דינוזאורים בגן עדן

"לא היו שום דינוזאורים בגן עדן," נחרה דלית בבוז והביטה מטה בפסלון שיצר גדי בידיו.

 

הילדים היו עסוקים בכיתה ושקדו על הכנת דגם של גן העדן כפי שתיארו אותו לאחר שבעת ימי הבריאה. הדגם של גן העדן ניצב בארגז חול שנבנה במיוחד בכניסה לכיתה בשביל טקס קבלת ספר התורה. כל ילד בחר בצמח או בחיה שרצה להכין בשביל הדגם, וגדי בחר בדינוזאור האהוב עליו, ברונטוזאורוס.  הוא היה עסוק בפיסול הדינוזאור בפלסטלינה ירוקה כשניגשה אליו דלית עם הכרזתה הנחרצת.

"בטח שהיו," ענה גדי מבלי להביט בה.

דלית בחרה להכין פרחים צבעוניים, ואף על פי שגדי ידע שבגן עדן היו הרבה פרחים, הוא לא היה בטוח אם פרחים הולכים לגן עדן, ובסופו של דבר היה זה אותו המקום. דבר אחד שבו כן היה בטוח הוא שהדינוזאורים הלכו לגן עדן.

"הם יותר זקנים מכל שאר החיות שנמצאות שם, בגלל זה הם נכחדו," הוא המשיך וחייך בניצחון לנוכח טיעונו המוצק. "ואם הם נכחדו זה אומר שהם בגן עדן."

"זה לא כתוב בתורה," אמרה דלית בהיסוס וסלסלה את עלי הכותרת של פרח הנייר שהחזיקה בידה. "וחוץ מזה, בהתחלה גן עדן היה רק לחיים, לא למתים."

גדי חכך בראשו לרגע, שוקל את העובדות השונות. היה צדק כלשהו בדבריה. ביום השמיני לבריאה ודאי עוד לא היו אנשים או חיות שמתו והגיעו לגן עדן. אולי גן העדן עוד לא היה אז גן עדן למתים, אלא רק לחיים. אבל דינוזאורים היו זקנים יותר מחתולים, כלבים, ואפילו דובים, וכל אותן חיות נכחו בגן העדן המזערי שהקימו הילדים.

"גם חדי־קרן לא כתובים בתורה, ואני אפילו לא בטוח אם הם היו קיימים אי פעם, ועינת מכינה חד־קרן, אז תעזבי אותי בשקט." הוא סובב את גבו אליה והמשיך בפיסול צווארו הארוך של הזוחל העתיק.

דלית הסתובבה במחאה והסתלקה, וגררה שובל של ניירות קרפ אחריה כמו זנב סוס צבעוני.

גדי הכיר את כל סוגי הדינוזאורים הקיימים. או נכון יותר, שהתקיימו. אחיה של אמו, דוד יהונתן, הביא לו ספר על דינוזאורים ליום הולדתו השישי. אף על פי שהיה כתוב באנגלית, למד את כל שמות הדינוזאורים בעזרת אמו, שלימדה אותו לקרוא את האלף בית הלטיני שבו השתמשו במקסיקו. במהרה החל לקרוא לא רק את שמותיהם, אלא גם את התיאור שהיה כתוב מתחת לכל תמונה. הוא לא הבין את מרבית המילים, אבל לא היה אכפת לו. השמות היו החלק החשוב. הוא התאהב בברונטוזאורוס ארוך הצוואר ונעים ההליכות, ונהג לשרבט אותו בצבעים ובגדלים שונים בכל מחברותיו. הוא ידע זמן רב לפני טקס קבלת ספר התורה שזאת החיה שאותה ייצור לגן העדן.

