בני הנהג

היא צעירה ויש לה חלומות אבל היא לא מבינה כלום. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

היא הרגישה כל כך צעירה. צעירה בכל המובנים שיכולים להיות למילה הזאת, או בעצם בעיקר במובנים הלא חיוביים של המילה. צעירה. פעורה. נאיבית. לא מבינה חצי ממה שקורה סביבה. ומה קרה סביבה? בסיס צבא גדול. בסיס הדרכה, עם חיילים צעירים עטויים בשרוכים בכל מיני צבעים, חיילים קצת פחות צעירים שמדריכים אותם ומלמדים אותם דברים שהיו עלומים ונסתרים מעיניה, טבחים, רס"רים, מפקדים, שקמיסטים, מרפאה עם חובשים, היא ושתי החברות שלה שהיה להן משרד משלהן והיו עסוקות כל הימים והלילות בלהמציא חוויות חינוכיות לחיילים, טיולים, ערבי תרבות, מורשות קרב.
היו שם גם נהגים.

היא הרגישה צעירה כל כך. התלתלים שלה אסופים בקוקו הדוק על ראשה. הגוף שלה אסוף במדי חאקי הדוקים על עורה. עור פניה אסוף בתוך הנקבוביות הצרות והמבוהלות שלה, מחשבותיה אסופות בתוך מוח שאין לו מנוחה. רגשותיה אסופים בתוך לב שעומד להתפקע. צעירה. שנתיים שלמות בבסיס הצבאי הזה.
פעם אחת מתאהבת בנמרוד, שהוא מדריך ספורט ויש לו גוף של גבר מהסוג שמעולם לא העזה אפילו לחלום עליו. הם מנגנים ביחד בגיטרה. מתים על דני רובס והולכים לראות אותו מופיע. הם ידידים טובים, אבל בסתר היא רוצה שהגוף שלו ייגע בזה שלה.

פעם אחת אחד המכונאים יושב מולה בארוחת הערב ואומר לה, "את איתי הלילה." והיא מסמיקה ולא יודעת מה לומר ואחר כך במשך שבועות הוא מחזר אחריה בעדינות ובגמלוניות והיא מסרבת ומסרבת עד שהוא מתייאש. פעם אחת אחד הקצינים המבוגרים מבקש לבוא לקחת אותה מביתה בשבת בשש בבוקר כדי לטייל יחד בנחל הזאכּי. הוא רוצה שתיקח את חייליו לטיול בנחל הזה, והוא מגיע עם הג'יפ שלו בשש בבוקר בשבת. הם נוסעים לצפון. היא שקטה מאוד ועייפה. מכנסיה קצרים ורגליה נשרטות מהקוצים דרכם הם עוברים אחרי שהלכו לאיבוד בדרך. שריטות דקות וארוכות מעטרות את שוקיה. בדרך חזרה היא נרדמת במושב שלידו. הוא מניח לה לישון כל הדרך חזרה לתל אביב ולא מנסה ולו פעם אחת לגעת בה למרות שעיניו משוטטות עליה כל העת ברעבתנות מהולה בעצב.

רוב הימים היא מסתובבת בבסיס. מנחה ערב תרבות לחיילים שלומדים להיות טכנאים, מקרינה סרט לחיילות שלומדות משהו שמתואר במילה שיש בה ראשי תיבות מסובכים. בכל שבוע היא יוצאת להדריך טיול אחד לפחות. לובשת שוב את מכנסיה הקצרים, הולכת בראש קבוצת החיילים, מספרת להם בהתלהבות אנקדוטות היסטוריות, אנקדוטות ארכיאולוגיות, סיפורים על עצים ושיחים. צעירה כל כך.

יש לה כל מיני חלומות על העתיד. אף אחד מהם לא בהיר ואין להם צורה. רק רצף של תשוקות ומשאלות שמאיימות להתפרץ מתוך החזה שלה שנתון בגופייה לבנה מתחת לחולצת החאקי. היא לא מרגישה פופולרית במיוחד בבסיס הזה. היא לא מהחיילות המגניבות האלה שכולם מסתכלים עליהן בהערצה, שמעשנות מאחורי הצריף של הרס"ר, או יושבות בגופיות בחדר המבצעים. היא יושבת לפעמים במרפאה ומדברת עם בועז החובש. היא מדברת הרבה עם החברה הטובה שלה. הן ישנות יחד באותו חדר ומדברות אל תוך הלילה.

