גורים

כל אימת שהיה מגיע הרגע להוציא תינוק מבית היתומים היו הכלבים במכלאה הומים באי-נחת. אַנְחֵל השומר היה מפייס אותם בשאריות לחם רטוב בחלב, לוקח שמיכה לעטוף בה את הרך, וסוגר אחריו את שער הברזל. נושא את מטענו המוגן, הוא היה פוסע בזהירות בין נחלי השופכין שבמורד שכונת צריפי העץ לעבר מקום ההמתנה למיניבוס לשדה התעופה.

איש מנוסעי המיניבוס העשן והצבעוני לא תהה מעולם למעשיו של הגבר נושא החבילה העטופה בשמיכה ישנה, כי תהייה לא הייתה מתכונותיו של אותו בליל מיוזע של משרתות עייפות, פועלים שבורי-גב ורוכלות עמוסות סלי פירות ריחניים. מבטיהם האטומים לא הופנו אל התינוק, כפי שלא התעכבו על הסיסמאות הלאומניות שעל מורדות ההרים הסלעיים לצד הדרך. שמותיהם של מועמדים בבחירות, המלצות לאימהות מיניקות, קריאות לעם לאהוב את הצבא, כולם זכו לסריקה קשת-יום. עיני האנשים היו מסננות רק את מה שמוכר או חשוד. לעיתים, היו ציוצי התינוק קוטעים את הההמולה המודממת הזו. אנחל היה עוצר את סערת-הבכי המתקרבת באמצעות זרת רטובת-סוכר שהיה ממהר לתחוב לפה השוקולדי הקטן.

אינסוף העצירות, המהמורות ופיצוצי צינור המפלט החלוד הסתימו בחריקת בלמים עם ההגעה לשדה-התעופה. מהתחנה ועד לבית-הנתיבות היה אנחל מפלס את דרכו מבעד לעננת הילדים העזובים. נחיל זבי-חוטם ומאובקי-ברכיים זה היה ממלא את מגרש החניה בצעקות. היו שהתחננו למטבע של עשרה סנטווס והיו שפנו לנהגי המכוניות בהצעה עיקשת "אשמור לך עליה! אשמור לך עליה!". בקפידה של אדם נבער היה אנחל בודק את המסמכים בתיק הקרטון הדק שתחת זרועו. אחד לאחד הוא היה סופר את גליונות הנוטריון הצהבהבים, בודק את החותמות, את החתימות, את בולי האגרה והמס. כאשר היה משתכנע שדבר לא חסר, היה מתמקד מבטו האינדיאני העייף בתצפית חסרת-תנועה על דלת הנוסעים המגיעים, ממתין לצאת "החתומים מטה". הוא היה שולח שתי אצבעות ארוכות ומסדר את שיערו המבריק לבל יישמט על מצחו, מחליק את הקמטים במקטורן שהותאם למידתו בידיו הזקנות של חייט שכונתי ומסדר את השמיכה כך שפניו של התינוק יוותרו גלויים ליוצאים מהבנין. לא היה לאנחל כל קושי לזהות את הנוסעים המבוקשים. בדרך כלל היו אלה בני-זוג אמריקאים בגיל העמידה, לבושים בפריטים שהוזמנו מתוך קטלוגים של בגדים טרופיים, שהציעו את כל הדרוש למסעות צילום תנינים בפלורידה או לדיג בביצות לואיזיאנה. כך היו חוקרי הג'ונגל המגוהצים וחסרי הציוד הללו ממצמצים בעיניהם הקטנות, מתקשים לעמוד בשמש שמחוץ לבית הנתיבות. חוטמיהם הכפתוריים היו מתכווצים בפגשם את אוירה המבעבע של הארץ, ובשרם הוורוד היה מעלה ברק של זיהוי בעיני אנחל.

