בכשטיין

ברושים גבוהים התחלפו לגבעות ירוקות שהפכו בהדרגה לצהוב מדברי, משעמם ואינסופי אבל שלנו
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

״לאט לאט, לא למהר, בזהירות״ אמר אבא והביט בדאגה איך מורידים את פסנתר ה״בכשטיין״ דרך המרפסת.
האוויר להט מחום שעות הצהרים והפועלים נטפו זיעה. אבא לבש חולצת כפתורים קצרה והתרוצץ בין החבילות שהורדו מהקומה השניה. עמדתי מאחור ועקבתי אחרי הקרחת הקטנה שבראשו, היא נצצה והאדימה כמו עגבניה. הוא היה איש נמוך מלא ורחב, ידיו נראו דקות בתוך השרוולים הגדולים שלבש.
אמא עמדה בצד זקופה כספינקס. שערה מסודר בקפידה, קוקו מקופל קדימה אחוז בסיכות סבתא בלתי נראות. אחי התינוק התרפק על כתפה והכתים את חולצת הטריקו החרדלית שאותה נהגה ללבוש לאספות הורים. עיניה הכחולות היו נעוצות בפסנתר שהתפתל דרך הדלת הצרה אל מרפסת.
״תכף גם פסנתר לא יהיה לנו״... מילמלה בעייפות.

הגענו מבית הספר בריצה וראינו מזוודות בכניסה לבניין. פועלים עמדו במרפסת ביתנו וצעקו, שכנים עמדו על הדשא המצהיב והביטו למעלה כמהופנטים. הפסנתר שלנו היה תלוי בין שמיים וארץ! בחנתי את המצב וניסיתי לבדוק על מי הפסנתר עלול ליפול, לא אהבתי להיות במרכז העיניינים. אמא זזה באי שקט, ראיתי קורקינט ששעט לעברינו מלווה בכלבים וידעתי שהיא פוחדת מהם, כרגיל היא לא ביקשה עזרה. לאמא לא היו מנהגי שכנות של חיפוש שותפי גורל.

החצר שלנו עמדה בטבורה של שכונה שנבנתה בשולי מעברה. גרנו בבית קומות ארוך, בנוי מבטון חשוף. בערבי הקיץ שמענו צחוק ושירה תימנית מכיוון המעברה. השירה שלהם נשמעה לנו כמו תפילה ארוכה עד השמיים. הם היו חופשיים לשיר, לצחוק ואפילו לדבר עם אלוהים. באותם ערבים אבא לא ניגן. הוא היה רוכן על הפטפון הישן, מניח את זרוע המחט על קצה תקליט  וצלילים של קונצרט לפסנתר מילאו את הבית.  אמא קראה לפסנתרן בשמות גנאי ואמרה, שהוא והמוצארט הזה מורטים לה את כל העצבים.
לנו לא היה אלהים, בעניין הזה אמא ואבא היו מאוחדים ״החיים יותר מידי רציניים שמישהו יכול להגיד לנו איך לחיות אותם״ נהגה אמא לומר.

אחותי ואני ישנו באותה מיטה, פחדנו מאותם דברים וניסינו לצמצם את עצמינו כדי לא להפריע. אהבנו להיות בחוץ בחצר החשופה. בחורף שחקתי ב״סכין״, הטלתי בכוח סכין לתוך האדמה הלחה וחילקתי את כדור הארץ לטובתי. מהגינה שגנן העיריה ניסה ליצור, נותר שיח ערבה אפרורי וכמה ענפי ורדים שלא הצליחו לפרוח. אבא הסביר שפריחת ורד היא כמו סוד, היא ניגלת דווקא כשלא מחכים לה.

