסתובבתי ברחבי הבית וסילקתי את התצלומים המשפחתיים מכל חדר וחדר. ציפיתי לעבודה הזאת כמעט כמו למשקה שלי. הרשמיות של הסלון ושל חדר האוכל הייתה חשובה לאמי מכדי שתעמיסם בתצלומים, אבל בכל מקום אחר, על כל אדן חלון ועל כל שולחן, הצטברה ערבוביה של תצלומים במסגרות פשוטות. מילאתי שקית קניות בשלל שעל שידת הטלוויזיה. יבול

בסדר גודל דומה קטפתי מקיר בחדר המשפחה כאילו היה עץ פרי משורג. רבות מהתמונות היו של נכדים, אבל גם אני נראיתי בהן — כאן מבזיק חיוך אורתודונטי על חוף בפלורידה; שם נראה כמו בהנגאובר בטקס סיום הקולג' שלי; כאן מקמר את כתפיי ביום חתונתי ביש המזל; שם עומד מרוחק מעט משאר בני משפחתי בזמן חופשה באלסקה, שאמי, לקראת הסוף, הוציאה אחוז ניכר מחסכונותיה כדי לקחתנו אליה. התמונה מאלסקה החמיאה כל כך לתשעה מאתנו, שאמי צבעה בעט כדורי כחול את עיניה של העשירית, אחת מכלותיה, שמצמצה בעת הצילום, ועכשיו, כשעיניה מעוותות בשל נקודות הדיו, נראתה מפלצתית באופן מפחיד או לא שפויה.

סיפרתי לעצמי שאני עושה עבודה חשובה כשאני מפשיט את הבית מכל ממד אישי לפני שהמתווך הראשון מגיע לראותו. אבל אם מישהו היה שואל אותי למה היה צריך, באותו לילה ממש, גם לערום יותר ממאה תמונות על שולחן במרתף ולקרוע או לחתוך או להחליק או לשלוף כל תצלום ותצלום ממסגרתו ואז לדחוס את כל המסגרות לשקיות ולאחסן את השקיות בארונות ולדחוף את כל התצלומים למעטפה כך שאיש לא יוכל לראותן — אם מישהו היה מצביע על הדמיון ביני ובין כובש שמעלה באש את כנסיות האויב ומנתץ את צלמיו — הייתי נאלץ להודות שאני מתענג על בעלותי על הבית.

הייתי היחיד במשפחה שכל ילדותו עברה עליו כאן. כנער, כשהוריי התכוננו לצאת מהבית, הייתי סופר את השניות עד שאוכל לקחת עליו בעלות זמנית מלאה, וכל זמן היעדרם הצטערתי על שהם עתידים לשוב. בעשורים שחלפו מאז הבחנתי בטינה בהצטברות הטרשתית של תצלומי המשפחה וכעסתי על השתלטותה של אמי על המגירה שלי ועל שטח הארון שלי, וכשביקשה ממני לפנות את ארגזי הספרים והניירות הישנים שלי, הגבתי כמו חתול בית שמבקשים לטעת בו תודעה קהילתית. נראה שהיא חשבה שהיא בעלת הבית.

