דו-קרב בצהרי יום

באשר לדו-קרב שנערך בצהרי היום הדעות חלוקות והגרסאות מרובות.

לפי הגרסה הראשונה נעמדו השניים גב אל גב, כמנהג המסורת, והחלו לצעוד, אך תחת שייעצרו לאחר מספר מוסכם של צעדים המשיכו משום מה ללכת, איש איש לדרכו, קטֵנים ונעלמים, בדרכם להישמט אל מעבר לְאופק בלתי מושג, שדוק אדמדם וחווריין – פגר שמש שכמו החל מעלה צחנה איומה – כבר החל להתפשט בשוליו.

לפי הגרסה השנייה רק מחצית מן הגרסה הראשונה קולעת למה שנתרחש באמת; שכן נכון הדבר שהראשון – שפנה מערבה – המשיך לצעוד ולא טרח להסתובב אל אויבו, וכל זאת מסיבה עלומה שאפשר רק לנחשה (אולי שכח את ההקשר בו היה מצוי, ונזכר בסידור דחוף שהמתין לו בעיר הסמוכה שהשתרעה אל מול עיניו; אולי מילאה את ליבו משאלת מוות סמויה, ולכן הוכה בתדהמה ובאכזבה כשהכדור המיוחל לא פילח את גבו; ואולי הוטעה לחשוב, למראה השמש שהחלה לשקוע מול עיניו, שכל תכליתו לצעוד לעברה ולטבוע, מאושר ואבוד, בבבואתה הבוערת); אולם השני – שפנה מזרחה – אכן הסתובב מערבה, כמסוכם וכמצופה, באקדח שלוף ודרוך אל יריבו המושבע, ולא ירה מסיבה לא נודעת (אולי רצה לירות ולממש את זממו, אך התגלה מעצור באקדחו; אולי, משראה את גבו של הראשון – ולא את פניו – ממשיך הלאה ממנו ומתרחק, נשתכחה ממנו עילת מחלוקתם האיומה ונתמלא ליבו, מבלי שביקש וכמו בעל כורחו, חמלה משונה; ואולי אותו עצמו – ולא את הראשון – רדפה משאלת מוות סמויה, ועל כן ממילא לא התכוון לירות ורק שלף את אקדחו על מנת לדרבן את הראשון לנקב את בשרו מהר ככל שניתן).

הגרסה השלישית נבדלת משתי הראשונות, לכל הפחות בהקשרה החיצוני; שכן לפי גרסה זו הסתובבו שניהם זה אל זה, כמוסכם, אך משום מה לא ירו, ואת הטעם לכך ממילא נוכל רק לנחש (ובכל זאת ננסה: אולי חשו, במקריות מפליאה שאפסות סיכוייה הסטטיסטית אינה מבטלת כליל את אפשרותה הנדירה להתממש, בהבל הריק של אירוע זה, וייתכן שנבעתו בו-זמנית לא מהמחשבה על הפסדם בדו-קרב ועל מותם הנקלה, אלא דווקא מהרהור הבזק שתקפם בדבר רגשות האשם ונקיפות המצפון שוודאי ייסרו אותם עד שעת מותם אם יוכרזו כמנצחים).

בגרסה הרביעית הסתובבו שניהם, תלו – לשבריר שנייה – מבטים תועים ומבוהלים זה בפני זה, ומתוך אינסטינקט הישרדותי – לא בהכרח מתוך לב שלם – שחררו ירייה בודדת זה לעברו של זה, ומשהחטיאו שבה אליהם שפיות דעתם, שהועכרה כליל בעקבות המריבה הנוראה שגרמה לכל האירוע המשונה להתרחש מלכתחילה, והסתלקו מהמקום נבוכים ונכלמים בלא אומר ודברים.

הגרסה החמישית, שיש המתעקשים להחזיק בה למרות שאינה תואמת עדויות לפיהן יום לאחר מכן נצפה לפחות אחד מהשניים מהלך, שלם ובריא, בעיבורה של העיר, היא במובן מה היפוכה המדויק – והעצוב – של הגרסה הרביעית: הירייה ששחרר כל אחד משני הניצים הייתה מדויקת, וחדרה היישר ללב בעל דבבו, וכעבור שבריר שנייה התמוטטו שניהם ומתו בו במקום.

