מיראבו צעק חזק כל כך, שוורסאי נמלאה פחד. מאז נפילת האימפריה הרומית לא ניחתה על ראשי האנשים סערה כזאת, התשוקות היתמרו לשמיים בנחשולים מטילי אימה. כוחם והתלהבותם של עשרים עמים פשטו על פני אירופה וביתרו את מעיה. בכל מקום החי והדומם היו בערבוביה גמורה. מכאן געש של אינטרסים, חרפה ויוהרה;משם סכסוכים במסתרים; רחוק יותר, מעשי גבורה נשגבים. כל האפשרויות האנושיות התערבבו יחדיו, משולחות רסן, משתוללות, תאבות אל הלא–מושג, משוטטות בדרכים ובמדמנות העולם. המוות שאג בקצף המדמם של לגיונותיו המוטלאים; מהנילוס ועד שטוקהולם ומוונדה ועד רוסיה, מאה צבאות זעקו פה אחד מאה סיבות לפראותם. בגבולות פרוצים, שביססו מלכות אחת אדירה של שיגעון, שיחרו בני אדם לקִדמה והקִדמה שיחרה לבני אדם: כזו הייתה ברית הכלולות הכבירה. האנושות השתעממה, שרפה כמה אלים, החליפה תלבושת ופיצתה את ההיסטוריה באי אלו תהילות חדשות.
ואז, עם שוך הסערה, התקוות הגדולות נקברו למשך כמה מאות שנים, כל אחת מאלות הנקם שיצאה אל הבסטיליה כ"נתינה", חזרה ממנה "אזרחית" ושבה אל תפלות חיי היומיום שלה, בולשת אחר שכנהּ, משקה את סוסהּ, מתסיסה את מידותיה הרעות והטובות בנאד העור החיוור שהאל הטוב נתן לנו.
ב-1793 הם הפסיקו לשאת בעולו של המלך.
כיאה וכיאות, הוא הוקרב בפְּלאס דֶה גְרֶב. כשהם ערפו את ראשו, ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויון.
כולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלךנחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה.
החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח.
והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כל–כך. זה לא צלח בכלל.אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה.
לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים. על כן מעתה והלאה פטרו את עצמם מחיפוש אחר תירוצים עבור הגיליוטינה. באופן אוטומטי, כת שלמה נבחרה, הומתה, ובותרה כמו בשר, לרבות רוחה.
עידן מלבלב נכתש לאבק. זה הסב נחת רגעית. זה היה יכול להספיק, אלמלא בלילה אחד של מיאוס, מאה תשוקות שפיהקו משעמום נוכח אִטיותה של נוקדנות זו, הפילו את הגרדום.
וכך הסתחררו עשרים גזעים בשצף בלהות, עשרים עמים יחדיו, מעורבבים, עוינים, שחורים או לבנים, בלונדינים וכהים, הסתערו על כיבוש האידאל.
נדחקים, חבולים, נישאים על–ידי סיסמאות, מונחים על–ידי הרעב, רדופים על–ידי המוות, הם פלשו, בזזו וכבשו מדי יום עוד ממלכה מיותרת שאחרים יאבדו למחרת. ראו אותם חולפים תחת כל קשתות העולם, בזה אחר זה,במעגל מגוחך ומתנוצץ בשמש, מתפרצים כאן, מובסים שם, מרוּמים בכל אשר יפנו, משוגרים ללא הרף מהלא–ידוע אל האַין, שׂשׂים למות כמו לִחיות.
במרוצת שנות הזוועה ההן כשהדם נשפך, כשהחיים ניתזו מתוך אלף חזוֹת בו–זמנית והתנדפו, כשכליות נקצרו ונמחצו במלחמה כמו ענבים בגת, היה צורך בזכר אלפא.
עם חזיזיה הראשונים של אותה סערה אדירה כבש נפוליאון את אירופה, ולטוב או לרע, החזיק בה במשך חמש–עשרה שנה.
במהלך שנות גאונותו דומה כי חמתם של העמים נקראה לסדר, הסופה עצמה נשמעה לפקודותיו.