וכך אכן חשבה, כמובן. זה היה הבית שאליו, חמישה ימים בחודש במשך עשרה חודשים, בעוד אחיי ואני מקיימים את שגרת חיינו, הייתה חוזרת לבדה מהכימותרפיה וזוחלת למיטה. הבית שממנו, כעבור שנה, בראשית חודש יולי, טלפנה אליי לניו יורק ואמרה שהיא חוזרת לבית החולים לניתוח בירור נוסף, ואז פרצה בדמעות והתנצלה על שהיא מאכזבת כך את כולם בהוסיפה עוד חדשות רעות. הבית שבו, שבוע לאחר שהמנתח שלה נד בראשו עגומות ותפר את בטנה, חקרה את הכלה הקרובה אליה ביותר בסוגיית החיים שלאחר המוות, וגיסתי הודתה שמבחינה לוגיסטית גרדא, הרעיון נראה לה מופרך למדי, ואמי, שהסכימה עמה, כביכול סימנה אז וי ליד הסעיף "להחליט בעניין החיים שלאחר המוות" והמשיכה ברשימת מטלותיה בדרכה המעשית הרגילה, פונה לטפל במשימות אחרות שהחלטתה בהן הפכה דחופה מתמיד, כמו "להזמין את החברים הטובים ביותר, אחד־אחד, ולהיפרד מהם לשלום לתמיד". זה היה הבית שממנו הסיע אותה אחי בוב בבוקר שבת אחד בחודש יולי לספּר שלה, שהיה וייטנאמי וזול יחסית, ובירכהּ בזה הלשון: "אוי, גברת פראן, גברת פראן, את נראית נורא", ואליו חזרה כעבור שעה כדי להשלים את המהפך שעשתה בעצמה, כשניצלה את המַיילים של תכנית הנוסע המתמיד שצברה לאורך זמן רב לרכישת שני כרטיסים במחלקה הראשונה, והנסיעה במחלקה הראשונה הייתה אירוע שלשמו הייתה צריכה להיראות במיטבה, מה שגם היתרגם להרגשה המיטבית; היא ירדה מחדר השינה בלבוש שהולם את המחלקה הראשונה, נפרדה מאחותה שהגיעה מניו יורק כדי להבטיח שהבית לא יישאר ריק כשתצא ממנו — שמישהו יישאר מאחור — ואז נסעה לנמל התעופה עם אחי וטסה לחוף הצפון־מערבי של האוקיינוס השקט לשארית ימיה. ביתה, מעצם היותו בית, גסס לאט יותר,

לאט מספיק כדי להיות מקור של נחמה לאמי,1 שנזקקה למשהו גדול ממנה להיאחז בו אבל לא האמינה בישויות על־טבעיות. ביתה היה האל הכבד (אבל לא הכבד עד אין־קץ) והמוצק (אבל לא הנצחי) שאהבה ושירתה וגם ניזונה ממנו, ודודתי נהגה בתבונה רבה כשבאה כאשר באה.

אבל עכשיו היה עלינו להציע את הבית למכירה במהירות. היינו כבר בשבוע השני של אוגוסט, ונקודת הזמן הטובה ביותר למכירתו, נקודת האיזון של מגרעותיו המרובות (המטבח הקטנטן, החצר האחורית הזניחה, חדר האמבטיה הקטן מדי בקומה העליונה), הייתה מיקומו באזור הרישום של בית הספר הקתולי המסונף לכנסיית מרי מלכת השלום. לנוכח איכותם

של בתי הספר הציבוריים בוובסטר גרובז, לא הבנתי למה משפחה תשלם יותר כדי לגור במחוז זה רק כדי שבעתיד תוכל לשלם עוד יותר על חינוך בידי נזירות — אבל היו המון דברים שלא הבנתי בהוויה הקתולית. לדברי אמי, הורים קתולים מכל רחבי סנט לואיס חיכו בקוצר רוח להצעות נדל"ן באזור, והיה ידוע שמשפחות בוובסטר גרובז עצמה עוברות אפילו רק רחוב אחד או שניים כדי להימצא בתחומיו.