כמו בכל יום, חיכיתי לאחותי ליד הקיוסק של התימני. אמא לא הרשתה לי לעבור לבד את רחוב המעפילים. שיחקתי ״חמש אבנים״ וסתמתי פיתחי מילוט שיצרו נמלים בתלולית עפר. בהיתי במשטח המתכת עליו ייבש התימני גרעינים שחורים מלוחים. רציתי לטעום, גרעין אחד, אבל התימני הסתכל עלי במבט מאיים וניזכרתי שהוא "הורג" את הבן שלו ממכות.
בדרך הביתה, דמיינתי את עצמי אוכלת גרעינים ובכיתי מרוב צמא. אחותי התעלמה ממני והתאמנה על הסולו שלה לקראת הצגת שבועות. מרחוק ראינו משאית עומדת ליד הבית שלנו והתחלנו לרוץ. המשאית רמסה את הגדר-חיה שהקיפה את חצר הבית ועמדה סמוך למרפסת. אפילו לאה הרשקוביץ, שאסרו עליה לשחק עם ילדי רחוב כמונו, יצאה החוצה.
אחותי נופפה בידיה לשכנים הסקרנים וצעקה ״לכו מפו, אל תסתכלו, זה פרטי"!

"הרסו לי את החיים, אין טעם לכלום״ אמרה והתישבה על האדמה היבשה.  ״למה הם לא יכלו לחכות עד אחרי ההופעה שלי בשבועות?״ רטנה, הוציאה ספר ושקעה לתוכו.
רצתי לאבא ונתתי לו יד. הבטנו למעלה וראינו איך פסנתר הבכשטיין מרחף לאיטו באויר.
״בעדינות, זה התינוק שלי״ לחש אבא, ובעודו עוקב בפחד אחר הפסנתר מחץ את ידי.
"אי"!!...  צעקתי מכאב.
הפסנתר נחת בצליל מבהיל לתוך המשאית החונה.
אחי התחיל לבכות, אמא נכנסה ל״קבינה״ של המשאית ובקול פסקני היא קבעה ״צריך לזוז, כבר מאוחר״!
אבא הניף אותי באויר לתוך גב המשאית.  ״זהו, עוזבים את המדבר לקיבוץ, Nowe życie״1.
נעמדתי מתנדנדת בין הארגזים הקשורים. פתאום ראיתי שהרגל השחורה של הפסנתר שבורה!

הסתכלתי על אבא ולאט לאט התיישבתי כדי להסתיר את הפגיעה.
אחותי עלתה למשאית, התיישבה לידי והודיעה ״אמא בוכה״ .
״ בגלל הבכשטיין״? שאלתי.
״את לא מבינה כלום באהבה״ ענתה לי  והמשיכה לקרוא.
״אסור לעמוד בזמן הנסיעה״! צעק אלינו הנהג והתחיל לנסוע בין בתי הבטון של שכונה ג׳, צפונה לעולם הירוק.
הארגזים התחילו לזוז ואנחנו הוטחנו מצד לצד.
הספר של אחותי עף לקצה המשאית וראינו את אמא מסתכלת לאחור בפחד.
״נתחבא" אמרה אחותי.
נכנסנו מתחת לפסנתר וכל אחת החזיקה בפדל מתכת שבתחתיתו.
הרגשנו מוגנות.

אחותי סיפרה לי על הערים המפוארות שבהן אבא ואמא גרו בנעוריהם. דיברנו על שמלות הטפטה שראינו בתמונות המשפחה הישנות של אבא. צחקנו על אבא, שרוצה שאמא תראה כמו הנשים מהתמונות.
"היא יותר יפה מהן"! קבעתי.
״זה לא עזר לה, היא פשוט ידעה לברוח״ אמרה אחותי.
צליל חזק וצורם נשמע לפתע מעל ראשינו. נבהלנו ונצמדנו אחת לשניה.
הפסנתר קיבל כוחות משלו והשמיע צלילים. אחותי התחילה לדקלם במהירות את הסולו שלה ״בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק כבר נוצץ הטל״, ואני שרתי לפי קצב הפטישים של הפסנתר,  א- נו  או-ה -בים  אותךמול  -דת ,   ב -שמ -חהבשיר....
המשאית נסעה על הכביש המשובש ויד נעלמה המשיכה לנגן בפראות על הקלידים.

