האיש שזעק אמת

מיראבו צעק חזק כל כך, שוורסאי נמלאה פחד. מאז נפילת האימפריה הרומית לא ניחתה על ראשי האנשים סערה כזאת, התשוקות היתמרו לשמיים בנחשולים מטילי אימה. כוחם והתלהבותם של עשרים עמים פשטו על פני אירופה וביתרו את מעיה. בכל מקום החי והדומם היו בערבוביה גמורה. מכאן געש של אינטרסים, חרפה ויוהרה;משם סכסוכים במסתרים; רחוק יותר, מעשי גבורה נשגבים. כל האפשרויות האנושיות התערבבו יחדיו, משולחות רסן, משתוללות, תאבות אל הלאמושג, משוטטות בדרכים ובמדמנות העולם. המוות שאג בקצף המדמם של לגיונותיו המוטלאים; מהנילוס ועד שטוקהולם ומוונדה ועד רוסיה, מאה צבאות זעקו פה אחד מאה סיבות לפראותם. בגבולות פרוצים, שביססו מלכות אחת אדירה של שיגעון, שיחרו בני אדם לקִדמה והקִדמה שיחרה לבני אדם: כזו הייתה ברית הכלולות הכבירה. האנושות השתעממה, שרפה כמה אלים, החליפה תלבושת ופיצתה את ההיסטוריה באי אלו תהילות חדשות.

ואז, עם שוך הסערה, התקוות הגדולות נקברו למשך כמה מאות שנים, כל אחת מאלות הנקם שיצאה אל הבסטיליה כ"נתינה", חזרה ממנה "אזרחית" ושבה אל תפלות חיי היומיום שלה, בולשת אחר שכנהּ, משקה את סוסהּ, מתסיסה את מידותיה הרעות והטובות בנאד העור החיוור שהאל הטוב נתן לנו.

ב-1793 הם הפסיקו לשאת בעולו של המלך.

כיאה וכיאות, הוא הוקרב בפְּלאס דֶה גְרֶב. כשהם ערפו את ראשו, ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויון.

כולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלךנחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה.

החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח.

והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כלכך. זה לא צלח בכלל.אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה.

לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים. על כן מעתה והלאה פטרו את עצמם מחיפוש אחר תירוצים עבור הגיליוטינה. באופן אוטומטי, כת שלמה נבחרה, הומתה, ובותרה כמו בשר, לרבות רוחה.

עידן מלבלב נכתש לאבק. זה הסב נחת רגעית. זה היה יכול להספיק, אלמלא בלילה אחד של מיאוס, מאה תשוקות שפיהקו משעמום נוכח אִטיותה של נוקדנות זו, הפילו את הגרדום.

וכך הסתחררו עשרים גזעים בשצף בלהות, עשרים עמים יחדיו, מעורבבים, עוינים, שחורים או לבנים, בלונדינים וכהים, הסתערו על כיבוש האידאל.

נדחקים, חבולים, נישאים עלידי סיסמאות, מונחים עלידי הרעב, רדופים עלידי המוות, הם פלשו, בזזו וכבשו מדי יום עוד ממלכה מיותרת שאחרים יאבדו למחרת. ראו אותם חולפים תחת כל קשתות העולם, בזה אחר זה,במעגל מגוחך ומתנוצץ בשמש, מתפרצים כאן, מובסים שם, מרוּמים בכל אשר יפנו, משוגרים ללא הרף מהלאידוע אל האַין, שׂשׂים למות כמו לִחיות.

במרוצת שנות הזוועה ההן כשהדם נשפך, כשהחיים ניתזו מתוך אלף חזוֹת בוזמנית והתנדפו, כשכליות נקצרו ונמחצו במלחמה כמו ענבים בגת, היה צורך בזכר אלפא.

עם חזיזיה הראשונים של אותה סערה אדירה כבש נפוליאון את אירופה, ולטוב או לרע, החזיק בה במשך חמשעשרה שנה.

במהלך שנות גאונותו דומה כי חמתם של העמים נקראה לסדר, הסופה עצמה נשמעה לפקודותיו.

לאטלאט החלו הבריות לשקם את אמונתם בזמנים יפים, בשלום.

ואז החלו לחשוק בו, לאהבו, ולבסוף סגדו לו, בדיוק כפי שחמשעשרה שנה לפני כן סגדו למוות. עד מהרה החלו לקונן על מר גורלן של צוצלות בדמעות שהיו ממשיות וכנות לא פחות מהגידופים שהמטירו, יום קודם, על עגלות הנידונים למוות. כולם ביקשו מעתה רק מתיקות ורוך. הם תבעו את קדושתם של בעל ואישה רכי לבב ושל אימהות מסורות באותן מליצות ששימשו אותם כדי לערוף את ראש המלכה. העולם רצה לשכוח. הוא שכח. ונפוליאון,שהתעקש לחיות, נכלא על אי עם סרטן.

המשוררים ארגנו מחדש את גדודיהם המבוהלים, מאה מילות תפנוקים נאמרו ביום אביבי אחד כדי לערוב לאוזניהן של הנשמות הרגישות. אנשים יצרו באותה הפרזה שבה קודם הרסו. משב של רוך ליטף את הקברים הרבים מספור. הפעמונים לא הוסרו עוד מצוואר הטליים. טורי שיר נלחשו מעל כל פלג מים. לא נדרשה אלא מרגנית בפריחתה כדי שעלמה סנטימנטלית כדבעי תפרוץ בבכי. ולא יותר מזה בשביל שבןחיל יתאהב לעולמים.

בערך באותה תקופת הבראה, באחת הערים הססגוניות ביותר בעולם, נולד איגנץ פיליפ זמלווייס, בנו הרביעי של חנווני, בבודפשט שעל גדות הדנובה, בקרבת בזיליקת אישטוון הקדוש, בעיצומו של הקיץ, ב-18 ביולי 1818.

מתוך "זֶמֶלוויס - האיש שזעק אמת", מאת לואי-פרדינן סלין, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון, הוצאת ספריית הפועלים, 2021.

תמונה ראשית: פסל בבית הכנסת בבודפשט. תצלום: ג'סטין שולר, unsplash.comPhoto by Justin Schüler on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לואי-פרדינן סלין.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערפסל בבית הכנסת בבודפשט. תצלום: ג'סטין שולר, unsplash.com

תגובות פייסבוק