למרבה הצער, מרגע שתיפתח שנת הלימודים, בעוד שלושה שבועות, הורים צעירים לא יהיו להוטים כל כך. הייתי גם לחוץ לעזור לאחי טום, המוציא לפועל של העיזבון, לסיים את עבודתו במהירות. לחץ מסוג אחר הגיע מצדו של בוב, אחי האחר, שדחק בי לזכור שמדובר בכסף של ממש. ("במשא ומתן אנשים מורידים 782 אלף ל־ 770 אלף דולר כאילו שזה אותו המספר בעצם", אמר לי. "אז לא, למעשה זה שנים עשר אלף דולר פחות. אני לא יודע מה בנוגע אליך, אבל אני יכול לחשוב על המון דברים שאני מעדיף לעשות בשנים עשר אלף דולר מאשר לתת אותם לזר שקונה את ביתי".) אבל הלחץ הרציני באמת הגיע מאמי, שהבהירה לפני מותה שאין

דרך טובה יותר לכבד את זכרה ולתת תוקף לעשורים האחרונים של חייה מלמכור את הבית בסכום מהמם.

הספירה סיפקה לה תמיד נחמה. היא לא אספה דבר חוץ מחפצי חרסינה דנית לחג המולד ומסדרות בולים מתוארכות של שירות הדואר של ארצות הברית, אבל היא שמרה רשומות מכל טיול שערכה אי־פעם, מכל מדינה שכף רגלה דרכה בה, מכל אחת מאותן "מסעדות אירופיות נפלאות (יוצאות דופן)" שסעדה בהן, מכל ניתוח שעברה ומכל חפץ בר ביטוח בביתה ובכספת שלה. היא הייתה חברה מייסדת של מועדון השקעות זעיר שנקרא "איילות הון", ועקבה בדקדקנות אחר ביצועיו. בשנתיים האחרונות לחייה, בד בבד עם ההרעה במצבה, הקדישה תשומת לב מיוחדת למחיר המכירה של בתים אחרים בשכונה שלנו, ותיעדה את מקומם ואת שטחם במטרים רבועים. על גיליון נייר שכותרתו מדריך נדל"ן לפרסום הנכס שבוובסטר וודז 83 חיברה מודעה לדוגמה, כמעט כאילו שרבטה את ההספד שלה עצמה:

בית לבֵנים קולוניאלי דו־קומתי שלושה חדרי שינה מסדרון מרכזי על מגרש מוצל ברחוב פרטי ללא מוצא. בבית שלושה חדרי שינה, סלון, חדר אוכל עם חלון מפרץ, חדר משפחה בקומה המרכזית, מטבח עם פינת אוכל ומדיח כלים חדש תוצרת גִ'י־אִי וכיוצא באלה. יש שתי מרפסות מרושתות, שתי אחי חימום מוזנות בעץ, חניה לשתי מכוניות, מערכת אזעקה נגד גנבים ואש, רצפות עץ בכל הבית ומרתף מחולק.

בתחתית הדף, מתחת לרשימה של אביזרי חשמל חדשים ותיקונים מהזמן האחרון, צוין האומדן הסופי שלה בנוגע לשווי הבית: " 1999 — שווי מוערך 350+ אלף דולר". הסכום היה גבוה פי עשרה ויותר ממה ששילמו היא ואבי תמורת המקום בשנת 1965 . הבית גילם לא רק את רוב רובם של נכסיה, אלא היה בלי ספק ההשקעה הטובה ביותר שעשתה אי־פעם. אני לא הייתי אדם מאושר פי עשרה מאבי, נכדיה לא קיבלו חינוך טוב פי עשרה משקיבלה היא. מה עוד בחייה השביח ולו במחצית הערך שהשביח הנדל"ן?

"זה ימכור את הבית!" הצהיר אבי לאחר שהתקין חצי חדר אמבטיה קטן במרתף שלנו. "זה ימכור את הבית!" אמרה אמי לאחר ששילמה לקבלן שריצף מחדש בלבֵנים את שביל הכניסה הראשי. היא חזרה על הביטוי פעמים רבות כל כך עד שאבי איבד את סבלנותו והחל למנות את כל השיפורים שעשה הוא, לרבות חצי חדר האמבטיה החדש, שהיא בבירור חשבה שלא ימכרו את הבית; הוא תהה בקול לשם מה טרח לעבוד כל סוף שבוע במשך שנים רבות כל כך, כשכל מה שהיה צריך כדי "למכור את הבית" היה לרכוש שביל לבֵנים חדש! הוא סירב למעורבות כלשהי בָּשביל והניח לאמי לקרצף את הטחב מהלבנים ולסדוק בעדינות את הקרח בחורף. אבל לאחר שבילה ימי ראשון שהסתכמו בחצי חודש בהתקנת יציקות דקורטיביות בחדר האוכל,