ילדי כיתה ב' היו נרגשים לקראת טקס קבלת ספר התורה. מובן שלמרביתם היה ספר תנ"ך בבית, אך קבלת ספר התורה בבית הספר, עם האותיות הגדולות והאיורים הצבעוניים, הביאה איתה  הרגשה של בגרות. כשהיה גדי עדיין בגן הילדים בקיבוץ, נהגו המטפלות להשמיע לילדים קלטת של סיפורי התנ"ך במהלך מנוחת הצהריים. הסיפורים נדמו לגדי לאגדות, מלאים בנחשים מדברים, ענקים מפחידים, אוניות ענק עמוסות בבעלי חיים, לווייתנים מפלצתיים שבלעו אנשים בעודם בחיים, מלאכים ועוד שלל יצורים מופלאים. עכשיו ילמדו על כל אותן המעשיות בשיעור בבית הספר.

כמה שבועות לפני חג שמחת תורה החלו ההכנות לטקס חלוקת ספר התורה, שאליו הוזמנו כל ההורים והמשפחות. למרות דגם גן העדן וההמולה סביבו, הדבר שריגש מכל את מרבית הילדים היה הכיסוי לספר התורה. כל אם הייתה צריכה לקשט את כיסוי הבד של ספר התורה של ילדה, וגדי ידע שאמו ישבה כל לילה ורקמה דוגמאות על עטיפת הבד הכחולה. הוא בחר עמה את חוטי הרקמה במחסן הבגדים של הקיבוץ. סגול, כחול, צהוב,ורוד ותכלת. כמוה, גם הוא אהב המון צבעים, וכמה שיותר — יותר טוב. הוא ידע שהייתה זאת הסיבה ששמע את דודה צילה אומרת פעם לדוד יקי שאמו "מתלבשת כמו תוכי." אך לא היה לו אכפת מכך.

אביו לא היה איש של צבעים, פרט לצבע הכחול של בגדי העבודה הקיבוציים, והאדום העמוק, שהיה גון עורו הצרוב תמיד מהשמש.

"רותי, את בטוחה שהצבעים האלה מתאימים לעטיפה של ספר תורה?" הוא שאל כשסידרה את סלילי החוטים הצבעוניים בשורה על שולחן הקפה בסלון.

"הם מתאימים כי גדי בחר אותם, דוד," היא ענתה, הפכה את עטיפת הבד הכחולה בידיה וסימנה עליה בגיר. "וזה ספר התורה שלו".

" אני יודע, אבל זה לא יותר מדי צבעים?"

" איך יכולים להיות יותר מדי צבעים?" שאלה, והניחה את השרוול על ברכיה ואת גיר הסימון על השולחן.

"את יודעת למה אני מתכוון," הוא נשף והחזיר את מבטו אל מסך הטלוויזיה.

"ואתה יודע למה אני מתכוונת," היא ענתה, הושיטה ידה אל סליל החוט הסגול וגזרה ממנו פיסת חוט. גדי ישב בערסל הצבעוני בגינה, ספר הדינוזאורים פתוח על ברכיו. הדינוזאורים שהיו מצוירים בספר היו בני מיליוני שנים, וגדי תהה היכן הם עכשיו ואם אי פעם תיארו לעצמם שלא יהיו עוד. בשיעור גיאוגרפיה אמרה המורה שישראל נמצאת על השבר הסורי־אפריקני ושפעם הייתה חלק מאפריקה, וגדי חשב איזה כיף יכול היה להיות אלמלא אותו השבר. אם ישראל הייתה עדיין חלק מאפריקה, ופילים וג'ירפות היו עניין שבשגרה, אולי אז כל השכנים שלנו לא היו שונאים אותנו ורוצים במותנו. אולי אז לא היו כל כך הרבה רובים, טנקים ומטוסים שצורחים כל הזמן בשמים, אלא רק חניתות וקשתות, שנראו לו קצת פחות קטלניים. הוא חיבק את הספר אל חזהו ואחז בשולי הערסל, עוטף עצמו כמו גולם צבעוני, מדמיין בעיני רוחו את השבר הסורי־אפריקני. אולי יום אחד מהשבר הזה יצאו עוד פעם דינוזאורים ויראו כמה הכול השתנה פה כשהם נעלמו. ואולי הם יוכלו לעזור לצה"ל, וחיילים ירכבו עליהם וכולם יפחדו מהם ואז לא יהיו עוד מלחמות.

