בסיכון גבוה

בימים הארוכים האלה, כשהזמן מזדחל לו בעצלתיים לאורך הקירות ובין המיטות של בית החולים "בני ציון", לעתים נדמה שאפילו נסוג מעט לאחור, קונות אחיזה אצלי בראש מחשבות מיותרות בהחלט בסגנון "מה היה אילו". מיותרות, הנה אני מודה, יותר משעון מטוטלת יפהפה בצורת נמר סיבירי, או מתליון פרת משה רבנו במבחר צבעים זרחניים. אפילו מחשבות מזיקות צצות להן, לא עלינו. מזיקות כמו ידית האחיזה הדקורטיבית הנצמדת בוואקום לגיל השלישי, שכבר גרמה ללקוחה ותיקה שלנו ליפול על רצפת חדר האמבטיה. מפני שהידית הזאת, שעלתה לא מעט, גם בזה אני מודה כאן ועכשיו, לא עשתה את הדבר האחד שנולדה לעשות, והוא להיצמד לקיר החרסינה בצבע בז' עם דוגמת הפרח הקטן, כאילו אין מחר. מובן שקיבלנו את המוצר בחזרה מבלי להגיד מילה, אחרי שביקרתי אצל הלקוחה בזירת האירוע כדי לעמוד על אמיתות הסיפור שמכרה לנו, ולמרות שהידית היתה דבוקה יפה מאוד לקיר האמור חודשיים תמימים לפני שנפלה ולפני שאותה גברת החרתה החזיקה אחריה.

אצלי בראש אין ואקום וכשאין לי דברים לתקתק, בגלל שעכשיו אני בשמירת היריון מאוד מאוד קפדנית — הפרופסור נחמזון בעל השם הבין־לאומי שמנהל אצלנו את המחלקה הוא בית שמאי, וכל אחת שיושבת אצלו על סיכון גבוה שוכבת לפי הוראה שלו באפס מעשה מוחלט — מחשבות מגיעות בהמוניהן. אני מרחמת על העובר שגדל אצלי ברחם כי אני חושבת המון מחשבות חסרות תוחלת ומזיקות בשביל שניים, בשביל שלושה אנשים, אפילו בשביל גדוד, ולא נעים אצלי שם בפנים. לא נעים. גם ככה יש סכנה גדולה, בגילי, לרעלת. לסוכרת. להיפרדות שליה. לפרֵדה מאשליות רומנטיות על חתונות בגני שקמים ליד נחלים עם הרכבי ג'אז רך בקבלות הפנים ופרצי זיקוקים. ללידה מוקדמת. לדיכאון לפני לידה. ואחריה. בכלל, ההיריון שלי הוא בסיכון כל כך גבוה שכל המחלקה נעמדה על הרגליים כשהגעתי. עשו לי קבלת פנים כאילו הייתי הגרף פוטוצקי בכבודו ובעצמו שבא ללדת.

כדי לא לאבד את השפיות או את העובר או גם וגם, פיתחנו לנו הבּנות כאן במחלקה הווי מיוחד. אנחנו קוראות לעצמנו "בנות ציון", שרות שירים להעלאת המוראל כמו בטיול שנתי כשצריך לסחוב עוד קצת בעלייה, בהבדל קטן שאצלנו המשקל נמצא בבטן ולא על הגב, ומכבדות זו את זו בכיבוד שקיבלנו מהבית. אנחנו אוהבות לחקות את הרופאים ואת האחיות שמטפלים בנו ברגע שהם יוצאים מהחדר, בייחוד את פרופסור נחמזון, הקלגס הראשי, ואת מלכה, האחות שהוא מאוהב בה, שיש לה חוש ריח של חזיר והיא יכולה להרגיש שמישהי מהבנות עישנה במרפסת גם אם נעדרה לשבועיים מהמחלקה כי מתחה לעצמה את הפנים. עוד קודם לכן, בחושי החיה החדים שלי אני עצמי, הרגשתי שגם היא מעוניינת להיראות יפה בשביל הפרופסור ומכרתי לה, כשלראשונה בחיי אני מבצעת עסקה כשאני נתונה במצב מאוזן ובסיכון גבוה, מתקן פלסטיק משוכלל, עם חוט שמגיע במבחר צבעים, בשביל להעלים בצורה אלגנטית ומתקדמת את חתימת השפם שלה.

ובינתיים, בצד השני של העיר מר עזרא, הבוס שלי, נכנס לכזאת פאניקה מההיעדרות הכפויה שלי ומהחשש שאלך מעולמו לעולמי, עד שהתחיל להניח תפילין בכל בוקר, וגם נָדר נֶדר שאם אשאר בחיים מכל העסק, הוא יפריש לי לקרן השתלמות. את זה סיפרה לי אשתו הטרייה יחסית בבוקר שבו התחוללה ביניהם מריבת אוהבים. היא באה לבקר אותי בבית החולים מפני שלא ידעה לאן עוד היא יכולה ללכת, וגם ביקשה, כנקמה בבעלה, לחשוף בפני כמה מסודותיו הכמוסים. מר עזרא עצמו משתדל לא להראות כמה הוא לחוץ כשהוא מגיע לבקר אותי בכל יום שלישי לתה של מנחה שמוגש פה בכוסות פלסטיק כחולות נטולות־חן, גם כדי לא להדאיג אותי וגם כדי שלא אנצל את המצב העדין שהוא נקלע אליו בשביל לסחוט ממנו עוד הטבות. גם ככה החברה שלנו, "עסקה מצוינת", נמצאת פיננסית על הקרשים, ולא מעט גופים בעלי־עניין וקצרי רוח כבר שוקלים להתחיל לנשות בנו.

