האומנת

היה היה מלך, צעיר ואמיץ-לב, שליט של ממלכה שופעת ערים ושדות תבואה, שיצא להילחם במחוזות רחוקים, בהותירו את מלכתו בודדה ועצובה, יחד עם בן קטן, ששכב עדיין בעריסתו, עטוף בבדי ינקותו.

הירח המלא שראה אותו יוצא לדרכו, נישא בחלומו לזכות בכיבושים ובתהילה, החל לאבד ממילואו – כשאחד מאביריו הופיע, נשקו שבור, כולו שחור מדם יבש ומאבק הדרכים, והביא איתו את הידיעה המרה על אודות קרב שהיה לתבוסה ועל אודות מותו של המלך, ששופד בשבע חניתות, יחד עם מיטב אציליו, על גדה של נהר גדול.

המלכה ביכתה את המלך בבכי גדול ונורא. והיא ביכתה ללא נחמה את בעלה, שהיה יפה תואר ושמח. אך בעיקר ביכתה בחרדה את האב שהותיר כך ילד קטן וחסר מגן, בין שלל אויבים הזוממים נגד חייו השבריריים והממלכה שאמורה להיות ממלכתו, ללא זרוע שתגן עליו, זרוע חזקה בכוחה וחזקה באהבתה.

מבין האויבים הללו המסוכן ביותר היה דודו, אחיו הממזר של המלך, אדם מרושע ואלים, שהיה שקוע כולו בתאוות שפלות, איש ששאף למלוכה רק בגלל אוצרותיה, ושמזה שנים חי במבצר במרומי ההרים, יחד עם עדה של מורדים, כמו זאב הממתין לקורבנו ממקום מארב. אי! כעת הקורבן היה אותה ילדון, מלך על פטמת אמו, אדון של מחוזות כה רבים, אשר ישן בעריסה, לופת בידו את פעמון הזהב שלו!

לצדו, ילד אחר ישן בעריסה אחרת. אלא שהלה היה עבד קטן, בנה של השפחה היפה והמוצקה שהניקה את הנסיך. השניים נולדו באותו לילה של קיץ. אותם שדיים גידלו אותם. כשהמלכה, לפני לכתה לישון, הייתה באה לנשק את הנסיך הקט, ששיערו היה בלונדיני ורך, היא הייתה נושקת באהבתה אליו גם את העבד הקטן, ששיערו היה שחור ומקורזל. עיני השניים היו נוצצות כאבנים יקרות. ההבדל היחיד היה שעריסתו של אחד הייתה מפוארת, עשויה שנהב ומעוטרת בבדים רקומים – ואילו עריסתו של האחר הייתה דלה ועשויה קש. אך השפחה הנאמנה העתירה חיבה על שניהם באותה המידה, כי בעוד שהאחד היה בנה, הרי שהשני היה עתיד להיות מלכהּ.

היות שהיא נולדה באותו בית של מלוכה, היא דבקה בתשוקתם של אדוניה וגם בדתם. לא היה בכי מר מהבכי שבקע מפיה בשל מותו של המלך על גדת הנהר הגדול. יחד עם זאת, היא הייתה בת לגזע שמאמין שהחיים בעולם הזה ממשיכים בשמיים. כעת, המלך, אדונה, בוודאי כבר מולך  על ממלכה אחרת, מעבר לעננים, ממלכה שגם היא שופעת שדות תבואה וערים. סוס המלחמה שלו, כלי הנשק שלו, משרתיו, עלו איתו למרומים. הצמיתים שלו, עם מותם, יעשו את דרכם ללא דיחוי לאותה ממלכה שמימית כדי להקיף אותו ולמלא את תפקידם כצמיתים. ויום אחד, בתורה, גם היא תעלה על קרן אור כדי לחיות בארמון של אדונה, ולשוב לטוות את הפשתן לבגדיו, ושוב להדליק את המחתה שלו עם הניחוחות. בשמיים היא תהיה כמו בארץ, מאושרת להיות משרתת שלו.

ועם זאת, גם היא חששה לנסיך הקטן שלה! לעתים, כשהוא היה צמוד לחזה, היא חשבה על השבריריות לו, על ילדותו הארוכה, על השנים האיטיות שתחלופנה לפני שהוא יוכל להיות לפחות בגודל של חרב, וכמה היא חשבה על אותו דוד אכזר, שפניו אפלות מהלילה ולבו אפל מפניו, תאב לכס המלכות, צופה ממרומי המצוק שלו בין הניבים של חייליו! מסכן הנסיך הקטן, יקיר לבה! היא הייתה מחבקת אותו בזרועותיו ביתר רכות. אך בנה התנועע שם לידה – ואליו מיהרו זרועותיה בלהט עוד יותר מאושר. הלה, בעוניו, לא היה לו ממה לחשוש בחיים. אסונות, מקרים של מזל ביש, לעולם לא יוכלו להותיר אותו עירום יותר מתהילה ומנכסי העולם לעומת מצבו הנוכחי, בעריסתו, מתחת לפיסת הפשתן הלבן שהגנה על מערומיו. למעשה, קיומו היה יקר וראוי יותר למשמר מאשר קיומו של הנסיך שלה, כיוון ששום יחס מוקפד המשחיר את לבבותיהם של האדונים לא יוכל אפילו לגעת ברוחו החופשייה והפשוטה כעבד. וכאילו אהבה אותו יותר בשל אותה פשטות מאושרת, היא הייתה מכסה את גופו הקטן והשמנמן בנשיקות גדולות, טורפניות יותר מהנשיקות שהיא הייתה מעניקה קלות על ידיו של הנסיך שלה.