יום לפני הטקס התנדב גדי ללכת לעזור לסבתא צביה בבית הקברות. הוא ידע שגלי לא רצתה ללכת והיה לו מניע סודי משלו — הוא רצה לחפש חלזונות בדרך, שאותם יוכל להוסיף לדגם של גן העדן ברגע האחרון, ולחפש כמה צמחים בשרניים, אותם זכר שראה בבית הקברות.

"הם דומים לעצים ולשיחים מהספר שלי," הראה לאמו, כששאלה אותו מדוע הוא רוצה ללכת לבית הקברות.

"אתה מתרגש?" שאלה אותו סבתא צביה כשנכנסו בשעריו של בית הקברות. גדי היה מאוכזב כי לא מצאו אף לא חילזון אחד ב"ארץ החלזונות". כנראה היה זה המחסור בגשם.

"קצת," ענה גדי. האמת היא שרק דאג מתגובתו של אביו כשיראה את הדינוזאור שהכין.

"יופי," אמרה סבתא צביה.

"הכנתי דינוזאור מפלסטלינה," הוסיף כשפסעו לעבר הבקתה.

"דינוזאור? למה?" שאלה בבלבול.

"עשינו דגם של גן העדן בארגז חול בכניסה לכיתה," השיב.  "וכל אחד היה צריך להכין משהו מסיפור הבריאה. אז הכנתי דינוזאור."

"בההההה," פעתה שמשונה כששמעה אותם מתקרבים.

"בהתחלה רציתי להכין את שמשונה, אבל אז חשבתי שאם היא הייתה בגן עדן היא בטח הייתה אוכלת את כל הפירות מעץ הדעת לפני שחווה הייתה מספיקה אפילו לראות אותם."

"אה," פלטה סבתא צביה. היא הגיעה ראשונה אל דלת הבקתה ובחנה שני ארגזי קרטון, שהיו מלאים בקופסאות שחורות וקטנות ובהן שתילים שונים. "לא בדיוק מה שביקשתי, אבל מה  אפשר לצפות מאברם," היא מלמלה ורכנה לבדוק את השתילים. שמשונה לעסה כמה פרחים שהביא עמו גדי.

"את חושבת שהיו דינוזאורים בגן עדן, סבתא?" שאל גדי והביט בשערה הלבן, שהיה קלוע לצמה שניצבה מול פניו כעת שרכנה על הקרקע.

"מה?" היא שאלה, התרוממה וניגבה את ידיה במכנסיה.

"אם היו דינוזאורים בגן עדן. דלית אומרת שלא היו."

סבתא צביה תחבה את ידה אל כיס מכנסיה הימני והוציאה צרור מפתחות, ואז הפנתה את גבה אל גדי ופתחה את המנעול שעל בריח הדלת.

"אני לא יודעת," מלמלה והדפה את הבריח בכוח.

"אבל מה נראה לך?" הפציר גדי.

בימים האחרונים ניסה לגבש תמונה של גן העדן מפיסות מידע שאסף מאנשים שונים.

"הוא מלא באנשים טובים," ענתה לו גלי כששאל אותה, וכמובן לא עזרה בכלום.

"הוא שופע צמחים, מלא בפרחים, פרפרים ומים," הגתה אמו בעודה מביטה באגם דרך חלון המטבח. היא נשפה עשן דרך רשת הברזל והסתובבה להביט בגדי. "איך אתה חושב שהוא נראה?"

"אני לא בטוח," ענה, מקמט את אפו. "אבל אני אוהב את גן העדן שלך".