לאט–לאט החלו הבריות לשקם את אמונתם בזמנים יפים, בשלום.
ואז החלו לחשוק בו, לאהבו, ולבסוף סגדו לו, בדיוק כפי שחמש–עשרה שנה לפני כן סגדו למוות. עד מהרה החלו לקונן על מר גורלן של צוצלות בדמעות שהיו ממשיות וכנות לא פחות מהגידופים שהמטירו, יום קודם, על עגלות הנידונים למוות. כולם ביקשו מעתה רק מתיקות ורוך. הם תבעו את קדושתם של בעל ואישה רכי לבב ושל אימהות מסורות באותן מליצות ששימשו אותם כדי לערוף את ראש המלכה. העולם רצה לשכוח. הוא שכח. ונפוליאון,שהתעקש לחיות, נכלא על אי עם סרטן.
המשוררים ארגנו מחדש את גדודיהם המבוהלים, מאה מילות תפנוקים נאמרו ביום אביבי אחד כדי לערוב לאוזניהן של הנשמות הרגישות. אנשים יצרו באותה הפרזה שבה קודם הרסו. משב של רוך ליטף את הקברים הרבים מספור. הפעמונים לא הוסרו עוד מצוואר הטליים. טורי שיר נלחשו מעל כל פלג מים. לא נדרשה אלא מרגנית בפריחתה כדי שעלמה סנטימנטלית כדבעי תפרוץ בבכי. ולא יותר מזה בשביל שבן–חיל יתאהב לעולמים.
בערך באותה תקופת הבראה, באחת הערים הססגוניות ביותר בעולם, נולד איגנץ פיליפ זמלווייס, בנו הרביעי של חנווני, בבודפשט שעל גדות הדנובה, בקרבת בזיליקת אישטוון הקדוש, בעיצומו של הקיץ, ב-18 ביולי 1818.
מתוך "זֶמֶלוויס - האיש שזעק אמת", מאת לואי-פרדינן סלין, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון, הוצאת ספריית הפועלים, 2021.
תמונה ראשית: פסל בבית הכנסת בבודפשט. תצלום: ג'סטין שולר, unsplash.comPhoto by Justin Schüler on Unsplash
תגובות פייסבוק
הפשע ועונשו הרועש
דניאל כהנמןמדוע הענישה הפלילית כל כך לא אחידה? מה משפיע על השיפוט האנושי?...
X רבע שעה
אין עליך
אחד מביטויי הפליאה, השבח וההתלהבות המעניינים בעברית שלנו הוא "אין עליך", שמוצדק לייצג אותו עם סימן הקריאה: "אין עליך!"
שני דברים כדאי להקדים: האחד, שעל אף שלרוב מדובר בביטוי שנאמר לאדם שאליו מתכוונים, יש גם צורות בגוף שלישי, "אין עליו", "אין עליה" וגם "אין עליהם", "אין עליהן"; והשני הוא שפירושו של "אין עליך" הוא "אין אף אחד כמוך, אף אחד אינו גדול ממך, אינו עולה עליך בתכונה שבמוקד תשומת הלב – אתה עליון על כל האחרים שעולים על הדעת".
הביטוי הקצר, הדיבורי, הנפוץ, פותח פתח לשורה מגוונת של נושאים. ראשית, השימוש ב"על" מצטרף לשימושים אחרים במילת היחס במובן הנוגע להתמודדות, לאיום, להתגברות. אפשר להביא לעניין הזה דוגמא מקראית מפורסמת: "פלישתים עליך, שמשון", כלומר "הפלישתים עטים עליך, מאיימים עליך". השימוש הזה ב"על" נפוץ ומגוון ומתועד לא רק בעברית אלא גם בשפות שמיות אחרות ובהן ערבית. דוגמא נוספת מהעברית המדוברת תהיה "מה יש לך עליו?", שלרוב יבטא חומרים המשחירים את דמותו של האדם המדובר, ודומה לו השימוש העולה ממשפט כמו "מה אתה בא עלי עם שטויות, אתה לא רואה שאני עסוק במשהו רציני?", כשהכוונה היא שאותן "שטויות" מפריעות, מציקות, מאיימות על הדובר.