בינתיים, פחד גדול מילא את הארמון, שבו כעת מלכה אישה בין נשים. הממזר, איש הטרף ששוטט בפסגות ההרים, ירד למישור עם עדת חייליו, וכבר הותיר תלם של הרג וחורבן בכפרים ועיירות מאושרים. שערי העיר נסגרו וננעלו בשרשראות חזקות יותר. במגדלי התצפית בערו מאורות גבוהים יותר. אך לכוחות ההגנה חסרה משמעת מידו של גבר. סלע אינו מושל כמו חרב כל האצולה הנאמנה נספתה בקרב הגדול. והמלכה חסרת המזל לא ידעה אלא לרוץ בכל רגע אל עריסתו של בנה הקטן כדי לבכות עליו ועל חולשתה כאלמנה. רק האומנת הנאמנה נראתה בטוחה – כאילו שהזרועות שבהם היא אחזה בנסיך שלה היו חומות של מצודה ששום עוז-רוח לא יוכל לגבור עליה.

ואז, באחד הלילות, לילה של דממה ואפלה, כשהיא עמדה להירדם, לאחר שהתפשטה מבגדיה ושכבה על יצועה, בין שני ילדיה, היא ניחשה, ניחשה יותר מאשר שמעה, רחש קל של ברזל ושל מאבק, הרחק משם, בכניסה לגנים המלכותיים. עטופה במהירות בבד, מושכת את שיערה לאחור, היא הקשיבה בחרדה. בשטח הפתוח, בין שיחי היסמין, נשמעו צעדים כבדים וגסים. לאחר מכן עלתה אנחה, גוף צנח ברכות על המרצפות, כמו חבילה. היא הסיטה בבת אחת את הווילון. שם, בקצה המעבר המקורה, היא ראתה גברים, הבזקים של מנורות, נצנוץ של כלי נשק... בבת אחת היא הבינה הכול – הארמון הותקף בהפתעה, הממזר האכזר בא לשדוד, להרוג את הנסיך שלה, יורש העצר. ואז, במהירות רבה, ללא היסוס, ללא ספק, היא שלפה את הנסיך מעריסת השנהב שלו, העבירה אותו לעריסת הקש – ונטלה את בנה מערש המשרתים שלו, תוך שהיא נושקת לו בבהלה, וכך הניחה אותו בעריסה המלכותית, וכיסתה אותה בבד רקום.

בפתאומיות, גבר ענק ממדים, פניו מבוערות, ידו השחורה על שריון הקשקשים שלו, הופיע בדלת החדר, יחד עם אחרים שנשאו פנסים. הוא הביט – ורץ לעריסת השנהב שבה בלטו קישוטי הרקמה, חטף את הילד כאילו הוא חוטף ארנק מלא זהב, ותוך שהוא מחניק את צעקות הילד באמצעות גלימתו, הוא מיהר משם בזעף.

הנסיך ישן בעריסתו החדשה. האומנת נותרה ללא ניע בדממה ובחשכה.

אך לפתע, קריאות אזעקה רעמו ברחבי בארמון. דרך החלונות חדר האור מלהבות הלפידים. החצרות הדהדו מטפיחות של כלי נשק. סותרת פנים, כמעט עירומה, המלכה נכנסה לחדר, בין המשרתות, צועקת, מבקשת את בנה. כשראתה את עריסת השנהב ובה הבגדים המוכתמים, והיא ריקה, המלכה צנחה על המרצפות, בוכייה, שבורה כולה. ואז, הגבירה גילתה את עריסת הקש העלובה... והנה הנסיך היה בה, שקט, ישן, חולם חלום שגרם לו לחייך והאיר לו את כל הפנים תחת רעמת השיער הזהובה שלו. האם התנפלה על העריסה, אנחת רווחה נפלטת מגרונה, והיא צנחה כמו גוף של מת.

ובאותו רגע, עוד קריאות נשמעו במעבר העשוי שיש. היה זה מפקד המשמר, אנשיו הנאמנים. אך בקריאות שלו היה עצב יותר מאשר ניצחון. הממזר מת! כשהוא ניסה להימלט, תפסו אותו בין הארמון והמצודה, ולאחר שלא עמד בפני פלוגת הקשתים רבת העוצמה, הוא נפל בקרב, הוא ועוד עשרים מאנשיו. גופתו נותרה שם, חיצים תקועים בצלעותיה, בשלולית של דם. אך, איי! כאב שאין לו שם! גופו הקטן והרך של הנסיך נותר שם גם הוא, עטוף בגלימה, והוא כבר קר, ועדיין אדום בשל הידיים הרעות שחנקו אותו למוות!... כך, ברוב המולה, השמיעו אנשי הצבא את הידיעה האכזרית – כשהמלכה, המומה, בדמעות בין פרצים של צחוק, נשאה את ידיה מעלה, כדי להראות אותו: הנסיך שהתעורר.