הגרסה השישית דומה לראשונה, אך מופרכת ממנה אפילו יותר; לפי גרסה זו, הסתובבו השניים זה אל זה, אך תחת שיישמע קול הנפץ מבשר הרעות החלו השניים לצעוד זה לעבר זה, חלפו איש על פני מבקש נפשו, והמשיכו הלאה בדרכם – הראשון, שצעד מזרחה לפני שהסתובב, נעלם בקצה האופק המערבי, והשני, שפסע מערבה לפני שהסתובב, נבלע באשד האופק המזרחי ולא נודע כי בא אל קרבו. גם מגרסה זו, תמוהה ככל שתהיה, ניתן בהחלט לחלץ הסבר אפשרי (ייתכן שמשהסתובבו תקפם לפתע צער עז ואמפתיה לקורבנם המיועד וצוררם המובהק, ועל מנת להביע את הזדהותם הפתאומית והאנושית עם מי שאך לפני רגע קט ביקשו לרצוח נפש החלו לפסוע, במחווה סמלית והרת משמעות, איש אל מקומו של רעהו, ואף הגדילו לעשות והמשיכו ללכת מעבר לכך, כלו ביקשו להעמיק ולחדור אל מלוא דמותו השלמה והעגולה של מי שאך לפני רגע קט נתפס בקווים הגסים ביותר, כדמות מטילה מורא האוחזת אקדח).

הגרסה השביעית והשמינית איומות באותה מידה, ויש הסבורים שאין הן אלא וריאציות ריאליסטיות לגרסה השנייה, שכשלעצמה אינה אלא חלום הבל אוטופי שהמאמינים בהיתכנותה לוקים בשיגעון: בראשונה מבין שתיהן, כלומר השביעית, הסתובב הראשון, ומשהבחין שאויבו ממשיך לצעוד ואינו מסתובב כמצופה, לא השתהה לרגע וירה בגבו, מתענג על קולותיו של הגוסס, שחרחר אל מול עיניו את נשימותיו האחרונות והמסרבות. בשנייה, היינו בשמינית, קרה ההפך הגמור – השני הוא שירה, מתוך רשע טהור, בגבו של הראשון, כשחיוך נבזי וחסר מצפון מתפשט על פניו ומאיים להטביע את ראשו כולו תחתיו.

הגרסה התשיעית היא, אולי, העצובה ביותר, שכן במסגרתה נשמעה ירייה אחת ויחידה – איננו יודעים אם מקורה באקדחו של הראשון או באקדחו של השני – שפגעה בטעות באחד המתקהלים החפים מפשע שבאו לצפות במחזה המסקרן.

הגרסה העשירית היא מופלאה אך מוגזמת מידי, ועל כן נציין אותה בקצרה, שכן הפירוט העודף עלול לפגום באמינותה הנמוכה ממילא: לפי גרסה זו הצופה הסקרן מהגרסה התשיעית, שנורה בטעות, כלל לא היה חף מפשע, ומשום כך מותו לא היה פרי המקרה, אלא תוכנן היטב על ידי שני המשתתפים, שביימו דו-קרב מתוך ששיערו אל נכון שזה שביקשו להרגו יימצא בקרב המתקהלים. נסיבות המוות, שהתראו אפוא כפרי המקרה, סייעו לשניהם לקבל עונש קל יחסית, שכן רחמיהם של השופטים נכמרו על שני האומללים, שהעמידו פני מתייסרים לאור התאונה המבעיתה שגרמו, כביכול, בלא כוונת מכוון.

את שאר הגרסאות (לפחות עוד עשר במספר, ולפי גרסה אחרת – אפילו אחת עשרה) אנו מעדיפים שלא לפרט, שכן אין ברצוננו לייגע שלא לצורך את הקורא הטוב והנאמן שהחזיק מעמד עד כה. נאמר רק את הדבר הבא: אם נותר כתם דם בזירה הרי שמזמן זרתהו הרוח לכל רוח, ולפיכך אין בידנו שום אפשרות מעשית לשלול באופן מוחלט אף אחת מעשר הגרסאות שפירטנו – או את עשר הנותרות, עליהן דילגנו, ואולי אחת עשרה.

עמית קרביץ חוקר ומלמד פילוסופיה ב-Ludwig-Maximilians-Universität שבמינכן. פרסם מאמרים רבים בגרמנית ובאנגלית על קאנט והאידאליזם הגרמני. ספרו "אלוהי הדברים הרעים. עמנואל קאנט על רוע ותאודיצאה" ראה אור בשנת 2019 בהוצאת מאגנס

תמונה ראשית: ומיד הירייה. תצלום: מקס קליינן, unsplash.com

Photo by Max Kleinen on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עמית קרביץ.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערומיד הירייה. תצלום: מקס קליינן, unsplash.com


תגובות פייסבוק