בפינה מקורה בקצה הבנין היו מתבצעים החילופין. ידיים שחומות מעבירות מסמכים וחבילה אנושית קטנה, ידיים חוורות, ענודות טבעת קולג', שולפות מעטפה משרדית עבה, ואחרות, מוכתמות לפי גילן אך מטופחות בקפידה, אוספות אליהן את התמורה, מקלפות את עטיפתה ומגלות את הילד. הגוף הקטן, שממנו משתרבבות גפיים דקות נדמה לבובת-משחק שמוטת אברים. וכעת הוא היה אחוז בזרועות הורים חדשים, שהסתיידו במהלך שנים של המתנה, ודמו לתמוכות עץ או לחלקי עגורנים. כאבי צידן החיצוני של דלתות וועדות-האימוץ והעצות-לרגע של בעלי תכניות-האירוח ברדיו ובטלוויזיה לא היה בהם כדי להכשיר את ההורים לרכות הבוטחת של האחיזה בתינוק שזה עתה הגיע.

אנחל, ומד ומעטפתו בידו, היה נזכר בכלבלבים, גושים רכים שזה עתה נפלטו בתום עיסוי של רחם אימם.

עוד מיניבוס ועוד מהמורות וטלטלות ברחובות לא סלולים ואנחל מגיע לבתי העץ הצומחים לצד הנהר. שטרות מחליפים ידיים והמעטפה מידלדלת. סל קש מתמלא בגורי כלבים בני יומם. שבעה, שמונה או עשרה חופנים של פרווה, שאנחל מוכר בקרנות הרחוב לנהגים ולעוברי-אורח. ידיו הגמישות, שאצבעותיהן נראות כבעלות אין-ספור פרקים, מרימות שניים או שלושה גורים כדי להציגם לקונים אפשריים. הכלבלבים מביטים סביבם בערנות שקטה, לפותים בחזותיהם ושכמותיהם, נתונים במין עול של אצבעות אדם, וראשיהם מלוטפים באגודליו של אנחל. לרגליו נותרים יתר הגורים, שקטים כנחשים מכושפים בסלם, ממתינים לתורם להיאסף אל-על ביד בוטחת ולהיות מוצעים גם הם. מכל מנה כזו אנחל מותיר לעצמו גור או שניים מהחזקים שמאותרים בעינו הבוחנת. הוא חוזר איתם לחדרו ליד שער בית-היתומים, לכמה שבועות של האכלה אישית זהירה ושיטתית, בטרם יצטרפו לאוכלוסיה הגדלה והולכת מאחורי צריפו של אנחל.

במכלאה המאולתרת אפשר למצוא צאצאים של כלבי משטרה, של כלבי המשמר הנשיאותי, של כלבי הבולשת ובהם כלבי המחלקה למלחמה בסמים, כלבי המכס והכוחות המיוחדים. וגם לא נפקד מקומם של כלבי האריסטוקרטיה. חברי הקונגרס, בעלי האדמות שתרמו מבלי דעת את שומרי אחוזותיהם כמו את רועי הבקר שלהם, בנקאים בעלי בתי-נופש בהרים וקציני צבא שאמצו את הדוברמן ההכרחי להשלמת דמותם הקשוחה לפי הסרטים האמריקאיים, כולם תרמו את חלקם. כך היה דמו של עדר הכלבים מייצג את מיטב האומה. מאידך, לא נשכחו המעמדות הפחות מבורכים כי דם זה היה מדולל תמיד על ידי הגרועים שבכלבי הרחוב במפגשים מזדמנים: בטיולי אחר צהריים עם המשרתים המטפלים בהם, בלילות ארוכים של שמירה בשערים ובכל הזדמנות שטופת-יחום אחרת. כלבי הביבים והאשפתות, בתי-החזה המהלכים בקושי הלוחמים על קיומם עד טיפת כוחם האחרונה, היו גורמים לצאצאי הזדווגויותיהם עם טהורי הגזע להיות בעלי תכונות מושחזות. האמיצים הפכו לחסרי עכבות מול סכנה, הערניים היו לדרוכים תמידית, והתוקפניים היו למריחי דם. עמיתיהם למכלאה, לעומת זאת, הצאצאים של בעלי המזג הנוח, שמאז ומעולם היו מתכרבלים לרגלי אדוניהם ומלקקים את פניהם של ילדי הבית, הפכו לטרף קל במאבק הטבעי המסלים מדור לדור. מכלאת הכלבים של אנחל הייתה מעין מעבדה גנטית מרוכזת שבה היו שדרות הציבור חוצות זו את זו שוב ושוב. התוצאה הייתה אנטגרציה כלבית, לאור היום ותחת ירח הלילה, בקולניות ובלי בושה.