מתאים, מדביק וצובע, עמדו שניהם, הוא והיא, והתבוננו בהערצה בעבודה המוגמרת ואמרו שוב ושוב בסיפוק גדול, "זה ימכור את הבית".

"זה ימכור את הבית".

"זה ימכור את הבית".

הרבה אחרי חצות כיביתי את האורות בקומת הקרקע ועליתי לחדר השינה שלי, שאותו חלקתי עם טום עד שעזב לקולג'. דודתי ניקתה מעט בטרם שבה לניו יורק, ואני סילקתי עכשיו את כל תמונות המשפחה, וחדר השינה נראה מוכן לתצוגה לקונים. משטחי השידות ושולחן הכתיבה היו פנויים; פני השטיחים נחרצו ביסודיות בשאיבת האבק של דודתי; שתי המיטות נראו כאילו הוצעו זה מקרוב. לכן נרתעתי כשקילפתי את כיסוי המיטה שלי ומצאתי משהו על המזרן לצד הכרית שלי. זה היה צרור של בולי דואר במעטפות קטנות של נייר שעווה: האוסף הישן של בולי דואר מתוארכים של אמי.

הצרור היה כל כך לא שייך כאן עד שחשתי דגדוג בעורפי, כאילו יש סיכוי שאפנה לאחור ואראה את אמי עדיין עומדת בפתח. היה ברור שהיא זו שהחביאה את הבולים. היא עשתה זאת בוודאי ביולי, כשהתכוננה לעזוב את הבית בפעם האחרונה. שנים אחדות קודם לכן שאלתי אותה אם אוכל לקבל את הבולים המתוארכים הישנים שלה, והיא השיבה שאני מוזמן לקחת כל מה שיישאר כשתמות. וייתכן שחששה שבוב, שאסף בולים, ינכס את האוסף לעצמו, או אולי רק מחקה דברים מרשימת המטלות שלה. אבל היא הוציאה את המעטפות ממגירה בחדר האוכל והעבירה אותן למעלה, למקום היחיד שסביר להניח שאהיה האדם הבא שיגיע אליו. איזה ניהול זוטא חוזה פני עתיד! המסר הפרטי שייצגו הבולים, הקריצה שותפת הפשע שבעקיפתה את בוב, העובדה שהסימן מגיע לאחר מות המסמן: זה אולי לא היה המבט האינטימי שפיי דאנוויי וורן ביטי מחליפים ב"בוני וקלייד" שנייה לפני ששניהם נורים למוות, אבל זה היה הכי קרוב לאינטימיות שיכולנו אמי ואני לחוות אי־פעם. למצוא את הצרור עכשיו היה כמו לשמוע אותה אומרת, "אני שמה לב לפרטים שחשובים לי. ואתה, אתה שם לב למה שחשוב לך?"

שלושת המתווכים שראיינתי למחרת היו שונים זה מזה כשלושה מחזרים בסיפור אגדה. הראשונה הייתה אישה בעלת שֵׂער בצבע קש ועור זורח מסוכנות סנצ'ורי 21 שנראתה כאילו היא ממש מתאמצת לומר דברים נחמדים על הבית. כל חדר הוסיף אכזבה לה ולשותפהּ שהדיף ניחוח בושם עז; הם התייעצו חרש על "פוטנציאל" ועל "תוספות". אמי הייתה בתו של ברמן שלא סיימה קולג', וטעמה היה מה שאהבה לכנות "מסורתי", אבל נראה לי לא סביר שהבתים האחרים ברשימה של אנשי סנצ'ורי 21 עוצבו בטעם שהיה מהותית משובח יותר. עצבן אותי שהמתווכת לא הוקסמה מציורי צבעי המים הפריזאיים של אמי. לעומת זאת, היא השוותה את מטבחנו הצנוע לחללים דמויי ההאנגר שמאפיינים בתים חדשים יותר. אם ארצה לשכור את שירותיה, אמרה, היא תציע שנבקש בין 340 ל־ 360 אלף דולרים.

