בריכת בת גלים

אבל אין כמו ימי שישי של קיץ. אמא אורזת סנדוויצ'ים בסל פלסטיק גדול, בתיק השני בגדי ים ומגבות לכולנו ואנחנו הולכים לחנות לפגוש את אבא. בדיוק באחת הוא יסגור את החנות ויחד נחצה את רחוב החלוץ ונחכה לאוטובוס מספר 42 הנוסע לים, כלומר לבת גלים! תוך זמן קצר נהיה שם, נרד מהאוטובוס בכיכר העגולה ואז נלך ברגל את כל אורך שדרות בת גלים. הסלים בידינו, עצי הדקל מרשרשים מעלינו — אולי נעצור רגע ונקנה סברס מתוקים וקרים מהנערים לובשי כפפות הגומי על המדרכה — אין מאושרים מאיתנו בעולם. רחוק, בקצה השני של השדרה עומד הבניין הגבוה והמעוגל ומצפה לנו. עוד מעט קט ואנחנו שם. אבא ואמא קונים כרטיסים ויחד אנחנו חוצים את שער הכניסה לגן עדן. אמא ואני נכנסות למלתחת הנשים ואילו אבא וגדי לזו של הגברים. ניפגש אחר כך בחוץ וקצרי רוח נשעט אל הבריכה. הבריכה. הבריכה. הגדולים ימצאו מקום ישיבה, אולי על ספסלי העץ, הטריבונות המשקיפות אל המים, ואנחנו נשתכשך בבריכת הילדים הרדודה. השמש מסנוורת קצת אך למי אכפת — המים חמימים ומלוחים ונפלאים ותיכף ייקחו אותנו לבריכה הגדולה. אבא ואמא שחיינים מצויינים ואילו אנו רוכבים על גבותיהם ומחזיקים חזק. אני בצווארו של אבא וגדי בזה של אמא. כך אנחנו "שוחים" למים העמוקים, מסתכלים מעלה, אל המקפצה על שלוש קומותיה, ומתפעלים מהקופצים ממנה, בעיקר מאלה הקופצים מגבוה קפיצת ראש. כמו כל ילדי חיפה שמענו את סיפור הזוועה שאינסוף נוסחים לו אך כולם נגמרים במותו של הקופץ. היה פעם נער אמיץ ורב־מעללים שקפץ מהמקפצה ומישהו התגרה בו ופיתה אותו לקפוץ ראש מן הקומה השלישית. הוא קפץ כך אל מותו ומי הבריכה האדימו מדם ראשו הפתוח. באחד מנוסחי הסיפור היו אלה הבריטים שהתערבו איתו על סכום כסף גדול אם יקפוץ, אך בנוסח של אמי מה שחשוב היה שאנחנו לא נעז לקפוץ אף פעם... מאז למדתי לשחות היטב, אך לעולם לא אקפוץ למים. תמיד ארד לבריכה במדרגות.

אחרי השחייה היינו כולנו כמובן רעבים מאוד. הגיע תורם של הסנדוויצ'ים והפירות, ואחר כך המשחקים בחול שבחוף הסמוך לבריכה. המלח על שפתינו ומתייבש על עורינו והחול חם, צורב בכפות הרגליים, והים וסלעיו האזוביים והחלקלקים, וחצי הגשר שנכנס לתוך המים אך לא מוביל לשום מקום, ורק יום שישי ומחר כל היום יחד ועוד מעט נתלבש במלתחות ונשוב הביתה יחד עייפים ומאושרים עד אין קץ.

ברבות השנים הפכו בת גלים והבריכה לסמל לילדות אבודה בכתביהם הספרותיים והממואריים של משוררים וסופרים בני חיפה. דורות של ילדים חיפאים מתגעגעים אליה ומבכים את גורלה המר. כבר עשורים אחדים עומד שלד הבטון של הבניין המעוגל בקצה שדרות בת גלים. קראו לו ה"קזינו" למרות שאף פעם לא שימש להימורים, אך הוא והבריכה הצמודה אליו התפרסמו בערבי מוזיקה לריקודים, הופעות אמנים וקפה־מסעדה, שמשכו רבים וגם א תקציני המנדט הבריטי. כותרת השיר "הקזינו בבת־גלים, אפריל 1983" של נתן זך, היא כעין צופן מכמיר לב, אותו קולטים אלה שהיו ילדים בחיפה בין שנות השלושים והשבעים של המאה הקודמת. "בֵּית־מַדְרֵגוֹת מֻשְׁתָּן", "מוֹשְׁבוֹת אַצּוֹת" ו"בִּנְיָן מִתְמוֹטֵט" משמשים בשיר כשפת ההווה של זך המבוגר והמיואש. בהביטו אל העבר, לעומת זאת, הואנדרש למילים פשוטות בלבד, "שָׁלֵם" ו"יָפֶה":