היא היתה רוצה מאוד להיות כבר אישה, אבל היא לא בטוחה שהיא יודעת מה זה בעצם להיות אישה. נדמה לה שהפתרון לכך טמון בצנצנות של קרמים לפנים ובקבוקים של מי פנים וחלב פנים וקצף אמבטיה. אבל גם כשהיא מרוקנת לגמרי את הצנצנות והבקבוקים היא לא מוצאת בהם את מה שביקשה. הכי היא אוהבת לטייל במדבר. שם, כשהיא נעה בין החול והסלעים, כשהיא מחפשת בעיניה יעלים ושפני סלע, כשהיא מחפשת בלבה נמרים, כשהיא מרגישה את החום של היום ואת צינת הלילה, כשהיא נזכרת בספרים שקראה על המדבר, כשהיא מטיילת שם עם גברים צעירים כשבתוכה הידיעה של כל נגיעה שהיתה רוצה לגעת בהם, של כל נגיעה שהיתה רוצה שייגעו בה, אז היא מאושרת.

היא אומרת לעצמה שכשיגיע השחרור תלך לגור במדבר. היא רוצה להיות האישה שהולכת לגור במדבר. היא יודעת מה זה מדבר. יודעת מה זה לגור, יודעת מה זה ללכת. לא יודעת מה זאת אישה. שבועיים לפני השחרור, היא יוצאת לטיול הכנה בכרמל. הם ארבעה במכונית. היא יושבת שקטה במושב שליד הנהג, במושב האחורי אורן ומשה, שניהם מדריכים שהיא אוהבת, מעריכה. הם מיודדים. את אורן חשוב לה במיוחד להרשים.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

ליד ההגה יושב בני הנהג. בני הנהג חדש בבסיס, ולמרות זאת כבר יצא לו שם של מסוכן. משוגע קצת. בלתי צפוי.
למרות שאינה יודעת מה זאת אישה, היא יודעת בוודאות שבני הנהג הוא גבר. הוא גבוה מאוד וחסון, והאיברים הארוכים שלו מתפזרים במושב הנהג. הידיים שלו נוגעות בהגה, ברדיו, במוט ההילוכים, בפנים שלו, נדמה שהם זזים כל הזמן. גם הרגליים שלו זזות. נוגעות בדוושת הגז, בברקס, בקלאץ', מתופפות איזה קצב שאיש לא שומע מלבדו. הכול בו ארוך ומוצק. פנים ארוכים ומרובעים. עיניים בהירות מתרוצצות. הוא מביט בה מזווית העין. נוהג במהירות רבה. כמעט בפראות. יש משהו מבוהל בתוך המכונית. פתאום היא מבינה שאורן ומשה מפחדים ממנו. הוא מתחיל לדבר איתה.

אורן מבקש ממנו לנהוג יותר לאט והוא מתעלם ממנו וממשיך לדבר אליה. שואל אותה שאלות. היא עונה לו בהסתייגות. בהתנשאות. בקול של זו שיודעת שהיא טובה יותר. זו שיודעת שהיא שייכת אל אלה שיושבים מאחור, ולא אל זה שיושב מקדימה. הוא מביט בה בבוז. היא יודעת עמוק בפנים שהרוויחה את הבוז הזה ביושר. הוא שואל אותה אם היא מכירה את התקליט החדש והראשון של זמר עלום שם. אביב גפן קוראים לו. היא מכירה והוא מתחיל לשיר לה את אחד השירים.

"שנינו שווים, פחות או יותר," הוא שר לה,
"רק לך יש עוד טמבל ששונא לדבר,
ואהבתי אותך והלכתי ממך
נתת לי הרגשה שאף פעם לא נתראה.
אוהב אותך אך את לא מאושרת..."

הוא שר לה. הקול שלו יפה, ובבטן התחתונה שלה משהו מתחיל להתעורר. להתמרד. משהו זז בתוכה. נע בפנים כמו עובר שמתחיל לפתע לבעוט. משהו בועט בה. מבפנים החוצה. בני הנהג מרגיש את הבעיטה הזאת ומביט בה בתמיהה. חוטים לא נראים נמתחים מתוכו ויוצאים אליה. נוגעים בעור המבוהל שלה.
"מה את הולכת לעשות אחרי השחרור?" הוא שואל אותה.

והיא מוצאת את עצמה מדברת אליו. מספרת לו שכל מה שהיא רוצה לעשות בעצם זה לקרוא ספרים טובים ולראות סרטים טובים ולשמוע מוזיקה טובה ולמלא את עצמה בכל הדברים הללו שממלאים אותה ומרגשים אותה. הוא שואל אותה איזה סרט היא הכי אוהבת, והיא מספרת לו על "מלאכים בשמי ברלין".