המתווכת השנייה, אישה נאה בשם פֵּט שלבשה חליפת קיץ אלגנטית, הייתה חברה של חברת משפחה טובה שלנו והגיעה מצוידת בהמלצות חמות. היא באה עם בתה קים, שהייתה שותפתה לעסקים. כשהשתיים נעו מחדר לחדר, עוצרות בהערכה לפני כל אותם פריטים שאמי התגאתה בהם במיוחד, הן נראו לי כמו התגלמות הביתיות נוסח ובסטר גרובז. כאילו פט שוקלת לקנות את הבית בשביל קים; כאילו קים תהיה בקרוב בת גילה של פט, וכמו פט, תרצה גם היא בית שהכול בו שקט, והבדים והריהוט בדיוק כמו שצריך. ילד מחליף הורה, משפחה מחליפה משפחה, מעגל החיים הפרווריים. ישבנו יחד בחדר האורחים.

"זה בית מקסים, ממש מקסים", אמרה פט. "אמך שמרה עליו נהדר. ואני חושבת שנוכל לקבל מחיר טוב עבורו, אבל צריך לפעול מהר. הייתי מציעה לבקש עליו 350 אלף, לפרסם מודעה בעיתון של יום חמישי ולקיים אירוע בית פתוח בסוף השבוע הבא".

"ומה העמלה שלכן?"

"שישה אחוזים", אמרה ונעצה בי מבט ממושך. "אני מכירה כמה אנשים שיהיו מעוניינים מאוד ממש עכשיו".

אמרתי לה שאודיע לה עד סוף היום.

המתווכת השלישית פרצה לבית כעבור שעה. שמה היה מייק, היא הייתה בלונדינית נאה בעלת שֵׂער קצר, בערך בגילי ולבשה ג'ינס משובח. הרשימה שלה עמוסה לעייפה, אמרה בקול מחוספס, היא מגיעה מאירוע הבית הפתוח השלישי שלה היום, אבל לאחר שטלפנתי אליה ביום שישי, היא נסעה לראות את הבית שלנו והתאהבה בו מהרחוב, הצדודית שלו פנטסטית, היא ידעה שהיא חייבת לראות אותו מבפנים, וְוואו, ממש כמו שחשבה — היא נעה ברעבתנות מחדר לחדר — הוא מקסים, הוא נוטף קסם, היא אוהבת אותו עוד יותר אפילו מבפנים, והיא מתה־מתה־מתה־מתה־מתה להיות זאת שתזכה למכור אותו, למעשה אם חדר האמבטיה למעלה לא היה קטן כל כך, היא הייתה יכולה להגיע אפילו ל־405 אלף דולר, השכונה הזאת כל כך מבוקשת, כל כך מבוקשת — אני יודע על מחוז בית הספר של מרי מלכת השלום, נכון? — אבל אפילו עם חדר האמבטיה הבעייתי והחצר האחורית הקטנטנה באופן מצער, היא לא תתפלא אם הבית יימכר

סביב ה־390, וחוץ מזה, יש דברים אחרים שתוכל לעשות למעני, עמלת הבסיס שלה היא חמישה אחוזים וחצי, אבל אם המתווך של הקונה יהיה מהקבוצה שלה, היא תוכל להוריד אותה לחמישה אחוזים, ואם היא עצמה תהיה המתווכת של הקונה, היא תוכל להוריד אפילו לארבעה אחוזים, אל אלוהים, היא מתה על מה שעשתה אמי, היא ידעה זאת מיד כשראתה את הבית מהרחוב, היא רצתה את הבית נורא — "ג'ון, אני רוצה את זה נורא", אמרה והיישירה אליי מבט — ודרך אגב, רק שאדע, לא כדי להשוויץ, באמת, אבל היא מתווכת הנדל"ן למגורים מספר אחת בוובסטר גרובז ובקירקווד כבר שלוש שנים רצופות.

