גברדין

בגדים חגיגיים אנחנו קונים בבית רומנו. אבל את המסע אנחנו מתחילים בפלורנטין.

כעבור שנים אני תופס שלאמא יש שיטה בדבר הזה:

בסיבוב הראשון היא נכנסת לכל החנויות בסביבה, מפשפשת בסחורה, בודקת את המחיר וממהרת להסתלק משם. בדרך כלל דולק אחריה הסיטונאי המסכן לאורך עשרות מטרים, מציע לה הנחות מופלגות, נשבע בילדים שלו או בעיניים שלו ש"אין עוד ברחוב כזאת סחורה." אבל אמא אפילו לא מסתובבת אליו.

בסיבוב השני, אחרי שכבר עברנו את פלורנטין ואת לוינסקי ואת העלייה ועוד כמה רחובות בסביבה, אנחנו חוזרים לחנויות שאמא סימנה בראשה בסיבוב הראשון.

אבל ממש לפני החנות הראשונה היא עוצרת. מתלבטת, ממלמלת לעצמה, בוחנת שוב ושוב את הבגדים שזרוקים בחלון הראווה, ואז תופסת אותי ביד ומזהירה שלא אפתח את הפה, שלא אתלונן שצפוף לי או שחם לי ובטח ובטח שלא אתלהב משום בגד שהיא עומדת למדוד לי.

הסיטונאי שאורב בכניסה מקבל אותנו בחיוך של מנצח. הוא אומר לאמא שהיה בטוח שנחזור אליו ושולף את סרט המדידה. אבל אמא ממהרת לצנן את התלהבותו. היא עומדת במרכז החנות, מביטה במדפים הדחוסים במכנסיים זולים ומעקמת את האף. כשהוא מתקרב, היא מרחיקה אותי ממנו ואומרת שבאמת חבל, שהיא לא יודעת מה קרה לו, שכל שנה היא קונה אצלו אבל הוא אף פעם לא היה כל כך יקר. ושוב הוא נשבע שהסחורה שלו הכי טובה ושהמחירים שלו הם כבר אחרי הנחה. "טוב," אומרת אמא ולופתת לי את היד, "אם ככה, אז באמת חבל לי על הזמן."

"רגע גיברת, רגע," הוא משיג אותה בדלת, "בואי שימדוד קודם הילד, אחר כך נעשה עוד הנחה." אמא מסתובבת ומסתכלת לו בעיניים. "שלא תגיד לי אחר כך שאתה עושה רק עשרה אחוז." "בסדר," הוא מסנן, "בסדר, נעשה לך, תקבלי הנחה גיברת."

היא חוזרת למרכז החנות ומעמידה אותי לפניו.  הוא פורש את סרט המדידה, מקיף אותי בזריזות סביב המותניים, שולף את העיפרון מאחורי האוזן ורושם לעצמו כמה מספרים על נייר מזדמן. מיד אחר כך אני נכנס לתא המדידה ומתפשט.

כעבור דקה נכנסת לשם גם אמא עם שלושה זוגות מכנסיים. היא נשארת איתי בתא, דוחפת את האצבעות לרווח הצר שבין הבד לעור הבטן שלי, שואלת את הסיטונאי אם הם מתכווצים בכביסה ומורה לי לעמוד ישר כי זה משגע אותה שאני זז ככה כל הזמן (למרות שאני עומד מולה כמו פסל ממש). "לא גיברת," מבטיח המוכר, "לא מתכווץ הבד הזה גיברת."

המכנסיים השניים היו קצרים מדי. אמא פותחת לי את הכפתורים, מושכת אותם למטה בכוח ושוב מכפתרת, ובכל זאת הם לא מצליחים לכסות את הקרסול. "איתך, זה או שהם קצרים או שהם רחבים מדי," היא מסננת בזעם, "זה סיוט, סיוט לקנות לך מכנסיים." היא מניפה מהרצפה את המכנסיים האחרונים ומבקשת שארים את הרגל.