תמיד כשהוא מגיע הוא מביא איתו חדשות חמות ומפולפלות מהעולם החיצון ונותן לי תמונה מלאה ועדכנית של שוק הסחורות העולמי. לצערנו, החברה נמצאת בקשיים לאחרונה גם בגלל הנוהג האכזרי שהשתרש בקרב ציבור הצרכנים כפוי הטובה: קניות באינטרנט. אנשים נעשו קרי לב ומנוכרים, וכבר אינם מעוניינים במגע האישי של המוכרן או המוכרנית הטלפוניים ובשמיניות באוויר שהוא או היא עוֹשֶׂה או עוֹשָׂה כדי שיקנו, כולל לחץ קל, חנופה והתשה. הכול בימינו זה רק אינטרסים. לחיצה על מקשים. הכול תיק־תק. תיק־תק. גם תיקים אנחנו מוכרים. מעור, מעור הפוך ומדמוי עור. בקיצור, האיש היקר אמר לי, שאפילו דיבר כמה פעמים עם הנוכחית שלו על אפשרות שיסגור את החברה, וששניהם יפרשו לבהאמס עד קץ כל הימים.

ובכל זאת, לזכותו של מר עזרא ייאמר שלמרות המצב, הוא תמיד משתדל להגיע אלי עם איזה פריט ביד, בדרך כלל זר פרחים שבילה את הימים הראשונים לחייו באגרטל בביתו שלו. זה יכול להיות גם משהו שנתקענו איתו. תנין ירוק יפה מגומי שהוא גם מעצור לדלת, מעצור מסיבי לדלת שאפשר להשתמש בו גם כמשקולת לניירות או אפילו כנשק להגנה עצמית אם כלו כל הקִצין, ובביקור האחרון, משקולת לניירות שאפשר לאמן את שרירי הידיים באמצעותה. לקראת הלידה הממשמשת ובאה קיבלתי ממנו מארז של שלוש חזיות הנקה עם פטנט רשום עליהן. כל פריט כזה שהוא מעניק לי, הוא עוטף בדרכו המגושמת והמרגשת וכמעט מתעלף ממתח בריא עד שאני מואילה בטובי, הרי בכל זאת זכותי להיות זהירה ואטית עד אימה עכשיו, לפתוח את השי ולצייץ בהתפעלות בשביל שניים.

מר עזרא גם נוטה לפתוח בשיחה עם רופאים הפוקדים את החדר שלנו או עם כאלה החולפים כרוח סערה במסדרון ומנסה להסביר להם בסבלנות חד־סטרית שהוא הבוס הגדול של חברה שאולי שמעו עליה בשם "עסקה מצוינת" ושאם לא שמעו אז חבל על כל רגע שמתבזבז אצלם באיכות חיים נחותה. הרי מי כרופאים המיילדים, מתפייט מר עזרא שלנו, בטח ובטח אלה ממחלקת הסיכון, יודע כמה קשה להגיע בכלל לעולם הזה. אז אם כבר עשית את כל הדרך והצלחת, כדאי לחיות את החיים כמו שצריך ולא לחסוך על טוסטר זול שיקפיץ לך מחר את כל הפיוזים או על מזוודה רכה טרולי מתפרקת שמגיעה לבדה ולא עם עוד שתיים, קטנות יותר, כמו המזוודות אצלנו. אחרי הדברים האלה הוא נוטה לשלוף מכיס המכנסיים שלו כרטיס ביקור שהוא נותן לרופא התורן שהקשיב לו או לכמה מעמיתותי, היולדות בסיכון. לא מן הנמנע שעם עוד כמה כרטיסים שישלוף ושיעניק ברוחב לב, יאחל גם "בקרוב אצלך" לאיזו אחות או מנקה שאכלו, כנראה, מעט יותר מהראוי, יזרוק "שהחיינו" לחלל חדר האשפוז ויבטיח לי, בפעם המאה, לפתוח שמפניה ממש יקרה, בלי נדר, לכשייוולד הילד "שלנו".