מייק ריגשה אותי. החזית המיוזעת של חולצתה, האופן שנעה בג'ינס שלה. היא פלרטטה אתי בלי בושה, התפעלה מממדי שאיפותיי, השוותה אותן בחיוב לאלה שלה (אף ששלה לא היו חסרות בסיס), תלתה בי מבט ישיר, עקבי, ודיברה בלי הפסקה בקולה המחוספס, המקסים. היא אמרה שהיא לגמרי מבינה למה אני רוצה לחיות בניו יורק. היא אמרה שזה נדיר מבחינתה לפגוש אדם שמבין, כפי שבבירור אני מבין, מהי תשוקה, מהו רעב. היא אמרה שתתמחר את הבית בין 380 אלף ל־385 אלף דולרים ותְקווה לפתוח בתחרות הצעות מחיר. ביושבי שם, מתבונן בסערה שלה,

הרגשתי כמו ויקינג.

זה לא היה צריך להיות קשה כל כך להתקשר לפט, אבל כך זה היה. היא הצטיירה בעיניי כמו אימא שעליי לאכזב, אימא שעמדה בדרך, מצפון מייסר. נראה שהיא יודעת דברים עליי ועל הבית — דברים מציאותיים — שהייתי מעדיף שלא תדע. המבט שנתנה בי כשנקבה בעמלה שלה היה ספקני ומודד, כאילו כל מבוגר אחראי היה יכול לראות שהיא ובתה הן המתווכות הטובות ביותר למשימה, אבל היא לא בטוחה שאני יכול לראות זאת בעצמי. חיכיתי עד תשע וחצי, הדקה האפשרית האחרונה, ורק אז טלפנתי אליה. בדיוק כפי שחששתי, היא לא הסתירה את הפתעתה ואכזבתה. האם אכפת לי אם תשאל מי המתווכת האחרת? הייתי מודע לטעם ולצורה של שמה

של מייק כשעבר דרך פי.

"אה", אמרה פט בקול לאה. "או־קיי".

מייק גם לא הייתה הטיפוס של אמי, ממש לא. אמרתי לפט שההחלטה הייתה קשה מאוד, בחירה קשה מאוד, ואני אסיר תודה על שבאה לראות את הבית ומצטער שהיא ואני לא נהיה —

"טוב, בהצלחה", אמרה.

אחרי זה פניתי לשיחה הכיפית, שיחת ה"כן! אני פנוי בשישי בערב". מייק, בביתה, שיתפה אותי בקול נמוך, כאילו ביקשה למנוע מבעלה לשמוע, "ג'ון, ידעתי שתלך אתי. הרגשתי בקשר בינינו מיד". הסיבוך הקלוש היחיד, אמרה, הוא שיש לה תכניות משכבר לצאת לחופשה עם בעלה וילדיה. היא עוזבת את העיר ביום שישי ולא תוכל להתחיל להראות את הבית אלא בסוף

החודש ממש. "אבל אל תדאג", אמרה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "אזור אי-הנוחות", מאת ג'ונתן פראנזן, הוצאת "עם עובד", 2018. מאנגלית: נעמי זוסמן.

תמונה ראשית: קיר ומראה. תצלום: אאינה שארמה, unsplash.com

Photo by Aaina Sharma on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ונתן פראנזן.


תגובות פייסבוק