על דשא ירוק, בחזית למבנה ארוך ונמוך, עמדה המשאית ופרקה את תכולתה .
שקט מוזר אפף את המקום, ריח של יערת הדבש יחד עם קקי של פרות עמד באויר. הרגשתי בחילה. בקיבוץ הזה אין כבישים ואין בתים גבוהים, אמרתי לעצמי. באמצע הדשא עמד סלע ועליו שמות של אנשים, הוא נראה כמו קבר עצום.
״מה, אין כאן ילדים״? לחשתי לאחותי.
״תזהרי, כאן חוטפים ילדות שלא עושות מה שאומרים להן״.
רצתי לאמא, אחי שכב על הספסל והביט בי: איך הוא בלונדיני עם עינים כחולות ואני כולי חומה חשבתי לעצמי. אמא חיבקה אותי, ניקתה במטפחת את פניי ואספה את שערי לקוקו. בתנועת יד קראה לאחותי וסידרה לה את הצמה. שתיינו נצמדנו אליה והיא לחשה לאחותי, ״אל תדאגי, גם כאן אפשר לשיר".
אבא הגיע עם אשה חייכנית במכנסים קצרים כחולים וחולצה לבנה עם גומי בשרוולים. הוא קרא לה ״המטפלת״ והיא הושיטה לי יד מחוספסת.
הסתכלתי על אחותי והיא צחקה ״לכי, אל תהיי תינוקת, גם לי הצמידו מטפלת״
״מאמהל׳ה, רגע״...... שמעתי את אמא אומרת, הסתובבתי ולא רציתי לזוז. המטפלת אמרה ״מחר בשעה ארבע תראי את אמא״.
״אין ברירה, לכי, לכי כבר״, אמרה אמא, סובבה את ראשה והביטה בסלע שבאמצע הדשא.
בעטתי באבן והסתכלתי לשמיים, לא ראיתי כלום ממה שאבא הבטיח. לא פרות, לא ברושים ואפילו לא טרקטור אחד.  ״נלך לבית הילדים ותקבלי בגדים מתאימים"
הלכנו.
לא נתתי לה יד

דרך מרפסת, שהונחו בה מגפיי גומי שחורים, הגענו ל ״בית הילדים״. שקט שרר בהול הקטן שנגלה לעייני. הריצפה הייתה אפורה והחלונות קטנים וחשופים. הכל נקי, כאילו הרגע עשו פה ספונג'ה. מימין היה חדר פתוח ובתוכו מיטות, ולכל מיטה צמודה ארונית קטנה. ממול ראיתי כיתה ריקה. מחדד מתכת ענק עם ידית מסתובבת היה תלוי על הקיר. התחשק לי לחדד את כל העפרונות בעולם. משמאל היה מטבח עם שולחנות קטנים ועליהם שאריות של לחם שחור וקופסת פח עם ריבה. אח"כ ראיתי דלת נעולה ועליה ציור של מקלחת. סמוך לדלת, בתאים פתוחים, סודרו בגדים מקופלים ועליהם תחתונים וגופיות לבנות. הרגשתי מוזר, איפה הילדים שגרים פה? אולי הם מתחבאים ומתכננים להבהיל אותי, חשבתי לעצמי. המטפלת סימנה לי להכנס למקלחת.  נעמדתי יחפה על רצפת בטון קרה, התפשטתי והנחתי את בגדיי על ספסל עץ ארוך, ממש כמו בבריכת השחיה של העירייה. מעליו היה קרש עץ נוסף עם ווים ומעליהם תוויות קטנות עם שמות. כל וו נשא מגבת וכולן היו באותו צבע. המקלחת היתה אפלולית וכמעט לא ראיתי כלום.

מישהו עמד מתחת לזרם המים.
״תורידי גם את התחתונים, מה אצלכם מתרחצים עם תחתונים"? העיניים שהתרגלו לחושך ראו ילד בן גילי, ערום, רזה, מביט בי בשקט.
עמדתי משותקת.
הבנתי שאני רואה את הפיפי של הילדים של הקיבוץ. לא רק שהוא יותר גדול משל אחי, אלא שהם חותכים להם משהו מהצד. ראיתי צלקת ארוכה יורדת מהבטן לכיוון המפשעה.
ברחתי החוצה.
רצתי עם תחתונים בלבד. ידעתי שאם אמא תראה אותי היא תמות מבושה.
עברתי את הבתים האחרונים והמשכתי לרוץ לשדה הפתוח, היו שם פרות ענקיות עם קרניים.
מרחוק ראיתי את הברושים של אבא, מעליהם עפו המוני ציפורים ושלושה טרקטורים נסעו לקראתי. לטרקטורים היו רתומות עגלות ובתוכן ישבו ילדים קטנים על ספסלים, חלקם כמוני עם תחתונים וחלקם עם בגדי ים. לכולם היו זרים של חג שבועות על הראש ואפילו למבוגרים שהיו איתם.
מישהו אמר, זאת החדשה מהעיר, מישהו הושיט לי יד והעלה אותי לעגלה, אחר שם לי זר על הראש.
לא היה לי מקום לשבת, עמדתי והחזקתי במעקה. המורה שלהם, תופפה בתוף מרים ואמרה לי "ילדה תשירי, תשירי". עצמתי עיניים ושרתי בלי קול.
״סלינו על כתפינו ראשינו עטורים״...

