דו-לשוני במידה פתולוגית

אני עדיין זוכר בבירור את היום שבו חזר אבי מהעבודה ואמר לי, בעודו חולץ את נעליו בכניסה, שרשם אותי לספרייה וגם לקורס בשפה האנגלית, במרכז החלוצים המקומי (pionirski centar). אכן, הייתי חלוץ, בן שבע. המנוי לספרייה מצא חן בעיניי, אבל לגבי הקורס באנגלית לא הייתי נלהב כל כך – חששתי שיקצץ בזמן המשחקים. לא היה מנוס: פעמיים בשבוע צעדתי לבדי אל מה שנקרא מרכז החלוצים, ובשעה שהמתנתי לתחילת השיעור באנגלית, עילעלתי באוסף ספרי הילדים. עודי יכול לשחזר את סידור החדר ואת ריח הספרים בציפוי הניילון. בכיתה היינו מאזינים לקלטות של שיחות מזויפות (“How do you do! My name is Nigel! What is your name?”) שלאחר מכן היינו צריכים לשחזר. גם שרנו שירים. אחד השירים שלמדתי אז, שמילותיו עוד זכורות לי, הפציר בנו לתפוס כוכב נופל, לשים אותו בכיס, לשמור אותו ליום גשום. לא ממש הבנתי איך כוכב נופל אמור לעזור בעניין הגשם.

אבל ימים גשומים מטאפוריים אמנם באו כשאהבַתי לספרים והאנגלית שלמדתי נעשו נחוצים. (כי כשהצרות מתרבות להכעיס, לא יזיק קצת אור כוכבים בכיס.) באביב של שנת 1992 פרצה מלחמת בוסניה ותפסה אותי בעיצומו של מסע בארצות הברית. משיקגו, התחנה האחרונה במסע שלי, הייתי אמור לטוס בחזרה הביתה ב-1 במאי, 1992. אבל זמן קצר לפני ההמראה החלטתי – לאחר התלבטות ממושכת ומייסרת – לא לחזור לעיר מגוריי ולהישאר בשיקגו, שבה אני גר עד היום. אילו טסתי הייתי נוחת בסרייבו ב-2 במאי, יום תחילתו של המצור.

הגעתי לארצות הברית כעיתונאי צעיר עם כמה פרסומים בפרוזה ובשירה. בגיל עשרים ושבע כבר הייתי סופר לכל דבר. למעשה, קובץ סיפורים שלי היה אמור להתפרסם בסרייבו בקיץ ההוא, כך שתכננתי לחזור כדי ללוות אותו. זה היה אמור להיות ספרי הראשון, אבל הוא לא ראה אור מעולם, וכתב היד התנדף, יחד עם המו"ל ועם חלק ניכר מחיי הקודמים.

בשיקגו לא היו לי לא כסף, לא משפחה, לא עבודה, לא ויזה, לא תכניות ולא שום רעיון מה לעשות. בין לילה, אנגלית-התיירים הסבירה שלי נעשתה בלתי-מספקת. כל מיני מוזרויות לשוניות שהיו עשויות להיתפס כחינניות אצל עיתונאי זר צעיר, נהפכו לסימני זרוּת נחרצת אצל מהגר – מה שהפכתי להיות. תיירים, מעצם הגדרתם, תמיד חוזרים אל המקום שממנו באו, וגם אל שפתם. המהגר, לעומת זאת, נאלץ לחיות בהקשר לשוני חדש. לא יכולתי לחזור אל הבוסנית, שפת האם שלי, לא רק משום שלא חזרתי לבוסניה, אלא משום שהשפה השתנתה במהירות בנסיבות היסטוריות אלימות – אנשים שדיברו אותה עשו זאת בנסיבות ובתנאים שונים לחלוטין מאלה שאני היכרתי. מילים וביטויים בוסניים חדשים נולדו מתוך חוויית המלחמה, והרגשתי שאין לי זכות להשתמש במילים האלה שנרכשו תמורת מחיר יקר כל כך. לא יכולתי להמשיך לכתוב בבוסנית.