היא חייכה.

"הוא כמו יער ענק שגדל מתוך העננים," אמרה לו איה, אחת מחברותיו הטובות. לאיה היו דמיון מפותח ונפש יצירתית. היא וגדי נהגו להשוות ציורים בכיתה, וגדי חש מין זיקה בלתי מוסברת אליה.

"כמה פעמים אני צריך להגיד לך לא להפריע לי כשאני צופה בחדשות?" הייתה תשובתו של אביו. גן העדן בשבילו היה בוודאי מורכב מערמות אין־סופיות של עיתונים ומשדרי חדשות נצחיים על מסכי ענק.

"אני לא חושבת על דברים כאלה," ענתה לבסוף סבתא צביה, נכנסה אל הבקתה ומשכה בחוט שהיה מחובר למנורה בתקרה.  מנורה קטנה נדלקה מעל לראשה והיא מיהרה וניגשה אל שולחן הכלים, חוטפת משפך ומחטטת בין הכלים הפזורים עליו.

"מה זאת אומרת?" שאל גדי בפליאה. לכל אחד אמור להיות איזשהו רעיון של גן העדן. כמו צבע אהוב או טעם של גלידה. סבתא בטח חשבה על זה פעם, אולי כשהייתה ילדה.

"אני לא חושבת על המקום הזה," הפטירה, הרימה את קטן והושיטה אותו לגדי. "בוא, צריך לשתול את השתילים לפני שינבלו".

" למה?" המשיך גדי, פוסע אחריה.

היא הרימה את אחד הארגזים, וגדי הביט בלחייה הסמוקות כשהזדקפה והסיטה כמה שערות אפורות מפניה בנשיפה.

"קח כמה שתילים מהארגז השני," הורתה לגדי, "ובוא אחריי."

גדי התכופף ולקח חמישה שתילים, חיבק אותם אל גופו ואז קם ומיהר בעקבותיה של סבתא צביה, שנבלעה כבר בצללים הירוקים המרקדים. שמשונה, שחשבה שהוא מביא לה עוד חטיפים, פעתה במרץ וחרצה לשונה לעברו, אך הוא חלף על פניה במהירות. הוא ראה אותה פונה לחלקת הוותיקים, ואז נעצרת ליד קבר אפור ומניחה את ארגז הקרטון לצדו. הוא מיהר  אחריה, וכשהיה מרחק צעדים ספורים ממנה האט והביט על השם שעל המצבה. רחל פועל. הוא זכר את הקשישה במעומעם מחלוקת השי שעשו הילדים בכל שנה בראש השנה. הילדים התווכחו ביניהם מי יביא את השי לחג לביתה של רחל פועל מכיוון שפחדו להיכנס אליו. היא הייתה מעשנת כבדה, מקומטת ואפרורית, שמעולם לא הוציאה מילה מפיה. אף על פי שהייתה חברה ותיקה של סבתא צביה, מעולם לא שמע אותה מדברת על רחל או מזכירה את שמה.

סבתא צביה החלה לחפור סביב הקבר בעזרת האת הקטן,  והוציאה צמחים יבשים שנשתלו שם קודם.

"תעשב קצת מסביב," אמרה לגדי בלי להביט בו.

גדי הניח את השתילים מידיו והחל למשוך יבליות ופרחי בר קטנים שצמחו סביב הקבר ובין העציצים.

"היו לרחל ילדים?" שאל.

"לא."

"משפחה?"

"לא היה לה אף אחד," אמרה סבתא צביה בטון חד.

"את חושבת שהיא בגן עדן?" שאל גדי לפתע. הוא נדהם מהשאלה כמעט כמו סבתו. סבתא צביה הפנתה אליו את ראשה לפתע, ועיניה הכחולות ברקו באור מוזר.

"אני לא יודעת," ענתה לבסוף, החזירה את מבטה אל האת ודקרה את האדמה בחדות.