בלילה בחושך הגדול עשיתי קסם ושמיכת הקוץ לא נגעה בי. פרמתי את הקוקו והשיער כיסה אותי ונכרך סביב הידיים שלי, אח"כ סביב הבטן, התעקל  סביב הרגליים וחזרה למעלה. הייתי כמו חלה של שבת ופחדתי שכשיבואו לחתוך  לא יראו שאני בת. השיער שהתחיל להתהדק סביבי, סתם לי את הגרון וזחל לתוך הפה וצעקתי כמו אבא: בוגה, בוגה.2

למחרת בצהריים, הגיעו שני בחורים בחולצות עבודה,  חיברו גלגלים לפסנתר וגררו אותו למסיבת שבועות. עמדתי עם ילדי הכיתה בשמלה לבנה שמוטת כתף עשויה מסדין וסרט קרפ צבעוני קשור לידיי . הפסנתר צלע לעברינו כמו מפלצת שחורה שהכניעו באגדות.
חבורות של אנשים, חלקם בבגדי עבודה וחלקם בחולצות לבנות, הגיעו לרחבה. הם התיישבו על  חבילות חציר והמתינו לתחילת הטקס.
התביישתי לעלות לבמה כי לא הכרתי את ריקוד ״קציר החיטים״.
המטפלת אמרה: ״תעמדי עם כולם ותעשי תנועות של שיבולת״.
עמדנו זמן ארוך, הפה שלי היה יבש ולא הרשו לי ללכת לשתות .
נזכרתי במים שהיינו מתיזים אחד על השני בחג השבועות בשכונה ג׳. נהגתי להסתתר משקיות המים שניתזו באויר, לפעמים הייתי מרטיבה את עצמי בברז המטבח של הבית, כדי שיחשבו שאני כבר פסולה. הצטערתי שהייתי כל כך פחדנית ושקרנית.
לסדין של הקיבוץ היה ריח של אקונומיקה והקשר בכתף הציק. הבנים רצו סביבי כאילו שיחקו בכדורגל והבנות ניסו למשוך את תשומת לב הוריהן. לא ראיתי את אחותי ולא את הוריי. שמעתי בראשי את הקול המובס של אמא אומר ״לכי כבר, אין ברירה״.... ואת הצחוק המעצבן של אחותי.
באותו רגע הבנתי, הם השאירו אותי כאן לבד! הם פשוט עזבו!  מה עשיתי להם שדווקא אותי לא לקחו?
פתאום ראיתי את הפסנתר וידעתי שהוא ההצלה שלי, אבא לעולם לא יפרד ממנו, הוא לא יכול בלי הפסנתר. התחלתי לרעוד בלי שליטה, עצמתי את העיניים וניסיתי לעצור את הנשימה.

מה קורה לצבע הכחול בעיניים אחרי שמתים ?
הוא הופך לרואה ואינו נראה.

ברמקול קראו ״יעלו ויבואו 'הנרקיסים' ״. מישהו דחף אותי לתוך השורה, נגררתי איתם לבמה והמטפלת עשתה לנו תנועות מהקהל. נעתי כמו שיבולת בשדה. השיבולים בשורה שלפני נעו אחורה ואנחנו הסתחררנו קדימה לקצה הבמה. פתאום ראיתי את אחותי צוחקת עם קבוצת בנים. רציתי לסמן לה שאני כאן, אבל הידיים שלי היו כבדות, הראש הסתובב לי ופחדתי שאפול מהבמה. אחותי הפסיקה לצחוק והסתתרה מאחורי הפסנתר. אבא שלי הופיע ואחריו אמא עם אחי.
אבא לבש חליפה ואמא את השמלה החגיגית מראש השנה, הם היו הכי יפים בקיבוץ.
קיבלתי אומץ, קפצתי מהבמה ורצתי לעברם.