תדהמה, קריאות שמחה. מי הציל אותו? מי?... שם, ליד העריסה הריקה, זקופה ואילמת, ניצבה מי שהצילה אותו! משרתת נאמנה עד בלי די! היא הייתה מי שכדי להציל את הנסיך שלה, שלחה את בנה אל המוות... ואז, רק אז, האם המאושרת, נחלצת משמחתה האקסטטית, חיבקה ברוב רגש את האם הדואבת, ונשקה לה, וקראה לה אחות לבה... ובהמון שהצטופף במעבר נשמעה קריאה חדשה ונלהבת, דרישות שיינתן לה פיצוי, איזה פרס נהדר, לה, למשרתת הנערצת שהצילו את המלך ואת הממלכה.

אך כיצד? אילו שקים של זהב יוכלו לשלם על מותו של בן? ואז, זקן ממשפחת אצילים אמר שיש לקחת אותה לאוצר המלכותי, לתת לה לבחור מבין כל הפריטים היקרים, שהיו מהמיטב של הודו, כל מה שיעלה ברצונה...

המלכה נטלה את ידה של המשרתת. ובלי שפני השיש שלה יאבדו מנוקשותם, פוסעת כמו מתה, כמו בחלום, כך הובילו אותה לחדר האוצרות. אדונים, משרתות, אנשי צבא, הלכו אחריהן בכבוד כה נרגש, שבקושי נשמע חיכוך הסנדלים על המרצפות. הדלתות העבות של האוצר המלכותי נעו באיטיות. וכשמשרת פתח את החלונות, אור השחר, שהיה כבר בהיר ומווריד, חדר מבעד לשבכות הברזל, והצית תבערה נהדרת ומסנוורת של זהב ואבנים יקרות! מרצפת האבן ועד לכיפות התקרה האפלות, בכל רחבי החדר בהקו, נצצו וריצדו האורות, ממגיני הזהב, מכלי הנשק המשובצים באבנים טובות, מערימות היהלומים, מהררי המטבעות, משרשראות הפנינים הארוכות, מכל האוצרות של אותה ממלכה, שנצברו על ידי מאה מלכים במשך עשרים מאות. "אה!" ארוך, איטי ומלא פליאה חלף מעל ההמון שנותר ללא מלים. לאחר מכן הייתה דממה ארוכה, מלאת ציפייה. ובאמצע החדר, עטופה בבוהק היקרות, האומנת לא זזה ממקומה... רק עיניה, נוצצות ויבשות, נישאו אל השמיים שמעבר למדרגות, נצבעו בוורוד ובזהב. שם, באותם שמיים טריים של שחר, היה כעת הילד שלה. הוא היה שם, והשמש כבר עלתה בשמיים, והיה מאוחר, והילד בוודאי בוכה, ומחפש את החזה שלה!... ואז האומנת חייכה והושיטה את ידה הפתוחה. איזה תכשיט נהדר, איזו שרשרת של יהלומים, איזה חופן של אבני אודם, היא עומדת לבחור?

האומנת הושיטה את ידה – ועל שרפרף שניצב בצד, בין כלי נשק, היא נטלה פגיון. היה זה פגיון של המלך הזקן, כולו משובץ אזמרגדים, ערכו כערך של מחוז.

היא אחזה בפגיון, ובעודו לפות בחזקה בידה, היא הצביעה אל השמיים, שבהם עלו קרני השמש הראשונות, פנתה לעבר המלכה וההמון, וצעקה:

"הצלתי את הנסיך שלי, וכעת אני הולכת להניק את בני!"

ונעצה את הפגיון בלבה.

 

ז'וזה מריה אֶסָה דֶה קֵיירוֹש (José Maria de Eça de Queirós) נחשב לגדול הסופרים הפורטוגליים במאה ה-19. אסה דה קיירוש חי בין 1845 ו-1900. אמן הסגנון הריאליסטי, מבקר חריף את החברה של זמנו ושל הכנסייה הקתולית, אסה דה קיירוש מושווה לא פעם לפלובר, לדיקנס ולטולסטוי. בעברית ראה אור הרומן הגדול שלו "בית מאיה" (בהוצאת מחברות לספרות) וכן "פשעו של האב אמארו" (בהוצאת כרמל), שניהם בתרגום רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש.

תרגם מפורטוגלית: יורם מלצר

תמונה ראשית: ארמון פנה (Pena) בעיר סינטרה בפורטוגל. תצלום: קרטיס סימונס

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אסה דה קיירוש.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערארמון פנה (Pena) בעיר סינטרה בפורטוגל. תצלום: קרטיס סימונס

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על האומנת