"אז את חושבת שהיא בגיהינום?" המשיך, וידע שאם הגיע עד כאן עליו להמשיך עד שיקבל תשובה.

"לא, לא," הפטירה ונענעה את ראשה. "זה לא שאני לא יודעת איפה היא. היא לא כאן, זה מה שחשוב, זאת האמת. בקשר  לגן עדן אני לא יודעת." היא נאנחה והושיטה את ידה אל אחד השתילים. "אני לא יודעת אם הוא קיים."

"אבל..." התחיל גדי למלמל.

הוא לא לקח את האפשרות הזאת בחשבון. הוא לא הצליח למצוא מה להגיד, שום ראיה חותכת להציג, שתוכיח לסבתא צביה שיש גן עדן ושאולי רחל פועל נמצאת בו. הרי אפילו הדינוזאורים לא היו כתובים בתורה, גלי אמרה לו זאת בעצמה, למרות הספר שהביא לו דוד יהונתן, שמראה בבירור שהיו קיימים. הוא נזכר בדבריה הנוספים של אמו כשדיברו על גן העדן סביב שולחן המטבח.

"אני חושבת שכל אדם יוצר את גן העדן שלו," הסבירה. "ככה גן העדן הוא בדיוק מה שאתה רוצה שיהיה. הוא נוצר במיוחד בשבילך."

גדי הבין לפתע שאם התיאוריה הזאת נכונה, ואמו צדקה בדרך כלל, אז אם אתה לא מאמין בגן העדן ואפילו לא חשבת עליו פעם אחת בחייך, לא יהיה שם דבר בשבילך.

"למה את חושבת שהוא לא אמיתי?" שאל לבסוף בקול חלש.

"אני לא חושבת שאני יכולה להאמין בו," ענתה, הוציאה את השתיל מהעציץ הקטן והניחה אותו בגומחה שחפרה. "ואני לא חושבת שרחל הייתה מסוגלת להאמין בו גם." היא כיסתה את שורשיו ואז הושיטה לגדי את המשפך.

"תמלא בזה קצת מים ותשקה אותו," אמרה והתרוממה לאט ובכבדות לא אופיינית לה. "אני ממשיכה שם," הצביעה אל עבר עוד קבר אפרורי. היא הרימה את ארגז השתילים ופסעה בין הקברים, משאירה את גדי עם המשפך ואין־סוף שאלות. הוא  קם ופסע בחזרה אל הבקתה, ידו החופשייה מרפרפת על שיחים ועצים בהיסח דעת.

שמשונה הייתה עסוקה בלגימת מים מהדלי. היא הרימה את חוטמה מהמים, קווצות שערה הלבן נוטפות מים, עורה הוורוד מציץ מבין השערות. היא התעטשה, מתיזה ענן של נתזים שהתלקח מיד בכל צבעי הקשת.

"לבריאות," אמר גדי ופסע לעבר הברז שמאחוריה. "רק אל תצטנני."

העז דילגה במקום, חושבת שגדי ייקח אותה לסיבוב בבית הקברות, גן העדן הפרטי שלה.

"כשתמותי, תבטיחי לי שתחפשי אותי בגן עדן," אמר בעודו ממלא את המשפך. "אני בטח ארכב על דינוזאור," הוסיף, מהנהן בראשו. "אני מבטיח שאחפש אותך," פסק בחיוך ומיהר בחזרה אל הקבר.

 

אמו התעקשה שילבש לטקס אחת מחולצות יום השישי שלו.  חולצה מכופתרת בצבע תכלת, שאותה עזרה לו להכניס לתוך מכנסי הקורדרוי החומות שלו. גדי לא היה בטוח מה שנא יותר — חולצות מכופתרות או מכנסי קורדרוי. הוא היה אסיר תודה שיום שישי חל רק פעם בשבוע.