בו בזמן, האנגלית שלי הספיקה אך בקושי לתפעול חיי האמריקנים החדשים, קל וחומר לכתיבה. עבודתי החוקית הראשונה היתה לעבור מדלת לדלת ולעשות נפשות לארגון גרינפיס, משלח-יד שהנחיל לי נער בן תשע-עשרה בשם ג'ים, שהיה בעניין של סקייטבורד, משחקי וידאו ואמירת “Cool!”. בשלב מסוים, אחרי שקצת עליתי לו על העצבים, שאל אותי: "איך זה שאתה אף פעם לא משתמש בתוויות יידוע?" 1 בסבלנות כאובה הסברתי לו שבשפות הסלאביות אין תוויות יידוע וכנראה ייקח לי זמן ללמוד לעשות את זה כראוי. אבל זה לא הסתכם בתוויות יידוע. אני זוכר שצפיתי בתוכנית הלילה של דייויד לטרמן, ולא היה לי מושג על מה הוא מדבר, רק בהיתי בעגמומיות בזמן שחברַי התפוצצו מצחוק. חלק מהבדיחות שלו דרשו ידע בבייסבול, שלא היה לי כלל; באחרות היתה התייחסות ברורה – לכולם חוץ ממני – לידוען כלשהו. כדי להבין בדיחה אדם זקוק לגישה אל ההיבט המרמז, האסוציאטיבי של השפה, שמתבסס כל-כולו על הֶקשר ועל ידע משותף. אבל אני הייתי מסוגל רק לזהות צורות דקדוקיות ומילים פה ושם.

כך התחוור לי שלא אהיה מסוגל לכתוב בבוסנית בעתיד הנראה לעין מאחר שהמלחמה חוללה בשפה שינויים שלא יכולתי לתפוס, ושלא אהיה מסוגל לכתוב באנגלית עד שאשלוט בה כמו יליד המקום. נאלצתי להודות בתבוסתי ולחדול מלנסות לכתוב בכל אחת משתי השפות. בכל זאת נתתי לעצמי ארכה של חמש שנים לכתוב סיפור ראוי לפרסום באנגלית. שנת היעד היתה 1997, והתחלתי לקרוא כל מה שיכולתי להניח עליו את ידי, כיוון שזו היתה הדרך היחידה שהיכרתי לרכוש את השפה הספרותית שנזקקתי לה לשם כתיבה. קראתי וקראתי, בהתחלה תוך סימון מילים בדף כדי לבדוק אותן לאחר מכן במילון אוקספורד למתקדמים, שהבאתי אתי. חזרתי וקראתי עתה רבים מהספרים שקראתי בתרגום בחיי הקודמים, שהאהוב עלי ביניהם היה 'לוליטה' של נבוקוב. היו מילים רבות כל כך לסמן בכל עמוד של 'לוליטה' עד שהתחלתי לערוך רשימות מילים על כרטיסים, מאות מילים. מלבד הקריאה עבדתי עבור גרינפיס, כלומר הייתי צריך לדבר אל אמריקנים על סף דלתם. חלקם אפילו לא פתחו את הדלת, אבל רבים כן עשו זאת ודיברו אתי, שאלו אותי שאלות, השיבו על שלי. בחישוב גס, בשנתיים וחצי שבהן הפצתי את בשורת גרינפיס בשיקגו ובפרווריה, החלפתי מילים עם 10,000 איש לפחות. עברתי קורס בזק במעמד הביניים האמריקני, למדתי את התבניות ואת קצב הדיבור שלהם, התיידדתי עם אוצר המילים שלהם, התחלתי להבחין בין משלבים שונים. אני זוכר שהשתמשתי במילים (מיאון, עבדקן) שמצאתי אצל נבוקוב בשיחה עם אנשים בפרוור של שיקגו; הם לא הבינו, חשבו שמדובר במילה זרה. פעם מישהו פתח את הדלת בחיוך גדול שנמחק מהר ואמר: "אוי! חשבתי שאתה מישהו אחר." ואני אמרתי: "אני מישהו אחר."