שלושה חודשים לפני כן, בוקר, צהריים וערב,  הזכירה אמא לאבא שהוא חייב לקנות בגדים לבר מצווה, שכבר מאוחר, שנמאס לה כבר להגיד לו את זה, שהיא לא מבינה למה הוא עושה לה את זה, למה בכוונה הוא מחכה, מענה אותה ככה וגומר לה את החיים. ואחרי שהוא הלך חודשיים וחצי לפני הבר מצווה וקנה לו בגדים לבר מצווה, הוא שוב הלך בפקודת אמא והחליף את הבגדים שקנה לבר מצווה, וככל שקרב מועד הבר מצווה, חזרה והבטיחה אמא שמחר הולכים לקנות גם לי בגדים לבר מצווה ושאם  לא נמצא את הכול ביום אחד אז נצטרך לחזור לשם בפעם השנייה, ושאני לא אעז להתלונן — למרות שאני אף פעם לא מתלונן — שחם לי או שאני עייף או שרע לי, ושאני לא אעשה לה בעיות במדידה כי הבר מצווה הזאת כבר שיגעה אותה לגמרי ואין לה עצבים לאף אחד.

תא המדידה היה מחסן קטן ומאובק שבצד אחד שלו התגבהה ערמה של גיליונות נייר חומים ובצדו השני נערמו סמרטוטים, צעצועים שבורים ושאריות של סבונים ישנים. במרכז התא, מאחורי מחיצת בד מטונפת, הסתתרו השירותים. סירחון השתן שפרץ משם, יחד עם האבק והצפיפות והזיעה של אמא, עשו לי בחילה. אמרתי לאמא שהמכנסיים נוחים לי ושאני מאוד רוצה אותם, אבל היא בדיוק מצאה בהם דפקט: חוט לבן, מיותר, שנתפר איכשהו בין כיס ימין לרוכסן. הסיטונאי המפוחד, על אף מאמציו למצוא הסבר שירגיע את אמא ולמרות התעקשותו כי לא יכול להיות שאצלו יקרה כזה דבר, נאלץ להודות לבסוף שבמקרה הזה באמת מדובר בדפקט קטן.

בחנות הבאה לא נמצאה חולצה שתתאים למכנסיים שיכולים להתאים לבר מצווה, ובחנות השלישית אמא לא מצאה את הסוחר שהכירה ושיכלה לסמוך עליו. המוכר החדש נראה לה שקרן, ואף על פי שהיו שם מכנסיים שמצאו חן בעיניה, העדיפה לא לקנות אצלו. "אם אחר כך יקרה משהו," הסבירה לי כשיצאנו משם, "אם הריצ'רץ' ייקרע לך או שהם יתכווצו בכביסה, הוא לא יחליף לי אותם. אני בכלל לא יודעת אם זאת לא סחורה גנובה, כל מה שיש לו שם. "

בצהריים עצרנו אצל עוזרי בעלייה וקנינו שתייה, אני מיץ גזר ואמא אשכוליות. גמעתי את המיץ המתקתק בלגימה אחת, הסתכלתי על אמא ואמרתי שאני עדיין צמא. "נשתה בבית," פסקה וסילקה ממני את מבטה. "נורא חם היום, לעזאזל. נורא חם," קינחה את הזיעה מהמצח, "כבר הרסה לי את הבריאות הבר מצווה הזאת."

שלוש פעמים בשבוע אני מגיע אליהם, לבית של סבא וסבתא, כדי ללמוד את הפרק שלי בעלייה לתור. סבא השיג לי את המורה הכי הטוב, את הרב חיים שחיתן לפני ארבע־עשרה שנים את אמא ואבא. הוא גם קנה לי את הטלית ואת הכיפה, הראה אותן לאמא וסימן לה עם האצבע שתניח אותן עליי. נעמדתי מולו עם הכיפה הגדולה על הראש, עם הטלית על הכתפיים ועם הסידור הקטן שעל הכריכה שלו מופיע דגם יצוק של בית המקדש מעוטר בצבעי כסף וזהב.

לא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני. הבטתי בפניו המחייכות אליי בציפייה סתומה, מקווה למצוא בהן אות או רמז כלשהו, אבל ידעתי כבר שהישועה לא  תגיע ממנו. למעשה, אף פעם לא שמעתי אותו מדבר. אני מתכוון, ממש מדבר. רוב שעות היום הוא מוטל בכורסה שלו בפינת הסלון ושותק. אבל פעם בכמה זמן הוא בכל זאת אוסף את כוחותיו ונוהם משהו לכיוונה של סבתא. מין רצף מהיר ופסקני של הברות יבשות, כמו מכונת ירייה חלודה: משגר צרור קצר ונרתע לאחור. סבתא מכירה כמובן את השפה שלו וצועקת לו בחזרה בערבית קשה. בדרך כלל הוא מסתפק בנזיפה שלה ומשתתק לעוד כמה שעות. אבל קורה שהוא משיב לה בנהמה איומה משלו ואז מקללת סבתא את יומה השחור, מניחה לעיסוקיה במטבח וממהרת למלא את רצונו.