מי לימד אותך לעוף?
המוח שלי אמר לי להוציא את הכנפיים מהמחבוא.

כשהגענו לפנות ערב לחדר האוכל, הפסנתר נח על הדשא, עקום, מחכה שיאספו אותו.
אמא בכתה ואשה זרה החזיקה את אחי.
אבא החזיק שקית בד לבנה ועליה מספרים. בקול עדין ומתחנן הסביר לאמא ״תביני, זה המספרים של המכבסה שלהם״
התישבתי ליד רגל הפסנתר ובשאריות סרטי הקרפ ששמרתי עטפתי בזהירות את הרגל השבורה.
שמעתי את אמא מתחננת  ״בוא נחזור הביתה״.
אבא דיבר מהר.
״את יודעת טוב שאין לי שם עבודה, שם אין חיים"
״אבל אברם״, אמא אמרה, ״כאן אני אמות״.
ובלחישה הוסיפה, ״גם אתה לא תצליח לחיות בלי הפסנתר״.

הרגשתי ששניהם מביטים בי. לא הסתכלתי עליהם כי פחדתי שגם אבא בוכה
״איפה אחותך״? שאלה אמא באנחה
אבא התישב לידי ומישש בעדינות את סרט הקרפ שעטף את רגל הפסנתר.
״נזמין את לנגביץ'״ מכוון הפסנתרים, הרגיע אותי אבא, "הוא יתקן הכל".
קפצתי  ונתליתי על אמא, רגליי נצמדו למותניה,  השרשרת שעל צווארה דקרה אותי.

צמודות לבטן הפסנתר, מחזיקות בפדל המתכת, נסענו כל הדרך חזרה הביתה.
ראינו איך ברושים גבוהים מתחלפים לגבעות ירוקות שהופכות בהדרגה לצהוב מדברי, משעמם ואינסופי.
״את יודעת שרצו לקחת את הבכשטיין של אבא לחדר האוכל שלהם״?
״אבל זה שלנו״. אמרתי
״אין שלנו בקיבוץ, הכל של כ ו ל ם״.
״אז לכולם יש כזה כמו לילד ההוא מהמקלחת״?
״נראה לי שהוציאו לו את האפנדיציט, קראתי על זה פעם באנציקלופדיה 'מכלל'. את מבינה ? בניתוח, מרדימים וחותכים״!
״מזל שנפטרנו מהם״ אמרתי
״לא יודעת״, ענתה מהורהרת.

דרך זכוכית הקבינה ראינו את אמא ואבא.
״תסתכלי עליהם״, אמרה אחותי בשקט, "בגלל ההורים האלה אנחנו תמיד נפסיד״ .
חיבקתי אותה חזק. ראינו את אמא מניקה את אח שלנו.
אבא ישב נמוך ממנה ,לא ראינו את הראש שלו.

נעמי בן אסא היא פסיכולוגית קלינית בכירה, מומחית למבוגרים ונוער ועוסקת במקביל באומנות רב תחומית - משחק  וידאו וכתיבה. הציגה במספר תערוכות ולקחה חלק באירועי תאטרון שונים.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי נעמי בן אסא.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערירח מעל המדבר. צילום: יוסף שטויפר


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על בכשטיין

06
אמירה א.

איזה תאור נוגע ללב של החוויה המצמררת הזאת. השוק שבמעבר מעיר אירופאית,
שהכל מהודק שם, לתרבות השבט הישראלי-קיבוצי. כתוב פשוט ומאד מרגש. נהדר.

07
יובל

היכולת לבנות סיפור מרסיס זיכרון של חוויה
של געגוע לתבלין מדברי מצהיב אבל מוכר וביתי
ביקורת על ירקרקות קיבוצית זרה
על תערובת ניחוח אירופאי ספוג אבק מעברה
בשפה כל כך ישראלית
וואוהוו

08
צביקה פ.

מקסים ומרגש מאוד, כמעט שהצלחתי להריח את הריחות של ג' ואת הגרעינים של שאול ! הייתי לא מזמן בשכונה והרבה לא השתנה מבחינה חומרית אבל הורינו הלכו מבלי שוב.