"אתה רוצה להיראות מכובד כשיקריאו את השם שלך ותעלה לבמה לקבל את ספר התורה," אמרה, הרימה את הסיגריה שלה מהמאפרה שעל שולחן המטבח וינקה ממנה. היא פלטה עשן לעבר חלון המטבח, בוחנת את גדי ומסמנת לו בידה להסתובב.

"חכה," ציוותה, הניחה את הסיגריה בחזרה במאפרה ופסעה אל הכיור. היא הרטיבה את כף ידה ואז העבירה אותה על ראשו של גדי, מחליקה את שערו הפרוע.

"אני לא יכול לנשום בחולצה הזאת," התלונן גדי ופרם את הכפתור העליון.

"אם אבא שלך מסוגל ללבוש את חולצת יום שישי היפה שלו, גם אתה יכול," אמרה. "אתה יכול להשאיר כפתור אחד פתוח אם זה עוזר. אבל רק אחד."

אביו ישב על הספה בסלון, לבוש חולצה לבנה מכופתרת ומכנסי קורדרוי שחורים. הוא צפה בחדשות אחר הצהריים ומדי כמה רגעים העיף מבט בשעון היד שלו.

"אנחנו יוצאים?" שאלה גלי כשפסעה אל הסלון. היא סובבה את ראשה והביטה מעבר לדלפק אל המטבח. היא לבשה שמלה צהובה עם כתפיות וקשת תואמת החזיקה את שערה החום והחלק משוך לאחור.

"כן," ענתה אמם והרימה את תיקה הסגול ואת מה שנותר מהסיגריה. היא ניערה אפר סיגריה שנפל על חולצת הסאטן הכחולה שלבשה, זאת שגדי אהב. לפני שיצאו היא תחמה את עיניה הירוקות בעיפרון שחור ומשחה אודם אדמדם על שפתיה, וגדי חשב שהיא נראית יפה כמו מגישת החדשות בלילה. "קדימה, יוצאים, אנדלה דוד," היא החוותה אל אביהם בראשה והוא כיבה את הטלוויזיה באנחה.

גלי מיהרה לפניהם, נרגשת לפגוש חלק מחברותיה שבאו מקיבוצים אחרים כדי לצפות בטקס. אחיה של חברתה הטובה ביותר היה בכיתתו של גדי, והן קבעו להיפגש לפני תחילת הטקס.

כשפסעו דרך שער הברזל הירוק של בית הספר הצטרפו אליהם משפחות רבות, שהיו לבושות במיטב בגדיהן ועשו גם הן את דרכן אל מבנה כיתה ב'. כשחלפו על פני מגרש החניה של בית הספר הקטן, הצטרפו אליהם עוד משפחות שנשפכו מהאוטובוסים הצהובים שהגיעו מרמת הגולן ומהעמק.

כשהגיעו לרחבה שלפני כיתתו, הבחין גדי בנאווה, אחת מהמחנכות שלו, שסידרה את ספרי התורה על שולחן ארוך מכוסה במפה לבנה. כל ספר היה עטוף באריזת בד ייחודי, חלקן צבעוניות, חלקן רקומות, חלקן מנצנצות. גלי פגשה את חברותיה ונעלמה, ואביו של גדי פגש כמה חקלאים שהכיר מהעמק ושקע עמם בשיחה על בננות.

"אז כמה טון הורדתם השנה?" שאל גבר רחב כתפיים, נמוך עם שפם עבות ופנים צרובות שמש.          "בואי ניכנס לראות את גן העדן," אמר גדי, מושך בידה של אמו.

"הנה אתם," נשמע קולה של סבתא צביה מאחוריהם.

"צביה," אמו הושיטה את ידה ונגעה בזרועה של סבתו. "בדיוק עמדנו להיכנס לראות את הדגם של גן העדן שהכינו הילדים,"  אמרה. "הצטרפי אלינו."