בית היתומים שכן במורד שכונה צפופה. הילדים היו יתומים לפי מובנה של המילה בארצות הדלות. ילד היה מגיע למקום אחרי שאביו המזדמן חלף בבית, ובכוחה של אותה מקריות שהביאה אותו עזב לבלי שוב. בדרך כלל, בלתה אימו את ימיה בעבודה בחלק האחורי של חנות שכונתית, שהייתה מכולת וגם בר. יש שהייתה מוכרת שעועית אדומה או בקבוקי גוארו - האלכוהול המקומי העז, ולעיתים הייתה משכירה את גופה כדי לקנות את מעט השעועית לאותו ערב. הצטברות מוראות הדלות היום-יומית או הפגזה של מחלות, משפעת דרך שחפת ועד למחלות מין, היו מביאים את האמהות להפקיד ילד או תינוק בלתי-נמנע נוסף בבית-היתומים. כך היו היתומים פונים לעשות את צעדיהם הראשונים במסלול שתחנתו האחרונה הוצבה הרבה לפני היוולדם: גם הם היו עתידים להיות מולידי יתומים בעננת אלכוהול בצריפים שליד בית ילדותם המגודר. בידי אנחל היו מפקידות את ילדיהן אותן אימהות שהתביישו לגשת לכומר חמור-הסבר שניהל את המקום, נשים שידעו שהן כבר ניצלו את חלקן בסעד האלוהי של הכנסיה או שראו בשער השחור פתח-שכחה זמין. השומר היה מעביר לידי המוסד את המבוגרים יותר וכן את אלה שיכלו להיקלט במקום. את היתרה הוא היה משאיר לעצמו.

כך חלפו דורות רבים של תינוקות לא רצויים וכלבים לא מתוכננים. לילות שבהם היו מופיעות אימהות מעבר לגדר וקוראות בנחישות חרישית: "אנחל! אנחל!", וגורמות לכלבים להתנפל על הגדר בשיניים נוטפות ריר. תינוקות נמסרו ונמכרו, כלבים נקנו, נמכרו או גדלו במכלאה. התערובת הבלתי-ניתנת לשחזור של הגזעים במכלאה בעבעה והלכה. נביחותיהם הגרוניות של הכלבים כל אימת שאנחל היה יוצא בדרכו לשדה התעופה נעשו תובעניות מתינוק לתינוק.

באחד הלילות הרטובים, לאחר ערב של גשם ששטף את בתי השכונה ובצע לעצמו חתיכה בוצית מהמורד, שוכני המכלאה געשו במיוחד. באותו בוקר יצא אנחל למסלולו הקבוע. התלוותה אליו האם בת הארבע-עשרה, יחד עם אימה, שראתה אותה הולכת בעקבותיה בתערובת של בושה וחוסר הפתעה. אחרי מילוי מדוקדק של ההליכים החוקיים אצל הנוטריון במרכז העיר, חזרו השלושה לשכונה, ואנחל קיבל את התינוק ויצא לשדה התעופה. בסוף יומו שב אנחל עם גור כלבים שחרחר, ששיניו הקטנות כבר הספיקו להותיר בכף ידו כתובת קעקע, תמונה מופשטת של קווקווים אדומים.

לאחר שהניח את הגור על מיטתו, יצא לחצר כדי לשטוף את פצעיו. בעודו עומד בפיסוק על שתי אבנים חשוכות בשלולית שלרגלי הברז, הוא שמע את גדר הרשת של המכלאה מתאמצת להדוף את הכלבים התוקפים אותה. הוא לא הספיק לעצור את זרם המים הקרים. זרועו נקרעה ממקומה על ידי לסתות פלדה. טלפיים חרשו בבשר גבו והוא התמוטט, מנסה לגונן על פניו בידו השלמה. חושי הטרף של תוקפיו הובילו אותם אל בטנו וצווארו הגלויים ועד מהרה הוא פרפר חרישית והאדים לא רק את השלולית אלא גם את זרמי המים הקטנים שחפשו להם דרך בחריצים שחרשה עבורם סערת הגשם במורד ההר.

 

תורגם מספרדית על ידי יורם מלצר.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פניקס מונטניה.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערגור. תצלום: ליסה וידמאייר.


תגובות פייסבוק