"זאת הפעם הראשונה שאני שואל אותך משהו ואת עונה לעניין," הוא אומר לה.
ניכר שהוא מרוצה. הוא נוהג בפראות. משה ואורן מבקשים שיאט. דורשים. אבל נדמה שהם בכלל לא שם. הוא בכל אופן מתעלם מהם לגמרי ומגביר את המהירות. הוא שר. הוא מדבר בקול רם. הוא מסתכל עליה ובעיניים שלו יש משהו שהיא לא מכירה. בדרך חזרה לבסיס הוא ממשיך לנהוג בפראות. אומר דברים שמביכים את שלושתם. איש לא מדבר במכונית חוץ ממנו.

היא יודעת שאם עד הנסיעה הזאת היא היתה איתם, היתה חלק מהם, עכשיו היא כבר במקום אחר. היא מרגישה שמבטיהם דוקרים את גבה בהאשמות של בגידה. של עלבון. של הידיעה שהחוטים שיוצאים ממנו מושכים אותה אל תוכו, ויש לו משהו שהם לא מעיזים להוציא מעצמם, והם בזים לו. בזים לה. הוא עומד ברמזור אדום ומסתכל עליה. "למה שלא תבואי אלי הביתה," הוא אומר לה, "ונזדיין?" היא ממלמלת איזה סירוב קטן. "כדאי לך," הוא אומר, "אני אזיין אותך חמש שעות רצוף."

במושב האחורי יש תזוזות מהוסות. משהו קורה שם. בני הנהג מדבר בקול רם. "חמש שעות רצוף?" היא שואלת בנימה שמנסה להיות סרקסטית, לעגנית. "בטח," אומר לה בני הנהג, "נעשה כמה מספרים, את תיהני מזה." הוא ממשיך ומספר לה מה יעשה לה. כמה היא תיהנה. כמה טוב יהיה לה.

"אני אזיין אותך חמש שעות רצוף," הוא אומר לה, "נעשה כמה מספרים," הוא אומר לה. במושב האחורי לא שקט, אבל גם לא רועש. במושב הקדמי בני הנהג מדבר בקול רם. היא שותקת. אחר כך הם מגיעים לבסיס והיא יוצאת מהמכונית והולכת למשרד שלה.

יש לה עוד שבועיים בבסיס הזה, ובמשך שבוע שלם היא מסתובבת ומחפשת את בני הנהג. לא באמת מחפשת, כי הרי היא יודעת בדיוק איפה הוא נמצא. הוא נמצא בהאנגר של הנהגים, שם הנהגים כולם יושבים ומעשנים, שותים, מדברים, קוראים עיתוני ספורט, מפליצים, מגדלים זיפי זקן שחורים, מלטפים את אשכיהם השעירים. היא מספרת על מה שקרה לזוהר, הנהג של השלישה, שהוא עדין נפש ואצילי בעיניה, ובאותו יום היא רואה את בני הנהג בחדר האוכל והוא אומר לה בטון של נזיפה, "שמעתי שאת מדברת עלי."

"לא, אני לא," היא ממלמלת. עוד יומיים עוברים עד שנובטת בה ההחלטה. היא פוסעת במהירות אל עבר ההאנגר של הנהגים. כשהיא פותחת את הדלת לכדי סדק, אחד הנהגים פונה אליה והיא מבקשת ממנו שיקרא לבני הנהג. הוא מגחך וקורא לבני שיבוא. "אני יכולה לדבר איתך בחוץ?" היא שואלת את בני כשהוא מופיע בפתח.

והוא יוצא ועומד מולה במלוא גובהו ואיבריו הארוכים־ארוכים ופניו המרובעים ועיניו הבהירות והסיגריה שהוא מעשן. הוא עומד מולה. "רציתי לשאול אותך," היא אומרת, "אם ההצעה שלך עוד בתוקף." בני הנהג נרתע. נבהל ממנה. היא לא מבינה. האם לא זה מה שהוא רצה? שהיא תסכים? תגיד לו כן? תבוא אליו הביתה כדי שיזיין אותה חמש שעות רצוף? אבל בני הנהג נרתע ממנה. הוא לוקח שאיפה מהסיגריה. מתרחק ממנה.

"לא," הוא אומר. כמעט ממלמל. "לא בתוקף." והוא נכנס בחזרה להאנגר של הנהגים ומשאיר אותה עומדת שם.
היא מסתובבת והולכת חזרה אל המשרד.
היא לא מבינה כלום.

הסיפור פורסם באסופת הסיפורים של אליענה אלמוג ״מבט חטוף אל הנצחי״ שראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אליענה אלמוג .


תגובות פייסבוק