אצל אדי באופנת לאקי סטאר כבר חשבתי שזה נגמר. המכנסיים, כמו שאמר אדי, היו "אלגנט אמיתי"  וישבו עליי "כמו לפי הזמנה." אמא שלפה אותי מתא המדידה, ביקשה שאעמוד ישר מול הראי, שאפסיק להתנדנד כמו לולב, והתלוננה שהמכנסיים צרים מדי.  אבל אדי לא הראה שום סימן של התרגשות. הוא החליק בידו על שפמו וקבע שזה מתרחב על הגוף.  אמא מלמלה לעצמה שהבד באמת נראה לה אורגינל.  "אצלי את מקבלת רק אורגינל גיברת," מיהר אדי לאשר. היא כבר ביקשה ממנו שיתאים לי חגורה, אבל אז, למרות הניסיון רב השנים שלו, עשה אדי טעות אחת קשה. הוא אמר לאמא שעל ג'ורדאש לא  עושים הנחה. אמא מיהרה לפרום לי את הכפתורים, דחפה לידיים של אדי את המכנסיים ואמרה לו שאצל מירו, השכן שלו, היא יכולה להשיג בדיוק אותו דבר אבל בחמישים אחוז מהמחיר שלו. "אז תלכי למירו גיברת," הוא אמר והחזיר את המכנסיים למדף. "נראה איזה סחורה הוא ייתן לך. ג'ורדאש רק בחלומות תקבלי אצלו."

אצל יפה בבגדי הוליווד אנחנו לא מוצאים מכנסיים במידה שלי. "הפרופורציות שלו לא טובות," מסכמת אותי יפה ומשלחת סילון של עשן דקיק לתוך הפרצוף שלי. "אם את רוצה, תיקחי את המכנס השחור שמדדת לו," היא מציעה לאמא, "ונעשה לו תיקון קטן במותן." אמא מתלבטת לרגע ויפה כבר שולפת את המכנסיים מהמדף: "תבואי בעוד יומיים מותק," היא מתקרבת אליי, "כבר יהיה לך מוכן." אבל אמא לא רוצה לחכות יומיים. הבר מצווה מתקרבת ואסור לנו לחכות לרגע האחרון. "כל הילדים של רבקה כבר מסודרים לבר מצווה שלך," אמרה לי כשיצאנו מהחנות, "ורק אנחנו," היא מגבירה את צעדיה, "בגלל הכבדות של אבא שלך שתמיד מחכה לשנייה האחרונה, עוד אין לנו בגדים. אני שונאת ככה להיכנס ולקנות מהר מהר, העיקר כבר לגמור. אבל את אבא שלך זה לא מעניין, הוא בחנות הראשונה כבר קונה את הכול. טוב לא טוב, יפה לא יפה, זול לא זול, זה לא מעניין אותו. תוך עשר דקות הוא בוחר, משלם  מה שאומרים לו ויוצא. זה לא העיקר, לגמור וללכת," סיכמה ופתחה את דלת הזכוכית של בגדי מונטנה.

את יום כיפור האחרון בילינו בבית הכנסת של סבא. בכל פעם ש"אל מלך יושב" הסתיים, אבא התיישב.  ומיד נעמד. הוא באמת פוחד ממנה, מאמא. "אנשי אמונה אבדו," קורא החזן. "באים בכוח מעשיהם,"  עונים המתפללים. על רגליהם עדיין. בדקתי בסידור: תכף מתחיל "אל מלך" פעם נוספת. בגלל זה הם ממשיכים לעמוד. אבל אבא לא יודע את זה. הוא גם קורא בלי להבין. אני שומע את זה. טרם קראוך עניתֶם במקום עניתָם. אפילו שזה מנוקד. וכל אזנָך זה אזנְך אצלו, ובכל מקום שכתוב אם חל בשבת מוסיפים — למשל, אלוהינו ואלוהי אבותינו רצה נא במנוחתנו —  הוא הוסיף למרות שיום שני היה, ופעמיים העיר לו על זה שמעון חביה שהבת שלו שכבה עם גבר אחר באמצע הסלון חודשיים אחרי החתונה שלה, ובכל פעם שאני רואה אותה בבית הכנסת הפנים שלי בוערות ואני רץ לשטוף אותן במים. אבל בכיפור אסור, אסור שאף טיפה תיגע חס וחלילה בשפתיים, אחרת הכול הלך, לא שווה כלום כל הצום הזה אם טיפת מים אחת נכנסת לפה. בגלל זה אמא מנקה את הפנים בבוקר עם מטלית לחה. אבל אבא אומר שאפשר לצחצח שיניים בלי לבלוע מים, שככה הוא היה עושה עד שהכיר את אמא, ואמא אומרת לו שאם הוא רוצה לעשות צחוק מעצמו אז שכבר ישתה ויאכל ויהיה לגמרי כופר, למה רק לצחצח שיניים? אז אבא שואל אותה בשקט, בלי שסבא ישמע, אם היא חושבת שלאלוהים זה באמת חשוב, הסירחון הזה שיוצא לכולם מהפה, אם זאת נראית לה המטרה של הצום או שצריך גם להפעיל קצת את הראש לפעמים.