אֶת שֶׁהָיָה כָּאן אֵי־פַּעַם שָׁלֵם וּמְתֻקָּן וְיָפֶה

לִנְעוּרִים בְּעִיר חוֹף לְחוֹף יָם, מִתְקָן, בִּלְשׁוֹן יָמֵינוּ,

שֶׁאֲנָשִׁים צָחֲקוּ וְשָׂחוּ בּוֹ וּקְצִינִים בְּרִיטִים

אַף לָגְמוּ שֶׁרִי וּבְמַבָּט קוֹלוֹנְיָאלִי סָקְרוּ

אֶת שֶׁתּוֹךְ מִסְפַּר שָׁנִים כְּבָר לֹא נִתָּן יִהְיֶה לְשַׁחְזֵר:

לֹא לָהֶם אַף לֹא לָנוּ הַמַּמְלָכָה.

[...]

אֲשֶׁר נִגְזַר שֶׁיֹּאבַד, אֲפִלּוּ הַכְּאֵב לֹא יְסַיֵּעַ בְּיָדוֹ

לַעֲמֹד עַל תִּלּוֹ וּמֶלַח לֹא יְשַׁמֵּר אֶת שֶׁהָיָה

כִּמְעַט אָהוּב מִנְּשֹא. שָׁעָה יָפָה

הגעגועים לזמנים הטובים מתמזגים בדברי זך עם הידיעה שאפילו ייבנה הקזינו מחדש, אי אפשר יהיה עוד לשמוע את"צלילי אותה תזמורת" ששמע בנעוריו.

שכונת בת גלים, שבלִבה הקזינו, נושקת לחוף במערב העיר במקום המפגש בין ההר לים. אחת השכונות השטוחות הבודדות בחיפה, בת גלים, תוכננה על ידי אדריכל הנוף ריכרד קאופמן, והוקמה בשנות העשרים כשכונת גנים שרחובותיה מסודרים בתבנית שתי וערב, אך רובם ניצבים לים. השכונה משובצת פנינים אדריכליות משנות העשרים והשלושים, אך כשהיינו ילדים הייתה למילה "בת גלים" משמעות אחת ויחידה: הבריכה! בניין הקזינו, שהיה עבורנו חלק אינטגרלי מחוויית הבריכה, נבנה ב־1934 על ידי אדריכל עשיר דמיון בשם אלפרד גולדברגר שעלה ארצה מווינהרק שנה קודם לכן. הוא יצר מבנה בעל שני חלקים המדמים אותו לאונייה עוגנת, קשורה למעגן שעל החוף. החלק הפונה לים, ה"אונייה", מורכב מכעין רפסודה בעלת מרפסת מקורה, תמוכה בעמודים שנוצקו בתוך הים במה שהיה אז חידוש הנדסי מקורי. החלק הפונה לרחוב הוא "תוף" מעוגל וגבוה שבולט מתוך גוף מלבני ומייצג את ה"מעגן" אליו נקשרת, כביכול, ה"אונייה". השדרה הראשית של שכונת בת גלים ניצבת לחוף, פוגשת את הקזינו בדיוק ב"תוף" שבאמצעו, ומחלקת אותו באופן סימטרי מושלם. קופת הכרטיסים והכניסה לאתר היו בתוך אותו "תוף", ולנכנסים בו נתגלתה רצפה עשויה בחלקה לבני זכוכית, שדרכן נראו הגלים המכים בחוף. בתוך מתחם הקזינו הייתה בריכת מים מלוחים שהייתה הבריכה האולימפית הראשונה בארץ, ובימי זוהרה אירחה תחרויות רשמיות. המבנה והבריכה פעלו עד 1972.