בימים (הגשומים) ההם חלמתי לפעמים חלומות שבהם אנשים דיברו אנגלית והייתי קולט את זה בתוך החלום וזה נראה לי מוזר ומטריד. בדומה לכך, הייתי תופס את עצמי זוכר באנגלית שיחות וארועים עם חברים ובני משפחה, שיכלו להתרחש רק בבוסנית. זה היה מבלבל, בלשון המעטה. עכשיו אני סבור שמה שקרה הוא שהלא-מודע שלי התאנגלז. ההשתקעות המוחלטת, היומיומית, קל וחומר עם הקריאה והעבודה בשפה החדשה, שיחקה תפקיד מרכזי, אבל מעין משבר נפשי – שהרי כל זה התרחש בעיצומה של המלחמה בבוסניה – מן הסתם החליש את הגנותי הנפשיות, ופתח לרווחה את הלא-מודע שלי כדי שהשפה האנגלית תוכל להיכנס ולהרגיש בבית. רק אם השפה מוטמעת עמוק בתוך הלא-מודע שלך, תוכל לכתוב בה באופן יצירתי. בשפת האם ההטמעה הזו מתרחשת בילדות המוקדמת, ואילו שפה זרה צריכה לרסק את שערי המוח לפני שתוכל להתמקם. את השער שלי ניפצה המלחמה.

כך או כך, לא יכולתי לקרוא את הכמויות שהיו נחוצות לי משום שעבדתי, לכן נרשמתי לתואר שני באנגלית באוניברסיטת נורת'ווסטרן במטרה היחידה לקרוא יותר, ובאופן שיטתי יותר. לקחתי הלוואה ענקית (שעוד לא סיימתי להחזיר) לתשלום שכר הלימוד ונרשמתי לשיעורים בכוונה לקרוא יצירות מתולדות הספרות האנגלית, לרענן את המוכּרות, לגלות חדשות, להשלים חורים בהשכלה. למדתי צ'וסר ודרמה של הרנסאנס, קראתי שירה מודרנית ועכשווית, מילאתי ערימות של כרטיסים. כתבתי עבודות סמינריוניות, לעתים קרובות בלי תוויות יידוע; נהניתי מגישה לספרייה אוניברסיטאית טובה מאוד; במעבדת המחשבים יכולתי לעיין בגירסה המקוונת של מילון אוקספורד לאנגלית, כמו גם לעלעל בגירסה המקוונת של כל מחזות שקספיר. פעם נפרדתי מבחורה שחשבה שיש בינינו משהו רציני כי, כמו שאמרתי לה, הייתי זקוק ליותר זמן כדי לקרוא את שקספיר. הסקס היה בסדר גמור, אבל המלך ליר היה יותר טוב.

התכוונתי להמשיך לדוקטורט כדי לקרוא עוד, כי סברתי שיש חוסרים בידע שלי בספרות אנגלית. לא למדתי את ספרות המאה השמונה-עשרה (פופ, דפו, סוויפט וכו') ולא את הרומנטיים, אוצר המילים שלי היה מוגבל, והאמנתי שאני זקוק לעוד זמן לפני שאכתוב את היצירה הראשונה שלי. אבל לא התקבלתי לתכנית הדוקטורט בנורת'ווסטרן, ובהתקף ייאוש, כמה שנים לפני פקיעת הארכּה השרירותית שהענקתי לעצמי, כתבתי את הסיפור הראשון שלי באנגלית: "חוג הריגול של זורגֶה". במהלך כתיבתו השתמשתי במילים שלא ממש היכרתי במודע. הייתי בודק אותן אחרי שכתבתי אותן והן היו בדיוק מה שרציתי – השפה האנגלית הוטמעה עמוק בלא-מודע שלי. מאז אני כותב באנגלית.

ובערך באותו הזמן חזרתי לכתוב בבוסנית: התחלתי לפרסם טור בכתב עת בסרייבו. השיבה הזאת איפשרה לי לספוג את השינויים שחלו בשפתי ולבחון אותם בכתיבתי, וכך לחדש את המגע לא רק עם שפת אמי אלא גם עם המציאות הבוסנית. מאז אני כותב בבוסנית.

וכך נעשיתי דו-לשוני במידה פתולוגית.