ניסו מבגדי מונטנה עמד והקשיב בדממה לדרישות של אמא. כשהיא סיימה לדבר הוא הניח את כוס הקפה השחור על הדלפק, נעלם לדקה ארוכה במחסן ושב משם עם המכנסיים המנצחים. "זה דוקר," אמרתי ברגע שעלה עליי הבד. "ששש... תשתוק רגע!" גערה בי אמא בשקט וכרעה על הברכיים. "אין ברירה," היא לחשה לעצמה, "אין ברירה." ידיה גיששו בי, קשות ומשוועות להצלה. "נצטרך שהם יעשו לך פה עוד חור, תכניס קצת את הבטן!" מתחה בכוח את החגורה. "אבל אתה לא תוכל להכניס כל הערב... זה גם יהרוס את הבד," קמה ושלפה אותי מתא המדידה.

בכל פעם שהרגשתי שאני לא יכול יותר, שאני נשבר, שהצום הזה קשה לי מדי, הסתכלתי על ניסים תשובה. הבן שלו נהרג לפני כמה שנים בצבא ומאז הוא קונה בכל שנה את ספר כל נדרי. תמיד הוא מתחיל עם חמש מאות לירות ובסוף קונה את הספר באלפיים.  כל שנה יש מישהו אחר שמתחרה בו על הספר הזה, אבל כולם יודעים שתשובה אף פעם לא יוותר. בשנתיים האחרונות, מאז שאשתו חלתה בסרטן, הוא קונה גם את פתיחת ההיכל. כבר לא אכפת לו מהכסף שלו. הוא רוצה את הדברים הכי יקרים, הכי קרובים לאלוהים. כשהחזן מזמין אותו לפתוח את ההיכל הוא מניח את תיק הטלית ואת הסידור על הכיסא, נעזר ביד של סבא כדי לטפס אל ארון הקודש, מסיט לצדדים את הפרוכת, פותח באיטיות את דלתות הארון, מביט בספרים הקדושים, העגולים — אני מיד מדמיין את הרימונים שארכיב עליהם בשמחת תורה — ואז עוטף את ראשו בטלית, נוגע בספרים בידיים רועדות ונושא תפילה חרישית שנשמעת רק בינו לבין המקום. אני תמיד מסתכל ברגע הזה על אשתו החולה ועל שתי הבנות שלו בעזרת הנשים. רואה איך כל הנשים האחרות זזות ומפלסות להן דרך לשורה הראשונה ואיך הן עומדות שם ובוכות, ואשתו, רק היא מכל הנשים, ראשה עטוף במטפחת שחורה, שולחת ממקומה שתי ידיים לבנות אל בעלה או אל ההיכל שהוא פתח בשבילה כדי שתבקש מאלוהים שירפא את הסרטן שלה.

"למה הוא עומד ככה?" הצביע ניסו על רגליי הפשוקות. "תעמוד ישר!" פקדה אמא, "הוא צריך לראות מה לעשות עם החגורה שלך." "זה דוקר," מחיתי, אבל בכל זאת סגרתי את הרגליים. הצריבה הייתה נוראית. בלתי נסבלת. הבד הסגול, הכהה, האטום, היה שזור נקודות זוהרות שדקרו כמו אלפי סיכות חדות. ידעתי שהעור שלי כבר אדום לגמרי,והמחשבה על הסיכות האלה, שעוקצות את הרגליים הנפוחות, וששום דבר שאומר או אעשה לא ישנה כי סוף סוף מצאנו מכנסיים מתאימים, ושבמשך כל הבר מצווה אני אצטרך לעמוד ולהפריד אותם מעל העור באצבעות, וכשיגישו את הבורקס במילוי בשר טחון  —  טוב, אולי מהמנה הזאת היא בכל זאת תתעלם — אבל כשיגישו את הלשון ברוטב פטריות היא תכריח אותי לשבת, כי על מנה עיקרית היא בחיים לא תוותר, ובטח שלא בבר מצווה שלי, אז כשכל זה עבר לי ככה במהירות בראש, יצא לי מהגרון שיעול קשה שהוריד גם כמה דמעות.