גדי אחז את ידה של סבתא צביה בידו השנייה ובחן בהערצה את חולצתה הלבנה, שהייתה רקומה בפרחים צבעוניים על מכנסיים לבנים מתבדרים. הוא ראה אותה לבושה כך רק בחגים. שערה הלבן העבות היה קלוע בצמה, ובראשיתה סיכת כסף מבריקה בצורת אנפה.

הם פסעו שלובי ידיים לתוך הכיתה עם שאר המשפחות.

דגם גן העדן הוצג במבואת הכיתה שחיברה בין שתי הכיתות. אנשים רבים נאספו סביבו ואמו של גדי עשתה את דרכה באטיות עד שהגיעה אל שולי העץ של הדגם. הוא היה מואר על ידי פנס גדול שעמד מעליו וממנו נתלתה שמש מחייכת עשויה מקרטון.

"הוא יפהפה," הכריזה אמו כשהצליחו לדחוק עצמם לבסוף בין קהל הילדים והמבוגרים שעמדו לאורך גבולות העץ של גן העדן הקטן.

במרכזו נצנץ אגם קטן ועליו צפו ברווזים, ברבורים ופרחי מים. גם תנין קפוא במרדף תמידי אחר כמה דגים ניצב בשולי האגם. סוסים בצבעים שונים שוטטו במרחבי דשא הנייר, מלחכים עצי פרי ושיחים לצד כבשים, דובים ופרפרים.

הדינוזאור של גדי ניצב על דיונת חול גמדית, לצד עקרב ועכביש.

"את רואה אותו?" שאל גדי ועיניו התרוצצו בין אמו וסבתו.  הוא שחרר את אחיזתו מידיהן והצביע לעבר הלטאה ארוכת הצוואר. "איתן הכין את העקרב," הוא הסביר.

"הוא מקסים," העירה סבתא צביה. פניה לבשו ארשת מוזרה, וגדי חשב שהיא מרגישה לא בנוח.

"זה נראה כמו גן חיות קטן," אמרה אמו. "רק בלי הכלובים. "

מסביבם הביטו ערב רב של אנשים וילדים בחזון משולב של גן העדן שיצרו הילדים — אולי השוו אותו לשלהם. לאחר כמה דקות החלו האנשים לצאת החוצה, שם שולחנות ארוכים נערכו מבעוד מועד, עמוסים בכיבוד, שתייה קלה ועוגות שאפו חלק מהאמהות.

"כדאי שניקח משהו לנשנש לפני שהטקס יתחיל," אמרה אמו של גדי והם פנו ללכת.

"אין שם אנשים," אמרה סבתא צביה.

גדי ואמו, שכבר הגיעו ליציאה, הסתובבו בחזרה והביטו בה. היא הייתה אחרונת האנשים מסביב לדגם גן העדן ועמדה בשוליו. עיניה היו מזוגגות כשהסתכלה על הדמויות הקטנות והצבעוניות במבט חסר הבעה.

"איפה?" שאלה אמו של גדי וזזה לצד הדלת כשגדי לידה, בעוד זרם של אנשים חלף על פניהם החוצה.

"בגן העדן שלכם," ענתה סבתא. היא חייכה והפנתה את גבה לגן הקטן והדומם, ואז פסעה לעברם ואחזה בידו של גדי.

"מאוד אהבתי את הדינוזאור הקטן שלך," היא אמרה, ואז התכופפה ונישקה אותו על ראשו. "עכשיו בואו נצא החוצה. הגיע הזמן שלך לקבל את ספר התורה."

מתוך "בית הקברות של שמשונה" מאת גבריאל שאול. פרדס הוצאה לאור

תמונה ראשית: דינוזאור בחול. תצלום: האנה פמברטון, unsplash.com

Photo by Hannah Pemberton on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גבריאל שאול.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערדינוזאור בחול. תצלום: האנה פמברטון, unsplash.com


תגובות פייסבוק