פרט ל"על" במובן השלילי והקשור לעימות או לאיום, "אין עליך" מציג עיקרון עמוק בלשון בכלל. הכוונה לכך שאין סימטריה בין חיוב ושלילה. ל"אין עליך" אין מקבילה חיובית שצורתה "יש עליך". כלומר, "אין" אינו תמיד "ההיפך" של "יש". שוב אנו רואים את חשיבותו של ההקשר, של השימוש. ב"הקשר" יש לראות פה לפחות שני מעגלים. הראשון הוא ההקשר התחבירי המיידי: "אין עליך" הוא ביטוי בעל שני חלקים שהקשר ביניהם יוצר יחידה צמודה, מהודקת היטב. ההקשר השני נוגע לשימוש, לשיבוץ של "אין עליך" בטקסט רחב ומפורט יותר. כקריאת פליאה, כהבעה של התפעלות, כייחוס של שבח, "אין עליך" מתפקד בכוחות עצמו, ללא כל צורך ב"אח" סימטרי בטבלה כלשהי של צורות בספר דקדוק.
עניין נוסף שיש לקחת בחשבון נוגע לתפקידים המגוונים של "אין", כשבהקשר המעסיק אותנו כאן יש לזכור את "אין" (ובעיקר "אין, אין") בעברית המדוברת, שהוא אמירה בפני עצמה ומשמעותה שהדובר מביע חוסר אפשרות להתעלות בדברי שבח על דבר שהוא מתייחס אליו. ה"אין" הזה משתתף גם בביטויים כמו "אין דברים כאלו", שכביטוי של פליאה, התפעמות ושבח, אינו עומד מול "מקביל חיובי" בדמות "יש דברים כאלו".
כל אלו מוכיחים שבעברית המדוברת יש "אין" שאין לו "יש". והם גם מוכיחים שיש יותר מ"אין" אחד. מילון ראוי לשמו היה מפרט מספר ערכים: אין (1) במובן של משפטי ישות ואי-ישות ("יש חלב", "אין סוכר"); אין (2) בביטויים מסוג "אין, אין...", להבעת התפעמות שמשדרת חוסר יכולת למצוא מלים ראויות; אין (3) בביטויים מסוג "אין עליך", משמעות שהיה צורך להפנות אליה גם מהערך העוסק ב"על", שיכלול את כל עושר השימושים המגוונים והדקים ב"על" בשפה העברית המודרנית (עם הפניות לעברית לדורותיה).
אין לנו מילון כזה, אבל אפשר בהחלט לומר ש"אין על העברית כמו שהיא בחיים האמיתיים": ככל שפה, היא ניצבת בפנינו על כל עושרה (והנה לכם עוד "על"), ותפקידנו לאסוף דוגמאות, להשוות, לנתח את התחביר ולהתקרב לתיאור מפורט, עשיר ומרובד של הלשון כפי שהיא. והרי לא נוכל להכחיש את מה שאנחנו מרגישים כשמישהו אומר לנו ש"אין עלינו": אנחנו יודעים זאת כי אנחנו דוברי עברית מודרנית, ישראלית, חיה ומרובדת, בדיוק באותה המידה שאנחנו יודעים שמדובר במשלב דיבורי, בביטוי של קירבה בלתי אמצעית, שגם נדע היכן להשתמש בו, ואולי גם היכן להימנע ממנו. הגמישות שלנו כדוברים נמצאת ביחסי גומלין מורכבים עם הגמישות של השפה, בתהליך מתמיד של גילוי ויישום, ניסוי, תהייה, קבלה ודחייה. מול כל אלו אנו בהחלט יכולים להניד בראשנו ולומר "אין, אין..."
בעקבות האורגזמה האבודה
קתרין רולנדבמגירת השידה שליד מיטתה ג'ולי שומרת ארכיון של תאווה. כאן נמצאות תמונות...
X רבע שעה