קזינו, בת גלים, חיפה

בניין הקזינו בבת גלים, חיפה, כפי שצולם בין 1940 ו-1946. תצלום: ספריית הקונגרס של ארה"ב, דן אדלר, ויקיפדיה

סיפוריו המרירים־מתוקים של יצחק קרונזון, קרדיולוג המתגורר בניו יורק שילדותו עברה בחיפה, מתרפקים על העבר בגעגועים רוויי הומור. באחד מסיפורים אלה משמשת בריכת קיבוץ בה ביקר עם אביו בשנות הארבעים כזרז לתיאור הבריכה האחת שאין כמוה — בריכת בת גלים. אלא שאת הפסקה הארוכה שהוא מקדיש להיזכרות בבריכה הוא ממקם בתוך סוגריים. על פני השטח נראה שהסיבה לסוגריים היא שבת גלים פשוט אינה שייכת למתרחש בשאר הסיפור, אך סביר להניח שיש להם גם מניע פנימי: רק כך, בסוגריים הנתונים בתוך סיפור אחר, ניתן לשמר אתהבריכה כפי שהייתה, שלמה ויפה:

וגם אהבתי מאוד בריכות. (בבת גלים הבריכה רחבה ומוצפת שמש. משני צידיה מתרוממים יציעי עץ צרובי מלח וחמימים שעליהם יושבות משפחות, משתזפות בשמש ואוכלות כריכים ופירות שהובאו מן הבית. מן היציעים היה אפשר לראות את השוחים במים ואת הקופצים ממגדלי הקפיצות, [...] על יד הבריכה הגדולה יש בריכה קטנה לילדים. היא כל כך רדודה, עד שאפשר לשכב במים ולהיתמך בידיים בקרקעית, ולהתקדם כאילו שוחים באמת...) הבריכה של גבעת ברנר הייתה משהו אחר לגמרי.

כמו כל ילד חיפאי שמע גם קרונזון על הנער שקפץ מהמגדל ודמו צבע את מי הבריכה, וגם הוא שוזר בתיאורה את נוסחו שלו לסיפור הקפיצה הגורלית. ברחוב גאולה, שם גדל קרונזון, אמרו שלפני שקפץ אל מותו, אכל הנער אבטיח. כשבטנו נבקעה נתמלאה הבריכה כולה בפלחיו. אולם אימת הפולקלור החיפאי לא מנעה מאיש ליהנות מהבריכה, ממימי הים המלוחים והחמימים שמילאו אותה, מהברזים הקבועים בקיר שהתיזו מים על העומדים בגבם לזרם, מהישיבה למעלה־למעלה על הטריבונות, ומזהב השמש המתנוצץ במים.

האור, התכלת והמלח המשיכו להרנין את ימי הקיץ שלנו כל עוד היה אבי בחיים, כלומר, עד שהייתי בת עשר. אחר כך, נשתנו הזמנים, וגם הנסיעות לבת גלים נפסקו.

מתוך "חיפה אהובתי" מאת נילי שרף גולד, הוצאת "דביר", "כנרת זמורה" ומכון "הקשרים" באוניברסיטת בן גוריון.

תמונה ראשית: שרידי מבנה הקזינו בבת גלים. תצלום: יוס סטיבל, ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי נילי שרף גולד.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על בריכת בת גלים

02
אורי בן אריה

טבלתי בבריכה ב- 1950 ואילך. גם קרונזון מוכר. אם איני טועה היה בתנועה המאוחדת.
הגענו לבריכה מבית חינוך ג' שהיה צמוד לתחנה המכרזית של אג"ד .

03
זוהר בירנבוים

אנחנו מפתח תקוה אבל אבי ז"ל נשלח ללמוד בפנימיה של בית הספר הריאלי והתאהב בחיפה בה גם הכיר את אימי שתבדל לחיים ארוכים . אהבתו הייתה לחוף השקט בבת גלים ולמרות שגרנו בפתח תקוה היינו נוסעים לפחות פעמיים בחודש לחיפה ובת גלים תמיד הייתה חלק מהחוויה . כמובן שזכיתי לשמוע פעמים רבות מספור את סיפור המקפצה המצמרר כמו סיפורי " אלף לילה ולילה " רבים אחרים .