הרגליים רעדו לי ולא ידעתי אם זה מחולשה או מבושה. בכל זאת נאחזתי בכיסא שלפניי ומשכתי את עצמי לעמידה. כתמים שחורים נדדו לנגד עיניי כמו עננים קטנים. נשמתי עמוק, מתרכז בנשימה, רק בנשימה, כמו שלימדו בשיעור עזרה ראשונה, ולאט לאט הפכו העננים לאפורים ולבנים ושוב פתחתי את הספר, אבל לא במקום הנכון כנראה: שערי גאולה, שערי גילה, שערי דיצה... רצים מהר על כל השערים ותמיד יש מישהו, אני חושב שזה שמעון חביה שמרים את הקול, צועק ממש את שערי ועד טוב, דווקא ועד טוב מכל השערים, ואחר כך אני תמיד קצת במתח לראות אם גם השנה יצעקו כולם ביחד את שערי פרנסה טובה ומתפלא שזה יותר חשוב מכל השערים האחרים, אפילו יותר משערי רפואה שלמה, שאת זה אומר ניסים תשובה בקול מאוד חזק, אבל גם קצת שבור.

"איזה בד זה?" שאלה את ניסו.

"גברדין," הוא ענה. "בהתחלה זה באמת קצת דוקר, אבל מתרגלים לזה צ'יק צ'ק. בבר מצווה הוא כבר ירקוד לך כמו פרד אסטר," חייך וטפח על לחיִי.

"כי אני לא רוצה שהוא יעשה לי סיוט את הבר מצווה הזאת," אמרה אמא. "גיברת," התרה בה ניסו, "אני לבן שלי לקחתי בדיוק מכנסיים כאלו. מה, אני הייתי נותן לו משהו שהוא יסבול ממנו?"

"טוב," התרצתה אמא, "בוא תסדר לו את החגורה ותראה אם יש לך חולצה מתאימה. כבר הרסה לי את הבריאות הבר מצווה הזאת."

אני הולך ונחלש, כבר מטושטש, הספר מפרפר בידיים הרועדות, אני סוגר ופותח, סוגר ופותח בשפתיים יבשות, בראש דחוס, כבד כמו כדור בלי אוויר, מסוחרר, צמא, צם צמא, מוטל מעורפל על  הכיסא, נברשת ענקית צונחת על פניי מהתקרה,  נושם עמוק, שואף בפה פתוח לרווחה, אוויר עשיר וקל נכנס, חודר, מתרחב בריאותיי, עשרות נורות מרחפות כמו בלרינות לבנות, דקות צוואר ועדינות, נושרות, נושאות אותי מכאן, הכול מוכן אבל אני צמא, ניחר, סחרחר, באים אליי כולם, כולם אליי, מסתכלים בי טוב־טוב, מזל טוב, מסתכלים, לא שומעים, צועקים, ידיים על אוזניים גיטרה ותופים, חולצות מנצנצות ועגילים סגולים, שחור, ארוך כמו נחש על הרצפה זוחל למיקרופון, אלפי אורות תלויים מהתקרה בכדורים, ייקחו אותי, ירימו על כיסא, עוגה שלוש קומות עם מרציפן לוחות הברית, נרות כתומים בסידורי פרחים עם מפיות של בד אדום בתוך כוסות זכוכית, לספור רק שמונה סיבובים ואז במצח, ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, לקשור הכול חזק באצבעות, לקשור את המילים שכל הזמן באות, עפות, עופות שלמים על מגשים, שוכבים, מקושטים פלחים של תפוזים לחים, חצי אגס שוכב לו מת בבר של המתוקים, דוקר, אורות מסנוורים, בוער בעור, שקט, מתחּ בַּפָנִים,

קהל נכבד ואורחים יקרים.

מתוך ״שברים פשוטים״, מאת משה עזוז. פרדס הוצאה לאור, 2020.

תמונה ראשית: ובסוף יהיו מכנסיים. תצלום: כריסטופר ג׳פרי, unsplash.com

Photo by Christopher Jeffrey on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי משה עזוז.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערובסוף יהיו מכנסיים. תצלום: כריסטופר ג׳פרי, unsplash.com


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על גברדין