דא עקא שלמרות הביקורים העולצים ומצב הרוח הטוב שמר עזרא מנסה להשרות על סביבתו, עוד בטרם נודע לנו ב"עסקה מצוינת" על מצבי העדין, הזמנו, כדרכנו בקודש, סטוק עצום של דברים מיותרים לקראת החורף בניסיון אחרון להציל את החברה הגוועת. והנה, בעוד הסטוק המדובר עושה את דרכו לישראל על פני ימים ויבשות מסין הרחוקה, באותה השעה בדיוק בכירת המוכרניות מוטלת על גבה במיטת בית החולים כאבן שאין לה הופכין, מחכה ללדת משהו (אני, את מין העובר, ביקשתי לא לדעת. גם לי, הרחלי המשרדית הרווקה, מגיעה מדי פעם איזו הפתעה נעימה). הוא אפילו רמז לי בפירוש, האיש היקר, כמה אני חסרה, לו ולקהל הלקוחות. אחת הלקוחות שלי, למשל, שנהגתי להתקשר אליה מדי יום בצהריים, לשוחח איתה על הא, על דא ועל המוצר היומי שלנו, נתקעת ולא יודעת איך להמשיך את היום בלעדי. אחרת הגיעה עד למשרדי החברה כדי לחפש אותי ועושה מרד קניות. הכי הרבה מר עזרא חושש מכך שכל הלקוחות המאוכזבים האלה יזלגו למתחרים ויגלו עולם חדש ונפלא שלא ידעו על קיומו, עם פריסה לשנים־עשר תשלומים במקום השמונה שאצלנו ועם אפשרויות אין־סופיות לחרטה ולקבלת החזר כספי אפילו אחרי חודש (!). גם ככה, כאמור, בכל התקופה האחרונה, כשנמצאתי כרגיל בעבודה כי לא היה לי כלום בבטן שצריך לשמור עליו בשבע עיניים, זו כבר היתה מלחמת להיות־או־לחדול והמילים "פשיטת רגל", גילתה לי תיקי שלנו, שתמיד אוהבת לצותת לו בזמן ההפסקה שלה כשהיא נוגסת בכריך לחם חי קל, כבר לא נשמעות למר עזרא שתי מילים מבהילות שלא קשורות ואף פעם לא תהיינה קשורות אליו.

בוקר טוב, מר עזרא! סוף־סוף, כשהחרב מונחת לך על הצוואר נזכרת כמה טוב שיש רחלי בעולם, למרות שאתה צריך לשלם לה גם נסיעות ופנסיה צוברת כי יום אחד, אחרי ששתתה קצת, במסיבת ראש השנה של המשרד, היא העזה לדפוק עם היד על השולחן ולדרוש את זה, כמו גם הטבות נוספות שתבעה, שלהן אמרת שתסכים רק על גופתך המתה. סוף־סוף הבנת עד כמה האישה הזאת, שחייה תלויים עכשיו על בלימה, היא בשר מבשרו של העסק ועצם מעצמותיו. בכלל, אני חושבת שמאז התקופה שהייתי בזוגיות, והיה לי הקן לציפור שלי (למרות שקובי המשיך לקנן בדירה משלו כדת משה וישראל, אך בל נקדים את המאוחר, זמן הרי יש לי פה בשפע), מר עזרא אולי קצת התאהב בי ואולי קצת הצטער על כך שכל השנים התייחס אלי כאילו הייתי אוויר וכאילו היה לו בקנה עוד גדוד שלם של עובדות מסורות כמוני.

הכוכבת הראשית והבלתי מעורערת של המחשבות המיותרות והמזיקות שלי היא, כאמור, המחשבה "מה היה אילו". בכל "אילו" כזה אני מרגישה את הבטן שלי מתהפכת. בשום אופן זה לא יכול להיות התינוק שבטח נהיה צר לו המקום לתרגילי קרקע. את הבעיטות של העובר שלי, שיחיה, אני מרגישה היטב כבר כמה שבועות. הן הולמות בי מבפנים לא כאילו הוא רוצה לצאת, אלא כאילו הוא לא רוצה להישאר שם עוד. הרי אין די מי שפיר בעולם כדי לתת לו את התחושה שהכול שפיר במקום שהוא עומד להיוולד אליו. אבל גם הקרבה הכפויה לקרביים המתהפכים שלי היא לא פיקניק. האופן שבו אני אוכלת את עצמי מבפנים. החרטות על מה שעוללתי שכבר לא יקימו לתחייה אף אחת בשם מרתה. נקיפות הלב. השלפוחית הרגיזה. ייסורי המצפון, שלפי אחת האמונות הרווחות שוכן בין הלבלב לטחול. כל אלה לוחצים בוודאי על העובר. החשכה ההולכת וסוגרת עליו ככל שאנו מתקדמים, שבוע אחר שבוע. לא אתפלא אם הוא לוקה בהתקפי קלאוסטרופוביה. התינוק שלי. שום מכשיר אולטרסאונד לא ידגים את הבהלה שלו.

וגם לא את שלי, אם כבר מדברים על זה.

מתוך "ככל שיתיר הזמן", מאת אריאלה גולדמינץ, הוצאת "זמורה-ביתן", 2018

אפשר להאזין לפרק, מוקלט באתר של אייקאסט, ספרים מוקלטים בעברית - iCast

תמונה ראשית: קונכייה על שפת הים. תצלום: וולפגנג הסלמן, unsplash.com

Photo by Wolfgang Hasselmann on Unsplash