לעתים קרובות אומרים לי שאני מצוי בין שפות ותרבויות. לתפיסתי (הדו-לשונית) זו טענה חסרת בסיס: חלל הביניים אינו יכול להיות אלא חלל ריק, תָּחום בשפה מכל צד, כמו קיר. אבל מוח אינו יכול להיות ריק משפה, החלל שאנחנו עוסקים בו אינו חלל-ביניים ואיננו ריק, אלא מאוכלס בכפילות ובצפיפות, לפחות פי שניים מן התוכן הכלול במוח חד-לשוני. בעולם חד-ממדי, ניתן לייצג אובייקטים רב-ממדיים בממד אחד בלבד – בעולם חד-ממדי קתדרלה נראית כמו נקודה. בדומה לכך, מוח חד-לשוני פשוט אינו מסוגל לקלוט את המורכבות של מוח רב-לשוני, שבו כל אובייקט או מושג מתקיים במלאות בדיוק באותו חלל שבו כל השפות הקיימות חופפות ומשפיעות זו על זו. מחקרים שנערכו על ילדים דו-לשוניים גילו שהמוח שלהם מחווט באופן שונה במקצת ומסוגל לשקול אפשרויות לשוניות (וקונספטואליות) במהירות רבה כל כך עד שהן נדמות בו-זמניות. הם חושבים מהר יותר, והם יודעים ברמה לא-מודעת שתמיד יש יותר מאפשרות אחת, יותר מתשובה אחת לכל שאלה. הם יודעים שיש יותר מאמת אחת. לכן אנשים דו-לשוניים, דו-תרבותיים, תמיד חשודים בעיני הרודנות, ולכן היא שואפת לסלק אותם מהחד-מציאות שהפאשיזם תמיד משתוקק אליה.

מושג הלשון הטהורה יכול להתקיים רק במוח חד-לשוני, שבו ניתן לצמצם את מורכבויות העולם לפשטות של נקודה. במוח רב-לשוני, לעומת זאת, יש שיח מתמיד בין כמה וכמה אפשרויות, מאחר שבתוכו הלשון אינה אלא משא ומתן אינסופי.

מכאן נובע שבמובן מסוים כל ספרות היא רב-לשונית. בכל טקסט ספרותי מִשלבים מתערבים זה בזה ויש שפע אפשרויות ודו-משמעויות. אין שפה אחת שנובעת ממקור יחידי. מדובר תמיד במאמץ קולקטיבי אדיר שאינו נבלם בגבולות או בחומות. כל השפות חופפות או נשפכות זו לזו, בדיוק כמו בני האדם.

 

תרגמה מאנגלית: טל ניצן

טל ניצן תרגמה את ספרו של אלכסנדר המון 'פרויקט לזרוס' (כנרת זב''מ / הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2010).

Courtesy of Specimen. The Babel Review of Translations. www.specimen.press

© 2016 Aleksandar Hemon
© 2016 Specimen

תמונה ראשית: בוקר מוקדם בעיר סרייבו, בוסניה. תצלום: אוסקר סודרלונד, unsplash.com

Photo by Oscar Söderlund on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלכסנדר המון.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על דו-לשוני במידה פתולוגית

01
אביב

קטע יפה.
בפסקה האחרונה ישנה סתירה לוגית מסוימת: אם כל ספרות היא רב-לשונית, ואם אין שפה שנובעת ממקור יחידי, נובע מכך שכל אדם חד-לשוני הוא בעצם רב-לשוני. מה גם שלא רק בטקסט ספרותי ״משלבים מתערבים זה בזה ויש שפע אפשרויות ודו-משמעויות״, כי אם גם בשפה הדבורה.

03
purpleyaler

בדיוק מה שאני חשבתי.
בעצם גם שפה יחידה לא עשויה מקשה אחת, אלא רבדים רבדים של הקשרים חברתיים שונים. נראה שגם הבוסנית התפצלה לשתי שפות שונות- בוסנית של לפני המלחמה ובוסנית שלאחריה. אדם שידבר בשתי השפות האלו הוא בעצם דו לשוני במידה מסוימת.

04
יהודית אדר

נידמה לי שקראתי את כל ספריו של אלכסנדר המון,שנכתבו בעברית. שניים בטוח,שלישי לא בטוחה שיש בעברית.באשר לשמות הספרים זיכרוני בשמות נהיה קשה מיום ליום. אך זוכרת את כתיבתו ששבתה את ליבי וישנה גם "נקודה" יהודית באחד מהם.וגם התוכן ,אך בעיקר הכתיבה הומור,אנושיות,רגשות,מחשבות פילוסופיות עונג.וגם ראיתי צילום שלו והוא מאד סקסי